הפרשיה הפותחת את פרשת בהעלותך מעוררת תמיהה רבתי. התורה חוזרת לעסוק במעשה המנורה ובמצוות הדלקתה. שתי שאלות בולטות עולות בלימוד פרשיה זו: האחת, מדוע נכפלה שוב מצוות המנורה, אשר כבר נזכרה במעשה המשכן בספר שמות. ועוד צריך להבין, אף אם רצתה התורה לחדש דבר מה במצוה זו, מה עניין פרשיה זו לכאן באמצע מעשה חנוכת המשכן והקדשת הלויים?

בשאלה זו עסקו כבר חז"ל במדרש (מד"ר פט"ו אות ו), והובאו עיקרי הדברים ברש"י במקום, וז"ל:

בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות: 

אלא שתירוץ זה אף הוא קשה מאוד, וכפי שהתקשה הרמב"ן שם:

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב... ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים... ועוד, מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!.

נראה שניתן להוסיף עוד על קושיות הרמב"ן ולשאול – וכי מי מנע מאהרן לנדב גם הוא קרבנות ממש ככל שאר חבריו נשיאי שאר השבטים, ויקריבם גם הוא ביום השלושה עשר לאחר נשיא שבט נפתלי? 

(ואע"פ שבכלל קרבנותיהם היתה קטורת יחיד שהוקרבה רק בהוראת שעה מיוחדת, מ"מ הרי גם אהרן מקטיר קטורת, ועוד שיכול היה משה לשאול את ה' גם לגבי קרבן אהרן כפי ששאל על קרבנות שאר הנשיאים ואפשר שהיה מצטווה גם בו להקטירו בפנים, ואף אם לא היה כך – מ"מ הרי את מרבית ועיקר קרבנותיהם ונדבתם בוודאי יכל גם אהרן לנדב).

לשאלות קשות אלה עונה הרמב"ן תשובה פלאית:

אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח, עכ"ל.

וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם:

ועדיין אנו עומדים ותמהים – מדוע חלשה דעתו של אהרן, ומדוע דווקא נרות החנוכה הם המנחמים אותו?

ננסה להציע למצוא פשר דבר באמצעות התבוננות מחודשת בפרשתנו, ומציאת הקשר המובהק בינה לבין המכנה המשותף של קרבנות הנשיאים וחנוכת חשמונאי.

מצוות הדלקת הנרות מכונה בפרשייתנו בשם 'העלאת הנרות' : "בהעלותך את הנרות... ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה". מה עניינו של ביטוי זה?

נשוב ונעיין בדברי רש"י במקום, וזו לשונו:

בהעלתך - על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. 

התורה מדגישה כי בעת הדלקת הנרות לא די בנתינה רגעית של האש, אלא יש להשתהות מעט במעשה ההדלקה, עד שיהיה בשיעור המספיק לכך שעל ידו תמשיך השלהבת לעלות ולבעור בהתמדה בכוחות עצמה.

דבר זה מדגיש את חשיבותה של הפתיחה, של מעשה הדלקת האש הראשוני, אשר מכוחו ממשיכה האש לבעור ולהאיר מאליה. 

נדמה שזהו העניין המיוחד של קרבנות הנשיאים אשר בו התקנא אהרן ואותו חש שהחמיץ. המשכן נבנה, ואיתו ניתנה תורת קרבנות החובה והנדבה. אבל בטרם עלה בלב איש לנדב קרבן לה', נתן ה' בלב כל נשיאי השבטים להזדרז ולהעלות נדבה רבה מהונם לכבודו של ה', למען יכירו "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". בנדבה זו זכו הנשיאים להיות מן החונכים את עבודת האדם לפני בוראו במשכן, וכל נדבות ישראל אשר יבואו אחריהם ובעקבותיהם – מכחם הם באים.

זוהי עניינה של החנוכה, וכפי שביאר זאת רש"י בספר בראשית על הביטוי "וירק את חניכיו":

לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער" (משלי כב ו), "חנכת המזבח" (במדבר ז, יא), "חנכת הבית" (תהלים ל, א).

על זאת חלשה דעתו של אהרן: מדוע לא זכיתי אף אני להיות מן החונכים הראשונים, אשר זכות הרבים כולה תלויה בהם?

לדבר זה לא יכול היה אהרן למצוא נחמה בשלל עבודותיו במקדש, וגם לא בנדבה מחודשת.

על כן בא הקב"ה ופייסו, כי אמנם חנוכת הנשיאים היתה לאות ולמופת לישראל, אלא שאות זו מתמקדת בעבודת המקדש, שלא תלווה את ישראל לעולם. 

אולם צאצאיו של אהרן ממשיכי דרכו, הם אלה שיתנדבו ראשונים לחולל את המאורע העיקרי אשר לדורות עולם יהיה לאות ולמופת לבני ישראל על חשיבותה של ההתחלה, מאורע שעל שמו יצויין לדורות עולם מועד שייקרא "חנוכה". מה אנו מציינים בחג זה? במוקד החג ותפילותיו לא עומדת חנוכת מעשה הקרבנות, אלא עיקרו הוא בקימה ובהתנערות משעבוד מלכות הרשע, בה פתחו בני חשמונאי באותו אירוע במודיעין, כאשר למרות חוסר הסיכויים פתחו ועשו את שבידם כדי להתקומם כנגד הרשעה. מאורע זה הוא אשר הביא להתקוממות הנרחבת בעם, שבסופו של תהליך הסירה את טלפיה של מלכות הרשעה מארצנו. גם בהיכנסם למקדש, כאשר לא מצאו אלא פך אחד של שמן, יכלו להתייאש ולהרים ידים, אך קמו ופתחו בעשיית מה שיכולים, ומכח מעשה זה נמשך רצון ה' בעבודתם ואירע הנס הגדול. 

מועד זה הוא אשר יזכיר לכל אחד ואחד מישראל לדורות עולם את חובתו לקום ולהתנדב לעבודת א-להיו, ולא להתנוון אט אט בחדלון ידיו. (כל זאת לצד הזכות בלרכת הכהנים המביאה את ברכת ה' לבני ישראל ועל ידי כך משפיע ה' לישראל כח לעשות חיל בעבודתו. ואפשר עוד לרמוז שגם בלבה של ברכת הכהנים מצאנו אזכור לברכת הראשית – "ויחונך"). 

קריאת פרשה זו תעורר אותנו להתנער מתרדמת הרגלי זניחת הטוב, להתחדש בעבודת ה', וכבקשת המשורר האהוב לא-להיו: "לב טהור ברא לי א-להים, ורוח נכון חדש בקרבי".

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion