נהגו ישראל בסיימם ללמוד ספר ובטרם יעברו ללמוד בספר הבא, לתור ולדרוש אחר עניין הקושר את אחריתו של הספר אותו סיימו עם ראשיתו. כפילותו של דבר בראש הספר ובסופו, מהווה רמז והדרכה באשר למרכזיותו של מסר זה. ושורש להנהגה זו מצאנו עוד בדברי חז"ל (סוטה יד ע"א): "דרש ר' שמלאי: תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים", עי"ש. נראה שבמציאת נקודה מרכזית זו איננו נפרדים מן הספר אותו סיימנו, אלא נושאים אנו עימנו לפחות נקודה אחת מרכזית אותה ביקש ספר זה ללמדנו, ויש להליץ על זה מה שאחז"ל (ברכות לא ע"א) "אל ייפטר מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו".

ננסה אף אנו לאתר נקודה אחת החורזת את ראשו וסופו של ספר הישר, ספר בראשית.

ונראה להאיר על נקודה נפלאה שמצאנו בברכת יעקב אבינו לשבט נפתלי (מט, כא): "נפתלי אילה שלוחה, הנותן אמרי שפר". רש"י בפירושו שולח אותנו לעיין בתרגום אונקלוס לפסוק: "נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה, ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון". מרש"י משמע שביאר את דברי התרגום, שהאילה השלוחה היא נחלתו של נפתלי, העושה פירות טובים, ונפתלי יהא מודה עליה מרוב חביבותה. אלא שביאור זה אינו מתיישב היטב בלשון הפסוק, משום שסיום הפסוק -"הנותן אמרי שפר" אינו מתייחס אל ה"אילה שלוחה" שהיא לשון נקבה, אלא לנפתלי, ומשמע שיש כאן עניין נוסף. גם מלשון אונקלוס משמע שאמרי השפר לא ייאמרו מפי נפתלי, אלא הוא יהיה הגורם להם (וכפי באמת מבאר רש"י בפירושו השני, כדלהלן). ונראה להציע שהברכה שמברך יעקב את נפתלי היא כפולה: שיזכה בנחלה טובה כאילה שלוחה, ושפירותיה יהיו טובים כל כך שכל האוכלם מהלל ומשבח עליהם. נמצא שנפתלי יהיה הגורם לכך שרבים יאמרו דברי שפר והודאה, ובזה מיושבת לשון הפסוק ולשון התרגום.

על פי זה נראה לבאר שעיקר השבח והברכה לנפתלי אינו מצד שארצו תוציא פירות מתוקים, אלא בכך שהוא יזכה להיות הגורם המביא רבים להלל ולשבח, וזו ברכה גדולה עבורו. ובאמת גם בפירוש השני שהביא רש"י ביאר ש"הנותן אמרי שפר" הוא שנפתלי במלחמתם בסיסרא גמרו לאמירת שירת דבורה וברק להקב"ה. אם כן עיקר ברכתו של נפתלי הוא בכך שיזכה להביא אנשים לשבח לבוראם. מהי חשיבותו של דבר זה שבו מתבטאת עיקר הברכה?

בפתיחתו של ספרנו, בתחילת פירוט מעשה הבריאה, מספרת התורה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ד' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב', ה')

הקשר בין שני חלקי הפסוק אומר דרשני, וביאר רש"י שם: " כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".

מבואר בזה שבריאת האדם עניינה היה שיהיה מי שיקבל טובו של הקב"ה (וכדבריו הידועים של הרמח"ל בספרו דרך השם). לפיכך, כל עוד אין מי שיכיר תודה היצירה הסופית של העולם מתעכבת, ורק כאשר נברא האדם להכיר בטובתו של הקב"ה, אז יצאה הבריאה אל הפועל. ושמעתי מאמו"ר שעל פי זה  זה תובן היטב הדגשתו החדה של רש"י בהמשך הפרשה: "ויאמר האדם: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג, י"ב)  ופירש"י: "אשר נתת עמדי - כאן כפר בטובה". משכפר בטובה, הרי ששוב איננו ממלא את ייעודו, ומציאותו כאן לשוא. אם האדם כופר בטובה – אין אפשרות להמשיך במצב הנוכחי; האדם מוכרח להיות מגורש ממשכנו הטבעי והרצוי –גן העדן, וללמוד מחדש להכיר תודה לבוראו על כל דבר ודבר.

כבריאתו הראשונה של העולם, כך גם 'בריאתו' המחודשת – לאחר המבול, כפי שמבואר בדברי המדרש: "הוציאה ממסגר נפשי"- זה נח, שהיה סגור בתיבה י"ב חדש. "להודות את שמך"- לתת הודיה לשמך."(בראשית רבה פרשה לד ) – הרי שלנו לפנינו, שכל יציאתו של נח מן התיבה לנסות להתחיל שוב את קיום העולם הממלא את תפקידו בצורה מתוקנת וטובה יותר – גם היא בזכות ולמען תכלית אחת – 'להודות את שמך'.

היקש זה בין מטרת הבריאה הראשונה למטרת הבריאה המחודשת מצאנו רמוז גם הוא בהמשך אותה הפרשה, כפי שחזר והאיר רש"י בשם חז"ל את עינינו: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם - אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה, ואמר: "האשה אשר נתתה עמדי", אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול". גם כאן מוצג עיקר חטאו של אדם הראשון בכפיות הטובה שהיתה במעשהו.

ובאמת להדיא כללו חז"ל כלל זה במדרש: "כך היה העולם תוהו ובהו, וברא הקב"ה את העולם, וברך את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו, ועלינו מה לעשות? – לקלס ולברך"! (מדרש שוחר טוב פ"ט)

ואף רבותינו הראשונים שנו יסוד זה כמה פעמים בדבריהם. כך בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג', קמ"ג, קמ"ח) "היצורים כולם נבראו לכבוד ד' יתברך... ואחרי אשר התברר שהכל ברא השי"ת לכבודו, חייב האדם... להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר: "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי"... ויזכה בזה... זכות גדולה עד שמים, כי זה מעיקרי יצירת האדם". וכן כתב ברמב"ן (דברים ל"ב, כ"ז) – "ד' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו". ובסוף פרשת בא הרחיב בדבר יותר: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לא-ל חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לא-לוקיו שבראו"!

למדנו מכאן את גודל חובת האדם בעולמו להיות מכיר בטובה, ומבטא את הכרתו בפועל על ידי שיודה ויהלל לבוראו. נשתדל אף אנו להתחזק במידה זו של הכרת הטוב, כלפי כל אדם וכלפי יוצר אדם, כי לכך נוצרנו!

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion