אחד מיסודות היהדות הוא החינוך לילדינו.

הכח של עם ישראל נבע מכך שהוא הציב את ילדיו בראש מעייניו. ההורים מסרו עצמם בשביל ילדיהם, גם פיזית וגם רוחנית. החלום של האמא היהודייה היה תמיד שילדיה יצליחו ויהיו לתלמידי חכמים.

כבר ביצירת עם ישראל הודגש הצורך להעביר את המסר לדורות הבאים, ובפרשתנו אנחנו נפגשים עם שלושה מתוך ארבעת הבנים אשר שואלים את ההורים שאלות בליל הסדר.

כאן אנו רואים גם את הדרך החינוכית הראויה, להורה יש צורך לפתח סקרנות ולגרום לילד לשאול מעצמו את השאלות. ואם הבן לא שואל - את פתח לו.

לימוד שנובע מתוך סקרנות של הילד הוא משמעותי יותר, ונחרט היטב בנפשו של הילד.

הקורא את פרשיות השבוע עומד תמה: אם הקב"ה רוצה להוציא את עם ישראל מארץ מצרים, מדוע הוא לא פשוט מוציא אותם? מדוע כל כך מאריכים במכות ובניסיונות שכנוע, אשר מראש נידונו לכישלון עקב הקשיית לבו של פרעה?

את התשובה אנחנו מקבלים בתחילת פרשת השבוע:

 (א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

אחת מן המטרות היא - בשביל עם ישראל, שיספר לדורות הבאים את הדאגה שה' דואג לו ומעניש את אויביו.

ומצוה זו אנו מקיימים כל יום בהזכרת יציאת מצרים, ובמיוחד בליל הסדר במצות סיפור יציאת מצרים.

ידועה קושיית האחרונים מה התחדש במצוה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, והרי מצווים אנו בכל יום להזכיר יציאת מצרים, וכדברי המנחת חינוך (מצוה כא) "והנה לכאורה צריך עיון על הרמב"ם דמונה המצוה לספר בליל ט"ו, מאי מעליותא (היתרון) דליל זה מכל הלילות, הא מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?...".

ונראה להסביר בפשטות, שיש הבדל בין הזכרה לסיפור. ושמעתי משל מהרב אשר וייס: כאשר אבא משכיב את ילדיו לישון והוא מספר להם סיפור, אין הוא יכול לפטור עצמו במילים "והם חיו בעושר ועושר עד עצם היום הזה", אע"פ שזוהי מסקנת הסיפור וסופו. סיפור תמיד מורכב מתהליך - בדר"כ מעליות וירידות, ורק בסוף מגיע הסוף הטוב.

כך היא המצוה לספר בליל הסדר - על התהליך, לא רק שיצאנו ממצרים אלא גם על מה שעברנו בדרך.

עפי"ז נבין גם את המצוה שאנו מקיימים במוצאי ליל הסדר, ספירת העומר, גם היא משורש ס.פ.ר, ומסביר המלבי"ם (שמואל ב' ריש פרק כד, ד"ה ויוסף אף ה') שהספירה בניגוד לשאר הפועלים הדומים מורה על התהליך עצמו של הספירה, ולא רק על התוצאה:

שנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין... מנה פקד ספר... נשא.

1. כי פֹעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים...


2. ופֹעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד...


3. אולם פֹעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה...


4. ופֹעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות...

ונראה שיש כאן מסר חשוב. עם ישראל הוא 'עם הספר', העם שמסוגל לחיות בתוך תהליך שיש בו עליות ומורדות, שיש הצלחות ואכזבות, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! הוא לא מתייאש באמצע הדרך.

וכן ביחס לספירת העומר, אין אנו מעוניינים להגיע רק ליום החמישים, יום מתן תורה, אנו מעוניינים בכל התהליך של ההתקדמות, יום אחר

יום, עד שנהיה ראויים ליום המיוחל.

מאיפה מגיע הכח הזה של העם לא להישבר באמצע, למרות הצרות והקשיים, מאיפה הכח להמשיך בדרך ולקוות לטוב?

התשובה היא פשוטה. כאשר יודעים את סוף הסיפור אין פחד. כאשר יודעים שבסוף עם הנצח גם מנצח, אז אריכות הדרך כבר פחות מאיימת. אז אנו מבינים שהתהליך מטרתו שנבוא ראויים לניצחון, שלא יהיה כ"נהמא דכיסופא" - מתנת חינם, אלא תהליך ארוך שבו עם ישראל זוכה בגאולתו.

דבר דומה אנחנו מוצאים ביחס לישיבה. מפורסם (כתובות סב ע"ב-סג ע"א, נדרים נ ע"א) סיפורו של רבי עקיבא אשר התחתן עם רחל, בתו של כלבא שבוע (בגמ' בכתובות 'בן כלבא שבוע'), מכיוון שראתה אותו מעולה במידותיו. אביה, אשר ראה את רבי עקיבא כעם הארץ, לא היה מעוניין בשידוך זה, הדיר את רבי עקיבא מנכסיו.

לימים כאשר רבי עקיבא הפך לתלמיד חכם גדול ביקש ממנו כלבא שבוע שיתיר את נדרו. ורבי עקיבא מצא פתח לנדר, שמכיוון שכלבא שבוע לא התכוין לנדור, אם היה יודע שרבי עקיבא יהיה תלמיד חכם, לכן על דעת זה לא נדר - וממילא אפשר להתיר את הנדר לגמרי.

התוס' (כתובות סג ע"א, ד"ה אדעתא) שואלים, שהרי אי אפשר לפתוח בנולד, דהיינו אי אפשר להתיר את הנדר ע"י דבר שבזמן הנדר לא היה, ומכיוון שבזמן הנדר רבי עקיבא לא היה תלמיד חכם, כיצד אפשר להתיר את הנדר?

מתרצים התוס', שכבר בתחילה היה ברור שרבי עקיבא יהיה תלמיד חכם "כיון שהלך לבי רב (לבית המדרש), דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".

התוס' אומרים שכך דרך העולם - מי שהולך ללמוד יוצא אדם גדול.

גם הלימוד בישיבה הוא תהליך, יש בו עליות וירידות, אך התוצאה ידועה, מי שרוצה ומשקיע יעשה אדם גדול. ומעתה כשהתוצאה ידועה, יש רק להתהלך בבית ה', ולהתפלל שבנינו יצאו בעז"ה אנשים גדולים.

(פורסם באשכולות 487 # בא תשע"ט)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion