הקשר בין חג השבועות לדוד המלך נעוץ בעובדה שדוד נפטר בחג השבועות[1], כפי שמובא בירושלמי (ביצה פ''ב ה''ד וחגיגה פ''ב ה''ד): "אמר רבי יוסי בי רבי בון: דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר". הירושלמי מציין שהואיל ונפטר דוד ביו''ט של חג השבועות היו כל ישראל אוננין, כי כל ישראל אוננים בשעת מיתת המלך (פסחים ע:), ולכן לא היו יכולים להקריב קרבן חגיגה והקריבו למחרת.

בתלמוד הבבלי (שבת ל.) מובא סיפור פטירתו של דוד המלך, ושם נאמר שנפטר בשבת. אם נאמר שהתלמודים לא חלוקים זה על זה ובאותה שנה שבועות חל בשבת[2], כפי שבאמת מובא ברות רבה (פר' ג') "ומת בעצרת שחל להיות בשבת", הרי שתסתער עלינו קושיה גדולה. ונבאר.

המשנה בחגיגה (יז.) מציגה מח' בין ב''ה לב''ש ביחס להקרבת עולות ושלמים ביו''ט. דעת ב''ש שמקריבים שלמים הואיל ויש בזה אכילה להדיוט ונחשבים צורך אוכ''נ, אולם עולת ראיה לא ניתן להקריב ביו''ט[3] ונדחית למחר. אולם ב''ה סברי דמביאים שלמים וגם עולות שהן לצורך היום.

לפיכך, לבית שמאי אסרו חג דשבועות נקרא "יום טבוח" שביום זה שהוא יום חול, מקריבים את כל קרבנות הראיה של היו''ט, ואילו לבית הלל אין יום טבוח כי עולת ראיה מקריבים ביו''ט עצמו.

אולם, כשחלה עצרת בשבת, אז גם בית הלל מודים לב''ש שאין מקריבים עולת ראיה מפאת חומרת השבת, ויש לשיטתם "יום טבוח" ביום ראשון, איסרו חג דשבועות.

בגמרא שם ילפינן דיש תשלומין לעצרת כל שבעה מכח היקש לחג המצות. בירושלמי (שהבאנו בראש א'מיר) למדו שיש תשלומין לעצרת מכח העובדה שדוד נפטר בעצרת והיו ישראל אוננים[4] ולכן היו צריכים להשלים את קרבנות הראיה למחרת. והנה, אם עצרת דההיא שתא הייתה בשבת (כבבלי) – למה להעמיד את סיבת התשלומים בעובדה שהיו אוננים ולא יכלו להקריב, תיפו''ל דיו''ט היה בשבת ובשבת לכו''ע לא יכולים להקריב עולת ראיה!

על כרחך, אומרים תוס' (חגיגה שם ד''ה 'אף') נפל פיתא בבירא דהתלמודים חלוקים זע''ז: לפי הבבלי דוד נפטר באחת משבתות השנה, ואין שום הכרח שהיה זה בעצרת, ממילא גם אין הכרח דנולד בעצרת לפי זה (עיין הערה 1) ולירושלמי נפטר בעצרת אבל ודאי לא בשבת.

יש באחרונים[5] כמה נסיונות לפשר בין התלמודים וברצוני להביא הברקה של החתם סופר בסוגיה.

החת''ס למד בבבלי (שבת ל:) שכאשר אמר הקב''ה לדוד "בשבת תמות" הסתפק דוד אי קאי על שבת בראשית או על יו''ט דאיהו נמי איקרי שבת כנודע. ונהג לעסוק בתורה בכל שבת וגם בכל יו''ט מחמת הספק. ומה שכתוב בגמ' שם "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא" היינו בכל הימים הטובים ושבתות השנה. ומסיים החת''ס: "ולבסוף מת בעצרת שחל בחול". ובזה אין הבבלי חולק על הירושלמי דשבת דהתם לאו דווקא[6].

ובאותו עניין, אביא עוד מתורתו המתוקה של החת''ס בעניין פטירתו של דוד המלך ע''ה והסתפקותו של שלמה בנו בעניין טלטול המת.

בגמ' שם: "שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו." האחרונים התקשו[7]: למה צריך להביא ככר או תינוק, הרי דוד היה עם בגדי המלכות, ואגב בגדיו אפשר לטלטלו, וא''ת שבגדיו מוקצים שאין משתמשים בכליו של המלך, הרי שלמה בנו ראוי ללבשם[8]! ועוד הקשה החת''ס, מאי מיבעי ליה לשלמה "כלבים רעבים" וכי לא היו דברים מעולם? ומה עשו לכלבים בבית המלך בשבתות או בימים טובים שהיו מלפנים?! הלא אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה.

אלא, מבאר החת''ס, שתי השאלות מתורצות אחת בירך חברתה: בימי דוד המלך לא אירע מקרה כזה שהכלבים היו רעבים בשבת! הם שתקו עד למוצאי השבת, יען דוד חסיד היה ולא הביאו הקב''ה למצב שצריך להתיר מוקצה או נולד לצורך בעלי חיים ולחתוך נבלה בשבת. והנה, כאשר שמע שלמה שמיד לאחר מיתת אביו הכלבים שואגים לטרף חשב בדעתו דדבר זה הרי לא קרה בעבר, ומה יום מיומיים? ומיד הבין מזה שלא הגיע למעלת אביו ואינו ראוי לאיצטלא דידיה. מעתה כך היא טענת שלמה לחכמים: "אבא מת ומוטל בחמה, וכי תאמרו: טלטלו אגב בגדי מלכותו? ליתא, דהא כלבים של בית אבא רעבים, וסימן הוא דבגדיו מוקצים הם לדידי, דאיני ראוי ללבשם, לכן: מה אעשה?" ועל כך השיבוהו: הנח עליו כיכר או תינוק וטלטלו". ועל כגון דא אמרו שפתיים יישק..

נאחל בע''ה שיהיו דברי התורה מתוקים וערבים לחיכנו ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion