הפרשה והחומש החדש נקראים "שמות". שֵם - בביטויו החיצוני הוא אמצעי זיהוי של חפץ או אדם, אבל בפנימיות, ה"שם" מורה על מהותו של הדבר, על עניינו הפנימי. בעצם, באמירת השם אנו מגלים את תכליתו של כל עניין. רואים זאת בהפרשת תרומה, שבתחילה יש את השלב של "קריאת שם" ואח"כ ההפרשה. קריאת השם מבררת מהי התרומה ומהם החולין. כמו כן בקידוש על היין אנו מקיימים את הציווי "זכור את יום השבת", ודרשו חז"ל - זכרהו בדברים הנאמרים על היין, ובדברי הנביא: "וקראת לשבת ענג" - קוראים שם לשבת ומקדשים אותה ע"י הקידוש.    חז"ל דורשים עה"פ בתהילים "אשר שם שַמות בארץ- אל תיקרי שַמות (בפתח) אלא שֵמות (בציריה)". השם יוצר משמעות. ניכר הדבר בנוגע למיילדות, יוכבד ומרים, שהתורה מעדיפה לציין אותן בשמות אחרים: שפרה - שמשפרת את הולד, שמעניקה לו חיים ומנקה אותו, ופועה - שפועה אל הולד ומרגיעה אותו. הסיוע הפיזי והסיוע הנפשי. הן עסקו בבניית עם ישראל, שזהו עיקרו של הספר.

אמנם, בבואנו לעסוק בשמו של מושיעם של ישראל, אנו נתקלים בדבר מפתיע. בת פרעה, היורדת לרחוץ ביאור מגילולי בית אביה, מזהה תינוק מן העברים ומצילה אותו מן המים. "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". ולכאורה יש להקשות, שהיה לה לקרוא לו "נמשֶה" או "משוּי", שהרי השם בא לציין את העובדה שמשו אותו מן המים?

התשובה לכך היא שיש להעמיק במעשה החסד של בת פרעה. דהנה, אפשר לעשות חסד עם אדם, ולהשאיר אותו במצב של "מקבל", במעמד נחות, ולעומתו גומל החסד נשאר במצבו הרם והנישא.

בתיה בת פרעה עשתה חסד עם הנער הבוכה, וקראה לו משה - לאמר: מעתה גם אתה תמשֶה ותושיע אחרים. היא לא עשתה איתו חסד ותו לא. היא הטביעה בו את מידת החסד. מעתה הוא "משה", כלומר: מושיע אחרים. ומיד אנו רואים זאת אצל משה: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", ומפרש רש"י - שנתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם.

משה מחפש איפה אפשר לעשות טוב, איפה ניתן לעזור לעם ישראל, וזה ממשיך למחרת עם שני העברים הניצים - משה רודף אחר הצדק והמוּסר בתוך עם ישראל. התכונה הזו משפיעה גם כלפי אנשים זרים – בהצלת בנות יתרו, נאמר שם "ויקם משה ויושיען" משה מחפש תמיד להושיע.

לקראת סוף הפרשה אנו נתקלים בפרשיה תמוהה מאד. "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ר' יהושע בן קרחה (נדרים לא:) מסביר שנתרשל משה במצוות מילה. ר' יוסי חולק עליו וטוען: "חס ושלום שנתרשל משה במצוות מילה... אלא שעסק במלון תחילה". דברי ר' יהושע בן קרחה טעונים ביאור. איך יתכן לטעון כך על משה רבנו?

עפ"י דברנו ניתן לבאר – שהעומק של ה"התרשלות" במצוות מילה, איננו רפיון בקיום המצווה, חלילה, אלא התמסרותו העצומה לכלל ישראל ורצונו העז להושיעם גרמו לו "לשכוח" את פרטיותו, את עסקיו האישיים והמשפחתיים (מילה מוגדרת בהלכה באופן מובהק כחובה פרטית של האב לבנו), מרוב היותו עסוק בצרתם של ישראל.

וכאן הקב"ה מראה לו שאצל עם ישראל העיסוק בכלליות לא בא למחוק את הפרטים, גם הפרטים הם חשובים. אדרבה, הכלל מופיע בתוך הפרטים. ההתמסרות אל הכלל איננה מוחקת את הפרטים. זהו פשר "ויבקש המיתו" שביקש הקב"ה ללמדו שאין ל"המית" את הפרט לחלוטין אלא להופיע את הכלל בתוך הפרטים.

מ"מ למדנו ששמו משה מצביע על מהותו והיותו שליח נאמן של ה' להצלת ישראל ובזכות תכונה זו זכה למדרגת נביא שאין דומה לו.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion