Yeshivat Kerem B'Yavneh

המרגלים, הפה והעיניים

BackBack to Main Page

By: Rav Shaul Elazar Shneler

משה רבנו שולח שנים עשר מרגלים, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", לתור את ארצנו, ארץ חמדה טובה ורחבה. אך במקום לסייע לעם, המרגלים מניאים את לבו מלבוא אליה. על חטא נורא זה לא די שנגזרה על אבותינו מיתה במדבר, אלא אף הוקבע ליל חטא זה, תשעה באב, כמועד בכיה לדורות (תענית כט ע"א). ויש להבין – כיצד הגיעו אנשים כה גדולים לידי חטא זה?


הרמב"ן בפרשתנו נדרש לשאלה זו, והשיב כי: "בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם, והמסו לב אחיהם". טעם זה קשה מעט, שאם היה שורש החטא בפחד העצום שנפל על המרגלים מראיית הענקים, א"כ מדוע החמירו כל כך בעונשם? ועוד – הרי גם יהושע וכלב ראו את אותם המראות, ומדוע לא נפל עליהם פחד זה?


אכן, בדברי הזוהר הקדוש בפרשתנו אנו מוצאים סיבה אחרת לחטא המרגלים, וז"ל (בתרגום לעברית): "כולם צדיקים היו וראשי ישראל היו, אבל הם לקחו לעצמם עצה רעה. מדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו: אם יכנסו ישראל לארץ – נעבור אנו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשים אבל בארץ לא נזכה".


אולם טעם זה קשה מן הראשון: כיצד ייתכן שאנשים כה צדיקים יפעלו בזדון כנגד רצון ה' וכנגד עמ"י, רק בשל רצונם לשמור על משרתם?


קודם שנענה על שאלות אלה, ניתן לבנו לקושי נוסף בפרשיה זו, אותו העלה הרמב"ן. לדברי הרמב"ן, לא ברור כלל על מה יצא הקצף בתחילה על המרגלים, "ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?" (ועיין שם ברמב"ן שהוכיח כי עיקר חטאם היה בדבריהם הראשונים בהם הפחידו את העם, עוד טרם חזרו והוציאו דיבת הארץ רעה בדברי שקר).


תשובת הרמב"ן היתה כי אכן "בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם 'החזק הוא הרפה', 'הבמחנים אם במבצרים'. אבל רישעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין".


אלא שגם כאן דברי הרמב"ן נראים כסותרים לדברי חז"ל, שהרי מצאנו שדרשו במס' סנהדרין (קד ע"ב): "פצו עליך פיהם, אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן - בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם".


וביאור דברי רבי יוחנן, שארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה הם ארבע קינות המסודרות על פי סדר הא' ב'. אך בעוד שבפרק א' מופיע הסדר המקובל, בפרקים ב' ג' וד' ישנו היפוך מקומות בין האות ע' לאות פ'. ומבאר רבי יוחנן שטעמו של היפוך זה הוא לרמוז כי הפורענות באה בשל חטאם של המרגלים "שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם" (ועי' במהרש"א שם שביאר שבפרק א' לא הפכו את הסדר, כדי שנדע שבשאר הפרקים ישנו היפוך מכוון, ולא נטעה לחשוב שכך היה הסדר הנהוג בימיהם).


דברי רבי יוחנן סותרים את דברי הרמב"ן שהמרגלים אכן אמרו רק את מה שראו באמת בעיניהם. אך באמת דברי רבי יוחנן הם שצריכים ביאור, שהרי מעיון הפסוקים נראה כדברי הרמב"ן. ועוד יש להתקשות בדברי רבי יוחנן, שאם חטא המרגלים היה שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, היה צריך להשמיט אות האות ע' בקינות, ולא להחליף את מקומה ולהקדים לה את פ', שהרי בכך משמע שהעיניים היו שותפות ואכן ראו בעיניהם אלא שהקדימו להן את פיהם.


ונתתי אל ליבי דבר מופלא, כי רמז זה שרמז הנביא על חטא המרגלים בהקדמת הפ' לע', לא נרמז רק בסידורם החיצוני של הפוסקים, אלא גם בתוכנם: שהנה פסוקי אותיות פ-ע שבפרק ב' מדברים על הפה ופעולתו: "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ: עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ:". הפסוקים של פרק ג' פותחים בפה, ועוברים ממנו אל העין: "פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ: פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר: פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי: עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת: עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם: עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי", והפסוקים שבפרק ד' עוסקים בעין ופעולתה בלבד:" פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ: עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ". וזה דבר פלא!


שאלה אחרונה שיש להעלות היא מסיומה של פרשתנו, בה ניתנה מצוות הציצית כתיקון לחטא המרגלים (עי' במפרשים שם), וכדי ש "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וקשה, שלכאורה סדר הפסוק הוא הפוך והיה לו להקדים את העין אל הלב, וכדברי רש"י שם: "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות"!


מתוך שאלה זו נוכל ליישב את כל השאלות הנ"ל (יסוד הדברים ברעיון ששמעתי בעבר). בדרך כלל אנו סבורים שאדם רואה בעיניו את המציאות האובייקטיבית. אך באמת אין הדבר כן, שאין האדם רואה אלא על פי הרהורי לבו.  אדם שעסק בעניין מסוים, כגון שהחליט לקנות חפץ מסוים ועסק בבירורים מאיזו חברה ובאיזה עיצוב כדאי לו לקנות, או שבמקצועו עוסק בחפץ מסוים, לפתע ישים לב לנקודות אלה בחפצי חבריו, גם אותם שראה תמיד מדי יום. אדם הקורא בספר, לא ידע באיזה עמוד הוא קורא אם לא החליט בליבו להתבונן מהו מספר העמוד, אף שגודל הספר קטן ומספר העמוד היה לנגד עיניו דקות ארוכות בעת קריאתו. דוגמא מרתקת נוספת ניתן להביא מ"מבחן רורשך", המשמש כיום כאחד המבחנים הבסיסיים המסייע בבניית פרופיל פסיכולוגי מדוקדק של אדם. במבחן זה מראים לאדם סט קבוע של 10 'כתמי דיו', ושואלים אותו מה הוא רואה לפניו. מתוך תשובותיו ניתן ללמוד דברים מרובים ומפורטים על אישיותו. כל זאת ממחיש לנו את היסוד שאין האדם רואה אלא כפי הרהורי לבו, אף שנדמה לו שזו המציאות האוביקטיבית שלפניו וכך יראה כל אדם.


לכן אומרת התורה שתחילת החטא הוא בלב, ולא בעיניים, כי מה שאינו מעניין את הלב – לא יביאוהו העיניים לידיעת המוח, ונמצא שהוא כלל 'לא יראה' דבר זה. וכדברי הרמב"ם: (איסורי ביאה פרק כב):


"גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".


מעתה ניתן לחזור ולבאר את חטא המרגלים, שזה היה גם שורשו. המרגלים לא התכוונו להכשיל בזדון את עמ"י, אלא שבסתר לבם כאבו עשרת המרגלים החוטאים את סיום תפקידם הקרב ובא. משום כך חשק ליבם למצוא סיבות מדוע אי אפשר כעת להיכנס אל הארץ, ועל כן כשראו את אותם הענקים נפל פחדם עליהם והגיעו למסקנה 'אוביקטיבית' כי בתקופה זו אין שום אפשרות להיכנס לארץ ישראל, שהרי א"א כלל לנצח את העם היושב בה ומדובר בסכנת נפשות של ממש. אך יהושע וכלב, שליבם היה טהור מנגיעה זו ושמחו בשמחת ישראל – מבטם היה צלול, והבינו כי "אם חפץ בנו ה'... ונתנה לנו".


נמצא שאין כל סתירה בין דברי הרמב"ן לדברי הזוהר: השורש הפנימי לחטא המרגלים היה אותה נגיעה אישית בליבם, נגיעה זו הובילה לכך שכביכול "ראו בעיניהם" שאין שום אפשרות להיכנס לארץ.


בזאת נוכל להבין גם את דברי רבי יוחנן: הפה הוא המכשיר שדרכו יכול לגלות האדם את מצפוני לבו לסביבתו, ואילו העין היא מכשיר הקליטה של הסביבה החיצונית אל לבו של האדם. על המרגלים היה מוטל לבוא נקיים מנגיעות אישיות, להשתמש בעיניהם בלבד ולשקף את המציאות כפי שהיא. אלא שהמרגלים הקדימו פיהם ללבבם, וניגשו למשימה עם כל אישיותם ונגיעותיהם האישיות, ומתוך כך דימו לראות "אובייקטיבית" את מה שראו.


נמצא שצדקו דברי הרמב"ן שהמרגלים דיברו אמת, אך גם דברי רבי יוחנן שאמרו מה שלא ראו בעיניהם, ושורש החטא אשר גרם להם לומר את שלא באמת ראו בעיניהם, הוא הדבר שרמז הנביא בקינותיו, שהקדימו המרגלים פיהם לעיניהם.

Shiur ID: 9021

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments:




Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Shaul Elazar Shneler
Rav Shaul Elazar Shneler
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Netanel Berkovitz
Rav Netanel Berkovitz
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Aharon Friedman <br> Rosh HaYeshiva
Rav Aharon Friedman
Rosh HaYeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K