פרשיות השבוע הנהוגות בידינו מחלקות את הסדרה של עשר המכות לשני חלקים, שבע הראשונות בפרשת וארא, ושלוש האחרונות בפרשתנו.

חלוקה זו אומרת דרשני, שהרי איננה תואמת לחלוקות השונות שדקדקו המפרשים בדברי התורה[1].

בנוסף לכך, פרשתנו פותחת בדברי ה' למשה, ששוב משרטטים בהרחבה את תהליך המכות, סירובו הצפוי של פרעה, והמטרה בכך. מדוע דווקא כאן לפני מכת הארבה נדרשת הקדמה זו?

אם נתקדם מספר פסוקים לתוך הפרשה, נגלה חריגה נוספת, כאשר לאחר התארת משה בפרעה מספרת התורה: "ויפן ויצא מעם פרעה", בהפניית הגב.

על נקודה זו עמד כבר האור החיים הקדוש, וכה דבריו:

"זלזלו בעיניו, שאחר שהתוודה ואמר ה' הצדיק וגו' וחזר לסרחונו, לזה פנה ויצא כדרך הנהוג עם שאר בני אדם. ותמצא כי גם פרעה הרשע שילם לו כן דכתיב ויושב וגו' ויגרש אותם מאת פני פרעה. ולזה תמצא שאח"כ כשקרא לו להתפלל על הסרת מכת הארבה אמר אליהם "חטאתי לה' ולכם", מה שלא היה רגיל לומר קודם, שנתכוון להתודות על שנהג בם מנהג פחיתות ויגרש אותם".

דבר זה גם הוא קשה, שהרי כבר הביא רש"י דרשת חז"ל על הפסוק: "ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים" – 'ציום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם". והכיצד זה עברו על ציווי ה'?

אלא שאם נתבונן עוד נראה כי מדובר בתופעה רחבה יותר, שלא התחילה בהתראת הארבה, ולא נסתיימה בהסרתו.

עד לסוף מכת הברד השיח של משה בשם ה' מול פרעה הוא מכבד ותכליתי. משה אמנם בא בדרישה לשלח את ישראל ובאיום מה יעשה ה' אם לא ישלחם, אך אין בדבריו הטחת דברים והתקוטטויות. גם כשפרעה מטיח דברים במשה בסוף פרש שמות, משה איננו משיב לו דבר.

לעומת זאת, לאחר מכת הברד, גם כשפרעה כביכול חוזר בתשובה ואומר "אני ועמי הרשעים", משיב לו משה בהטחת דברים: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון". וכן בסמוך אח"כ, לפני מכת הארבה, עוד קודם הנקודה עליה העיר האוה"ח "ויפן ויצא מעם פרעה", משה פותח את דבריו לפרעה בלשון גערה ותוכחה: "עד מתי מאנת לענת מפני". מכאן ואילך האווירה מסלימה יותר ויותר. זה מתחיל ב-"ויגרש אותם מאת פני פרעה", וממשיך בעימות בהתראה הבאה, קודם מכת בכורות, כאשר פרעה אומר למשה "לך מעלי, אל תוסף ראות פניי כי ביום ראותך פני תמות", ומשה משיב "כן דיברת, לא אוסיף עוד ראות פניך", ויוצא מעם פרעה "בחרי אף". וצ"ב בטעם הדבר.

והנה ביארתי במאמר בעבר (בשם: "לאן נעלם העם"), כי בין מכת ברד לארבה התחולל שינוי משמעותי. המצרים, שהיו מכונים עד אז בדיבור אל פרעה תמיד כ"עמו", מכונים מעתה אך ורק "מצרים", וכבר אינם 'עמו'. פרעה נותר כעת רק עם קבוצת "עבדיו" (שמופיעים לאורך כל הדרך כקבוצה נפרדת מ"עמו"/"מצרים"). זאת, עד ליציאת פרעה לרדוף אחרי ישראל לים סוף, שם נאמר 'את עמו לקח עמו', וביערו חז"ל שלקחם בדברים. פשר הדבר, כפי שהתבאר בהרחבה במאמר הנ"ל, הוא שלאחר מכת הברד חדלו המצרים לתמוך בעמדת פרעה, והחלו לדרוש בעצמם את שילוח ישראל מארצם, כפי שעולה מן העיון בפסוקים.

על פי עיקרון זה, הסברנו גם את הצורך בקריאה חוזרת של ה' למשה לבוא אל פרעה, שהרי העם המצרי כבר 'נשבר' ודורש את שחרור ישראל, ואעפ"כ אומר ה' למשה שהמשימה לא הושלמה, ועליו להמשיך לבוא אל פרעה, אשר הוא ועבדיו עודם מכבידים את ליבם.

כך הסברנו גם את חלוקת הפרשיות, כאשר פרשת בא עוסקת בשלב החדש שנוצר לאחר מכת הברד.

על פי דרך זו ניתן ליישב גם את הקושיא בדבר היחס לפרעה. אכן, נצטוו משה ואהרן לחלוק כבוד לפרעה, אך אין זאת אלא מחמת שהוא "מלך מצרים", שזהו המקור לדרשת חז"ל (משה אומר לה' 'ואיך ישמעני פרעה', ובתגובה ה' מצווה אותו 'על פרעה מלך מצרים', והאריכות בהוספת התואר 'מלך מצרים' מלמדת כי ציוה עליו לחלוק כבוד, למרות סירובו). וממילא, זאת רק כאשר הוא אכן "מלך מצרים". כאשר לאחר מכת הברד, המצרים מתנגדים לפרעה, הוא כבר איננו מייצג את מצרים, וממילא בטל הצורך לנהוג בו כבוד.

ואכן, בפרשות שמות-וארא מופיע לפרעה הכינוי 'מלך מצרים' 11 פעמים (וכן עוד 4 פעמים מופיע כינוי זה בפרשות יוסף במצרים שבספר בראשית), אך בפרשת בא לא מופיע כינוי זה ולו פעם אחת, ונזכר תמיד בשם פרעה לבד.

אולם הכינוי חוזר שוב פעמיים, רק אחרי שפרעה נעתר ומשלח את בנ"י, בתחילת פרשת בשלח, כאשר שומעים מצרים 'כי ברח העם' שם שוב כתוב 'ויוגד למלך מצרים כי ברח... ואת עמו  לקח עמו... ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים'.

נמצא שזכינו לעמוד על דקדוקה של תורה, ולבאר את הנהגת משה רבנו בפרשתנו.

יה"ר שנזכה בעז"ה בקרוב ממש ש-"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ותיגלה מלכות ה' השלימה על העולם כולו, במהרה בימינו.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion