בדברי רש"י בתחילת הפרשה יש לכאורה סתירה לגבי מעמדם הרוחני של המרגלים. על המילים "כולם אנשים" כותב רש"י (על פסוק ג'): "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". לעומת זאת, בהמשך כותב רש"י (פסוק כ"ו): "וילכו ויבואו – מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה ערה אף הליכתן בעצה רעה". כאן משתמע מדברי רש"י שכבר בשעה שהמרגלים נשלחו, כבר תכננו לדווח בצורה שלילית על הארץ.

וכדי לישב את הקושי ברש"י נקדים, שמצאנו אצל מלך ציווי מיוחד "ולא ירום לבבו מאחיו", ויש להבין למה פסוק זה האוסר את מידת הגאוה נאמר דוקא אצל מלך, הרי כל ישראל אמורים להימנע מהמידה המגונה הזאת? וניתן היה לומר שהצורך להזהיר מלך במיוחד על מידה הגאוה היא, שאצל מלך או מנהיג יש יותר נזק שעלול לבוא כתוצאה מאותה גאווה. וזה מכמה סיבות:

א. היות ומלך הוא בעל כח ויכולת מרובה, לכן יש לחשוש שכאשר מידת הגאוה פועלת בקרבו, הוא יגייס את אותם הכוחות לרעה.

ב. אם המלך הוא בעל גאוה, יש סיכוי שירשה לעצמו לעשות את הכל לחזק את מעמדו כדי לשמור על "יציבות שלטונית", כולל דיכוי אכזרי של כל המתנגדים לו ולמדיניותו.

ג. בדרך כלל מוראה של מלכות הוא גורם ממתן שמונע מצב של "איש את רעהו חיים בלעה", אך אצל מלך גאותן, שמרגיש "אני ואפסי עוד" אין מוראה של מלכות שעוצר בעדו מלפעול את אשר ירצה.

אך בנוסף לסיכונים ולנזק שעלולים לבוא ממלך או מנהיג גאוותן, ניתן לומר שהטעם שהתורה ציוותה על מידת הגאוה דוקא אצל מלך, הוא משום שהסיכוי שמלך יתגאה הוא משמעותי. הרי המלך עלול לומר לעצמו שלא לחינם דוקא הוא נבחר למלוך. יש חשש שמלך יאמר לעצמו שמן השמים המליכוהו בגלל כישרונותיו וחכמתו ולכן מותר לו לנצל את מעמדו כדי לקדם את "האג'נדה" הנראית לו.

על פי זה  נוכל לומר שאכן בשעה שנבחרו המרגלים אכן היו כשרים וחשובים (ניתן אפילו לדייק מדברי הרמב"ן לכאורה, שחלק מהמרגלים היו בדרגה יותר גבוהה מיהושע וכלב, שהרי הרמב"ן כותב שהמרגלים נמנו כסדר גדולתם – ומשמע שאותם המרגלים שנמנו לפני יהושע וכלב הם יותר חשובים מאותם שתי מרגלים צדיקים שעמדו בניסיון), אלא שכתוצאה מבחירתם התחיל לקונן בלב המרגלים הרגשה של עליונות וגאוה. דבר זה גרם להם לאבד את ההסתכלות הנכונה על הדברים ("ולראות דברים משם שלא רואים מכאן") ולמעול בשליחותם. תפקידם המיועד היה לספר על מעלות הארץ ועל הדרכים שבו ניתן לכבוש את הארץ. במקום זה הם החליטו לנצל את שליחותם להחליט האם בכלל כדאי לכבוש את הארץ. לפי זה נבין, שכאשר רש"י כותב "אף הליכתן בעצה רעה", אין הכוונה שכבר החליטו בשעת הליכתם להוציא דיבת הארץ רעה, אלא הכוונה שכבר אז גאותם גרמה להם לחשוב, שזכותם להחליט האם בכלל הכניסה לארץ הוא צעד נכון או לא (על פי הספר ברכת פרץ לגר"י קניבסקי זצ"ל).

בהקשר זה, מעניין במיוחד לראות את לשון הפסוקים לגבי המרגלים ששלח יהושע. שם כתוב "שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ..." (יהושע ב:א), כמובן שהפירוש הפשוט של המילה "חרש" הוא "בחשאי", אך חידושי הרי"ם מסביר שאותם שני המרגלים ראו עצמם ככלי חרס – כלים שעשויים מחומר גלם פחות ערך – וכל חשיבותם בזה שהם משמשים כלי קיבול למה שבתוכם. (ובאמת מקובל להסביר שזהו הטעם שכלי חרס מקבלים טומאה רק אם נכנסה טומאה לתוך הכלי, ולא מקבלים טומאה אם הדבר המטמא רק נוגע בדפני הכלי מבחוץ) המרגלים של יהושע לא החשיבו את עצמם יתר על המידה ולכן הכירו את תפקידם, ולא מעלו בשליחותם.

תופעה זו – שיש אנשים חשובים וישרים, שמתקלקלים כתוצאה מעליה לגדולה היא, לצערנו, די שכיחה. מספרים על אדמו"ר חסידי שהיה לו שמש שלא היה ישר-דרך. כשנשאל הרבי למה הוא לא מוצא לנכון להחליף את השמש, השיב: "שמש זה התחיל את דרכו כאיש ישר וירא שמים, ורק התקלקל כשהתחיל בתפקידו הנוכחי. האם רצונכם שאחליפנו בשמש אחר, ושאגרום לקלקולו של יהודי נוסף?!"

אולי אחת מן הסיבות שכוח וממשלה לפעמים גורמים לקלקולו של האדם, היא ההנחה המוטעית שסמכות המופקדת בידי האדם שייכת לו ושניתן לנצלה כאוות נפשו. לאמיתו של דבר, אדם צריך להכיר, ששלטון וממשלה הם כוחות שנתנו לאדם מן השמים למלא את רצון בוראו. ובכן, אחת מן הדרכים שעל ידו יכול האדם להתרחק מן הגאווה ומניצול סמכות לרעה הוא שיזכור שכל מה שיש לו, ואפילו עצם קיומו, הם מתנה מאת ה' – "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח:יח).

(פורסם באשכולות # פרשת שלח תשס"ח)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion