במהלך כל ספר בראשית התנהל מאבק בין הבכורה לבחירה. וכל פעם, כל המקודש מחבירו, במעשים שלו ובבחירה שלו לטובה, קדם את חבירו. בספר שמות נראה שהמאבק מוכרע סופית, הבכורה עוברת לבחירה של הקב"ה, שבט לוי. ניצנים לכך עולים כבר בפרשת השבוע.

וַיֹּאמֶר בִּי ה' שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:

ורש"י במקום: ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר, ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי:

ר' יהושע בן קרחה לשיטתו, שמשה הוא זה שדרש את הכהונה ונדחה (ויאמר הנני, תנחומא). אבל לדעת ר' יוסי (או רשב"י, זבחים קב.) אכן יש כאן רושם, סימן של חרון אף וכעס, בקביעה שאהרון הוא זה שתצא ממנו הכהונה ולא ממשה.

על מה היה החרון אף? מה היתה טענת משה?

א"ר חייא הגדול: אמר [משה] לפניו: רבש"ע, בי אתה רוצה לגאול בניו של אברהם שעשה אותך אדון על כל בריותיך? שלח נא ביד תשלח! אמר לפניו איזה חביב לאדם בן אחיו או בן בנו, הוי אומר בן בנו, כשבקשת להציל את לוט בן אחי אברהם ביד המלאכים שלחת להצילו, בניו של אברהם שהם ששים רבוא בידי אתה משלח להצילם?! שלח ביד המלאכים שאתה רגיל לשלח! ד"א הגר המצרית ה' מלאכים שלחת אצלה, לששים רבוא בניה של שרה בידי אתה משלח להצילן?! וכו' מיד ויחר אף ה' במשה (מדרש רבה).

לכאורה טענת מרע"ה אמיתית ומוצדקת! מה הבעיה? מימות אדם הראשון את תפקיד הכהונה מילאו הבכורים. מדוע נדחו מעבודת המקדש?  הלכה ידועה היא שכהן שעבד עבודה זרה, אפילו בשוגג - נדחה מעבודת המקדש (ה. ביאת מקדש ט, יג). ולפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו  - הלוים, שלא עבדו עבודה זרה, נבחרו תחתיהם. (לשון רש"י, במדבר ג, יב). אלא שאם כן, כיצד יתכן שמי שקיבל את הכהונה היה אהרון הכהן שיצר את העגל?!

ניתן לומר יסוד מסוים שנוכל להשכיל ממנו בפני עצמו ואולי לכוון לאמיתתה של תורה בעניין זה.

נתאוה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. הקב"ה חפץ לשכון כאן בעולם העכור שלנו. כידוע זה תפקידנו להראות ולגלות את האלוקות החבויה והצפונה כאן. לא להתנתק מחיי העולם אלא לרומם אותם. לאכול ולישון ולישא אישה והכל לשם שמים. אך הקרקע עדיין לא היתה פוריה דיה לקבל אידאל נשגב זה. היה בילבול. החומר נעשה העיקר, ולוֹ השתחוו -ועוד בשם הרוח. בני ישראל חיפשו אלוקות וסגדו לתבנית שור אוכל עשב.

ספר החינוך במצות קידוש בכורות מביא שמשרשי המצוה, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בפרי הראשון שלנו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.

אחרי כל העמל שהאדם טרח והשקיע הוא יודע שמאת ה' היא לו. למרות כל המאמצים החומריים שהשקיע הוא מודה שיש בזה צד רוחני.

[על פי זה ניתן להבין את דעת ר' יהודה מדוע הוא לפדות ובנו לפדות -בנו קודמו "שזה מצוותו על אביו וזה מצות בנו עליו." (קידושין כט.)  מהות המצוה שעל האב להודות על מעשיו שלו עצמו, וזה קודם לפדיון עצמו - המתייחס למעשה אביו.]

כאשר בני ישראל חטאו ופיספסו את הנקודה הגדולה הזו, חל מפנה. מעתה הכהן (הבכור) שסימל את האתערותא דלתתא במעשה הארצי של בני האדם עובר לבחירה אלוקית קבועה. ובמקום נחלה כפולה, לכהנים החדשים אין שום חלק ונחלה בארץ. הם עובדים במקדש ומלמדים את העם תורה וחיים מהתרומות והמעשרות שיפרישו להם. התפשטות מהחומר. רק קדושה.

אמנם לא שכחנו שיש לחתור ולהגיע לאידאל הגדול. ומשה היה אמור להוביל אליו – אך הוא לא חשב כך. טענתו של משה היתה: איך אפשר לשלוח אדם קרוץ חומר להושיע את ישראל ולא מלאך רוחני?! כדי להוביל מהלכים רוחניים, כדי להנהיג את עם ישראל צריך מלאך אלוקים בלי שום נגיעה בארציות!  -  ויחר אף ה'. אנשי קודש תהיו לי - מלאכים יש לי מספיק! (הרב מקוצק). אמנם הטענה נכונה כרגע, אך כדי לא לשכוח שהמעבר הוא רק לתקופת ביניים - אחיך הבכור הוא יקבל את הכהונה לדורות.

רגע לפני הגיבוש הגדול של עם ישראל, יעקב אבינו מכנס את בניו מברך אותם כל אחד בברכתו המיוחדת לו שאותה עליו לפתח אך לא לשכוח לצרפה אל הכלל.

ומה הברכה של ראובן? עונה אור החיים הקדוש שעצם זה שהזכיר את היותו בכור – שָׁם ברכתו, על דרך אומרם עתידה עבודה שתחזור לבכורות (ספרי בהעלותך). ולטעם זה השתדל יעקב לקנות את הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבוא. והגם שניתנה עבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלים בקודש ולא מורידים.

ביחוד בתקופה של מלחמה כאשר ה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל עלינו לזכור ולא להתבלבל שאמנם אנחנו ורק אנחנו עושים את החיל אבל הכח מאת ריבונו של עולם בלבד.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion