גלוי וידוע לפני כל הבא בשערי המידות כי הנקמה והנטירה מידות מגונות הם, ולא ימצאו כלל אצל שלמי הדעת. ועל כן בהגיענו לפרשת ויחי הננו עומדים משתוממים: יעקב אבינו סמוך למיתתו חושד את יוסף במידה מגונה זו, ונראה שאף חשש מנקמתו ("ואני בבואי מפדן..." ובפירש"י שם: "וידעתי שיש בלבך עליי"). בעקבותיו של יעקב צועדים בניו, השבטים הקדושים: "ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו", ועד כדי כך חששו שהוצרכו (ע"פ הפשט) לשנות מן האמת מפני השלום מאימת נקמתו. גם בדבריו האחרונים של יעקב אבינו לבניו אין הוא שוכח את הגורמים לו צער והוא 'בא חשבון' עם ראובן שמעון ולוי על מעשים שעשו לפני עשרות שנים.

ואם בסיימנו לקרוא את פרשת השבוע היינו סבורים שעתה נוכל 'לנשום לרוחה' ולנוח מעט ממעשים אלו, באו חז"ל ותקנו לנו לקרוא בהפטרה את צוואת דוד, בה הוא פוקד על שלמה במילים בוטות ביותר לחסל לא רק את יואב בן צרויה (שנתחייב במיתה על הריגותיו) אלא אף את שמעי בן גרא אשר ביזהו בברחו מפני אבשלום[1]. ולא די לנו בזה הצער אלא שגילו לנו רז"ל כי שמעי בן גרא היה רבו של שלמה! והנה דוד המלך כבר שוכב על ערש דווי, ומצוי בשעה שבה אף פשוט שבפשוטים מבין סוף סוף מה חשוב ומה חולף, ומשתדל להתקין עצמו ככל יכולתו רגע לפני צאתו מהפרוזדור, ומסתמא מוחל וסולח לכל מי שפשע כנגדו בזה העולם הנפסד ופגע בכבודו המדומה שלא מעלה ולא מוריד, ובשעה קדושה זו לא מוצא דוד מלך ישראל אלא לצוות לבנו להרוג את רבו על שפגע בו! והלב מזדעק: הכיצד?

ותגדל התמיהה עד לב השמים לכשנזכר בדברי החינוך במצוה רמא ('שלא לנקום'): "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום: "הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך", תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא". – וכי דוד המלך הוא הדוגמה המפוארת של ההמנעות מנקימה? לכאורה אין דוגמה פחות מוצלחת מזו!

וכאילו כדי להשלים הדברים סיבב המסובב שבשבוע שעבר למדו המוני בית ישראל בדף היומי את דברי הגמרא "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם!" (יומא כג), ונפסקו הדברים להלכה ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ז הי"ג), בטור (יו"ד סו"ס שלד) ובשו"ע (יו"ד רמ"ג ס"ט). והדברים טעונים ביאור.

ונראה לומר, שדוקא מימרא זו האחרונה של חז"ל היא היכולה להעניק לנו את המפתח הנכון בבאנו לנסות להבין ענין זה. מדברי חז"ל הנ"ל אנו למדים שדוקא מפני שאדם תלמיד חכם – מחויב הוא להיות נוקם ונוטר כנחש. ופשוט דאין הכונה שיאמץ לעצמו המידה המגונה של גאוה ומלחמה על כבוד עצמו תוך פגיעה באחרים. אלא כונת חז"ל מבוארת, שמכיון שנעשה אדם תלמיד חכם – הרי שפסק מלהיות אדם פרטי, ומעתה הוא אחד משגריריו של הקב"ה עלי אדמות. לפיכך, אין הוא רשאי עוד למחול על כל פגיעה בו, שכן הפגיעה היא גם בכבוד שמים ובכל מה שהוא מייצג. הלא פשוט שלא יעלה על הדעת ששגריר מדינה שיבוזה ברבים 'ימחול על כבודו'. אין זה כבודך הפרטי! אם אתה מוחל למבזה אותך, אתה עצמך מבזה את שולחך ומראה שאין כבודו חשוב בעיניך! (וראה הערה[2]). אמנם בד"א, במקום שיש חשש לכבוד התורה ולכבוד קונו. אולם כאשר אין המדובר אלא בכבודו האישי של הת"ח – ודאי אסור לו לנקום. והנה חילוק זה מפורש להדיא ברמב"ם (והעתיקו לשונו בטור ובשו"ע הנ"ל): "...אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן... ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו... בד"א, כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא - אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו"[3]. ובזה מבואר ג"כ מה שמצינו ביומא פ"ז ע"א דרבי זירא כשפגע בו אדם היה עובר לפניו שוב ושוב כדי שאותו אדם יפייסנו וימחל לו, שרוצה מאוד למחול לו ולא להקפיד ולהעניש, אלא שאינו רש"י, ולכך עשה כל שביכולתו כדי שיפייסוהו ויהיה רשאי למחול.

אמנם, זו עבודה קשה שבמקדש, שכן לב יודע מרת נפשו ובקל עלול הת"ח לערב בנקמתו גם את כאבו האישי על הפגיעה בו. גם אצל גדול-מעלה שודאי יהיו כונותיו לשם שמים, עלולים אף מבלי משים להתערב ב-"לשמה" אחוזים מסוימים של "לשמו". ונראה לבאר שדוקא משום כך המתין דוד המלך ירא החטא עד ערש דווי. דוקא בשעה כזו, שבה באמת מתנקה האדם מקטנוניות העולם הזה ונטהר לחלוטין ממניעיו האישיים - דוקא היא הכשרה ביותר לפעול לנקמה על דבר כבוד שמו, שתהא זכה מכל נגיעה. וא"כ גודל דקדוקו של דוד המלך והקפדתו שלא יהיה במעשיו שום פניה לגרמיה (שכן מעצמו החזיק "תולעת ולא איש"), והבנתו ש"ה' אמר לו קלל", דוקא הם הנותנים שהמתין עד לשעה מיוחדת זו. ואם כן באמת אין ראוי מדוד המלך להוות סמל ודוגמא להתנהלות בענין הנקימה[4]!

ועפ"ז אפשר לבאר כוונת מאחז"ל: "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנא': א-ל נקמות ה'"[5], דדוקא כשהיא בין שתי השמות - דהינו שנעשית בגלל הפגיעה בשם שמים, ולמען שם שמים - אז גדולה היא. וזהו מה שאמרו שם "במילתה מיהא גדולה היא"!

ומעתה נראה לבאר שזהו מה שדקדקו חז"ל בלשונם ואמרו "נוקם ונוטר כנחש", שלא תיפול מילה מלשונם הזהב לריק. שהנה אנו יודעים שייחודו של הנחש משאר החיות במה שאחז"ל: "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" (יומא עה.), וזהו שאמרו חז"ל - חייב הת"ח ליקום וליטור, אך בתנאי חיוני - שיהיה הדבר 'כנחש', והכוונה בזה ליסוד הנ"ל שלא תהיה כונת הת"ח כלל להנאת עצמו, אלא אך ורק מפני שצריך ומוכרח לכך!

ובס"ד ממש השבוע אינה ה' לידי כבדרך מקרה קטע מ"ליקוטי עץ החיים" על הר"ח מוואלז'ין, וז"ל (באות קכד): "הגאון זצ"ל היה דרכו כשחטא לו אדם שלח אליו גבאי שלו לומר לו דע שיש לי תרעומת עליך, למען יקבל נזיפה. והיה מצטער על זה הגאון החסיד זצוק"ל אבל מחויב היה בזה מפני כבוד התורה". והם הם הדברים.

ובשאלות שפתחנו גבי יעקב ויוסף - קצר המקום מלהאריך בזה, אך בקצרה נציע כמה כיוונים: א. במעשה דרחל - או' י"ל בדברי רש"י שאין כונתו 'שיש בלבך עליי' שיוסף כועס ונוטר לו, אלא כונתו שיש בלב יוסף תמיהה עליו, שכן עד עתה אפשר היה לתרץ מה שלא קבר את רחל במערה, משום שהיה זה טורח להביאה לשם, כי היה מרוחק ממנה. אולם עתה שמבקש מיוסף להעלותו ממצרים עד למערת המכפלה - ודאי א"א לומר כך, שהרי מוכיח שחשיבות הקבורה שם עולה אף על טורח עצום שכזה, וא"כ מעתה תמוה מדוע לא קבר שם את רחל, ולכן הוצרך ליישב לו. אולם עי' ברש"ר הירש שם שכלל אין כונתו בזה לרצות את יוסף (שא"כ הול"ל כן לעיל כשביקשו שיקברהו בא"י), אלא להפך, עיי"ש. ב. בחשש האחים - יתכן שחשבו שבאמת יהיה הדין עם יוסף אם ינקום בהם, שכן יוסף ג"כ היה ת"ח, שהרי "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו". אך גם בזה הדין הוא שאם פייסו חייב להתפייס. ומה שלא פייסוהו בחיי אביהם - יתכן שחשבו אז שבמה שהשתחוו ונכנעו לפניו בתחילה בזה נתפייס. אולם עתה שראו (כדברי חז"ל המובאים בת"י וברש"י) שאינו מקרבן כבתחילה חזרו וסברו שעדיין לא פייסוהו כראוי, ולפיכך מראה להם עתה אחר פטירת אביהם שעוד מקפיד עליהם וצריכים הם לפייסו כדי שיוכל למחול להם על בזיון תורתו (ויתכן שבאמת כך היתה כוונתו, ולא עשה זאת לפני כן כדי שלא לצער את יעקב), ולכן עתה שבו ופייסוהו ונתפייס מייד. ומה שאמרו 'אביך ציוה' יתכן שלא שינו בזה (כדברי מקצת המפרשים), ושמא באמת חששו שנדבק במקצת במנהגי שררת מצרים ושוב לא יהיה קל לרצות. ג. בתוכחת יעקב לראובן שמעון ולוי - מלבד מה שאפשר לומר בזה שני הדרכים שבארנו לעיל בדוד מדוע המתין עד יום מותו, יש לומר עוד דכאן אין כלל קושיא דחובתו של אב להוכיח בניו לפני פטירתו ולגלות להם חסרונותיהם ומה שעליהם לתקן, ואין כאן כלל נקימה וכד', ולא שמר בליבו הצער שצערוהו אלא שצריך לעוררם לתקן המידות הללו. ועוד, הרי לא קילל אלא אפם של שמעון ולוי, וברכה היא להם, שגער ביצה"ר שלהם, וכן במה שאמר "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" עי' ברש"ר הירש שברכה טמונה בזה. ועוד, שלשלשתם הקדים שבחים לתוכחה, והיתה תוכחתו ברכתו.

שנזכה שיהיו כל מעשינו לשם שמים!

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion