בפרשת פקודי נותן משה רבינו דין וחשבון על כל מעשה המשכן.

המדרש בפרשתינו (פרשה נא' אות ו') מקשה:

"הוי 'אלה פקודי המשכן' ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו שנא' (במדבר יב', ז') 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא' ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם, אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו שנאמר (שמות לג', ט') 'והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמוד פתח האוהל ודבר עם משה' (שם, ח') 'והביטו אחרי משה' ומה היו אומרים?

ר' חמא אמר היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כששמע משה כך א"ל משה חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון. הוי 'ואלה פקודי המשכן' ".

ומתבאר – שכשמשה שומע את אותם בעלי לשון הרע, ועין רעה אשר חושבים בו שנהנה מכספי המשכן לצרכיו הפרטיים, הוא מזדרז למסור להם חשבון מדוייק, דבר דבור על אופניו כדי להסיר את לזות השפתיים שלהם.

ויש לברר – מדוע נקט המדרש לשון של "ליצני הדור" ביחס לאותם בעלי לשון הרע?
כמו כן, יש להבין מהו יחסם של חז"ל למושג "ליצנות"? ומהי בעצם ההגדרה של המושג "ליצן"?

ביטוי זה נמצא גם במדרש שמות רבה פרשה נב' אות ב':

"'תאלמנה שפתי שקר' – מדבר במשה שאמר הקב"ה לעשות לו משכן, מיד אמר משה לישראל 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה', ב') היה משה עושה במשכן והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה על ידי בן עמרם".

בפשטות – הגדרת ליצן היינו אדם שעושה צחוק, מצחיק אנשים, משתטה ומתנהג בצורה ילדותית וכיו"ב. וא"כ צ"ע – מה הקשר בין כך לטענות שנשמעו כנגד משה בהקמת המשכן?

נשתדל להבהיר את המושג "ליצנות" בעזרת דברי חז"ל במדרש שמות רבה יתרו פרשה כז', וז"ל:

"וישמע יתרו" – הה"ד (משלי יט', כה') "לץ תכה ופתי יערים" וכה"א (שם, כא', י') "בענוש לץ יחכם פתי", עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מן העוה"ז ומן העוה"ב תוהא ועשה תשובה שכן כתיב למעלה "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז', יד') ואח"כ "וישמע יתרו" (שמות יח', א') אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל – כך בלעם ראה ליתרו ועמלק בעצה עמד על עמלק ומחה שמו בא לראות יתרו מצאו שעשה תשובה אמר לו למקום יפה ברחת הוי "איתן מושבך" (במדבר כד', כא') כאברהם, הוי "לץ תכה" זה עמלק, "ופתי יערים" – זה יתרו".

הדרשן עמד על ההבחנה וההנגדה בין המושגים "לץ" ו"פתי".

כאשר עמלק נענש וקיבל את מכתו – אז יתרו (הפתי) – הערים והחכים. כמו כן, מצאנו במדרש תנחומא (יתרו ג'):

"וישמע יתרו" – זה שאמר הכתוב "לץ תכה ופתי יערים" "לץ תכה" – זה עמלק, "ופתי יערים" – זה יתרו. בשעה שבא עמלק הרשע להילחם בישראל מה כתיב שם? "וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז', ח') מהו רפידים? שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות".

בדברי המדרש צ"ע – מהו הקשר בין רפיון הידיים של ישראל מן התורה למלחמתו של עמלק, ומהי הסמיכות לעובדת היותו של עמלק בבחינת "לץ"?

בריש תהילים (א', א') מובא: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". פסוק זה עוסק בשלושה סוגי אנשים: רשעים, חטאים ולצים.
וצ"ע – הרי רשעים וחטאים הם אומנם בעלי חטא בדרגות שונות אך מדוע הוכנסו עמהם באותה קטגוריא גם הלצים אשר ע"פ הפשט הם רק אנשים "לא רציניים"?

בגמרא במסכת ע"ז דף יח' מובא: "ד' כיתות אינם רואות פני שכינה. כת חנפים, כת לצים, כת דוברי שקרים, כת מספרי לשון הרע". גם מדברי הגמ' הנ"ל עולה חומרת היחס כלפי הלצים עד כדי כך שהם הוכנסו בכפיפה אחת עם דוברי שקר, חנפים ומספרי לשון הרע, אשר אינם זוכים לראות פני השכינה.
ושוב צ"ע – מדוע חמור כ"כ מעשה הליצנות?

בגמ' מסכת סוטה דף מב' מובא: "אמר ר"א כל המתלוצץ יסורים באים עליו שנאמר 'ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם' (ישעיהו כח', כב'). אמר להו רבא לרבנן: במטותא מנייכו דלא תתלוצצו דלא לייתו יסורין עליהם". מדברי הגמ' מבואר שעונשם של הלצים הם היסורים, וכן משמע מהפס' לעיל "לץ תכה". וצ"ע – מדוע לץ נענש ביסורים דווקא?

ועוד יש להבין, מדוע בכלל ליצנות היא כ"כ נוראה? וכי יש רע בכך שאדם משמח את האחרים?
ואדרבה – מצינו בחז"ל שישנה מצוה להיות בשמחה ולשמח את אלו שנתונים בעצב!
וכן מצינו בגמ' תענית דף כב' את סיפורו של ר' ברוקא שפגש את אליהו הנביא שהראה לו שני אנשים שיזכו לחיי עוה"ב. וכששאלם לפשר מעשיהם אמרו לו שהם מבדחים ומשמחים את האנשים שצר ועצוב להם ומשתדלים להסיר מליבם כל דאגה.  וא"כ – צ"ע מהי ההבחנה בין "ליצנות שלילית" ובין "ליצנות חיובית"? וכן – יש לברר מהי ההגדרה הבסיסית של המושג ליצנות?

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" מתייחס ב"נתיב הליצנות" פרק ב' להגדרת הליצנות וז"ל: "הדבר שהוא הפך הכנעה וכובד ראש כאשר ימשך האדם אחר ליצנות שהוא מעשה שחוק והיתול ודבר זה הוא אסור לגמרי".
ומבואר – ששחוק והיתול הוא ההיפך של הכנעה וכובד ראש.

וצריך להבין – האם עלינו להיות תמיד ב"כובד ראש"? וכי אסור לו לאדם לשחוק מעט? אלא – יש באדם תכונה לתת חשיבות ויחס מיוחד לדברים מסויימים: אנשים, מקומות, אירועים. וביחס לאותו דבר חשוב יש באדם את תכונת ההתבטלות העצמית. נתינת החשיבות גוררת יראת כבוד, יראת הרוממות מפני הגורם שמולו אנו עומדים. ההתייחסות הרצינית הזו עניינה "כובד ראש".

ויש – שניתן למדוד את האדם ע"פ החשיבות שהוא מייחס לאישים שונים שעימהם הוא נפגש. יש שיכבדו ת"ח ויש שיכבדו את בעלי הממון, וכיו"ב, וזה מלמד על האדם. התכונה ההופכית למתן חשיבות היא הליצנות אשר עניינה זלזול ופחיתות כבוד בהתייחסות לכל הסובב.  ואולם, לעיתים ישנה "הורדת מתחים" שהיא חיובית, הקלילות הזו גורמת שחרור, פתיחות לב וכיו"ב. ומשחררת את האדם ממפלס החרדה שבו הוא מצוי. אך יש להבחין בין הורדת מתח ובין זלזול.

נמצינו למדים, שההבחנה היא בין כובד ראש ורצינות ובין קלות ראש וזלזול. וי"ל שהבדחנים שזוכים לעוה"ב הם אלו שמקלים את כובד הראש ומאפשרים לאדם להתמודד בצורה ראויה עם קשיי החיים.
ישנה הלכה של "מורא מקדש", וכשם שיש להתייחס ביראת הרוממות למקדש – כך – ביחס למשה רבינו – יש להתייחס ביראת כבוד.

כאשר באים בעלי הלשון וטופלים על משה עלילה לפיה משה לוקח מתרומות ישראל לצרכיו הפרטיים – הם בעצם הופכים את משה רבינו להיות כאחד העם. תכונה זו של זלזול היא הליצנות השלילית והמסוכנת. הבעיה הקשה היא – שאנשים מן השורה נמשכים בקלילות אל הליצנות, שכן הרבה יותר קל לחיות מתוך קלות ראש ולא מתוך כובד ראש, ולכן הסכנה בליצנות – היא גבוהה שכן ניתן לגרור אחריה רבים ללא מאמץ מיוחד.

עם אדם רציני בעל דעות אפיקורסיות – ניתן להתווכח, לשכנע ואולי אף להשפיע עליו לשנות את דעתו. לעומת זאת, עם אדם שהוא ליצן, בעל "קלות ראש" – אין שום סיכוי להתווכח ואין דרך לשכנעו מלבד ההכאה.

לאור זאת, נבין מדוע כונה עמלק "לץ תכה" כשעם ישראל יצאו ממצרים נאמר: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען" (שמות טו', יד'), ואף אחר 40 שנה – מספרת רחב על כך שכולם שמעו "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם" וכו' (יהושע ב', י').  ועל אף כל זאת – עמלק לא חשש וקפץ לתוך "האמבט הרותחת", ולמרות שנכוה הבן בליעל – הרי קירר את האמבט. התנהגות זו נוגעת אך ורק מתוך תכונת הליצנות. והדרך היחידה להביא את עמלק להכיר ברצינות ובכובד הראש של החיים היא ע"י ההכאה.

בכל אחד ואחד מאיתנו מצויה בצורה מסויימת תכונת העמלקיות = הזלזול.

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" בפרק ה' העוסק בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם וז"ל:

"הנה מפסידי המידה הזאת ומרחיקיה הם שלושה: האחד – הוא הטיפול והטירדה העולמית, השני – השחוק והלצון, השלישי – החברה הרעה".

ומציין הרמח"ל

"השני הנה הוא קשה מאוד והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו והרי הוא כשיכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם. כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב', ב') "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה". וחז"ל אמרו "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה" (אבות פרק ג' משנה יז') – כי אע"פ שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרוב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרוב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל".

ומוסיף הרמח"ל:

"וכבר גזרו אומר חז"ל (ע"ז יח') שהלץ מביא היסורין עליו והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש (משלי יט', כט') "נכונו ללצים שפטים" כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו כי כבר ישוב מחטאתיו בלי זה מכוח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו ע"י מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות, אך הלצים – שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם אין להם תיקון אלא השפטים שאלה לא יהיה כוח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים והנה כפי חומר החטא ותולדותיו – החמיר השופט האמיתי בעונשו והוא מה שלמדונו חז"ל (ע"ז יח') קשה הליצנות שתחילתו יסורין וסופו כליה שנאמר: "פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי..." (ישעיהו כח', כז').

אלא שעדיין פש גבן לברורי – מה פשר המושג "פתי" המוזכר יחד עם המושג "לץ"? ומדוע המושג "פתי" מתייחס ליתרו?

ובמשלי יד', טו' נאמר "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו". פתי – היינו אדם שמתייחס ברצינות ובכובד ראש לכל דבר, והיינו – שהפתי מייחס חשיבות לכל עניין, וזוהי הקיצוניות לצד השני שגוררת אמונה בכל דבר. וכידוע – יתרו היה כהן לע"ז, ומביאים חז"ל שלא היתה שום ע"ז שיתרו לא עבד וז"ש "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים ..." (שמות יח', יא').

ענין זה נובע מתכונת ה"פתי" שהאמין לכל אמונה ולכל עבודה זרה. ולכן – הניגודיות היא בין תכונת הזלזול – יתר המאופיינת ע"י עמלק ובין תכונת החשיבות – יתר המאופיינת ע"י יתרו.

ומי עדיף? קבעו חז"ל במדרש ע"פ הפסוק "לץ תכה ופתי יערים" – שתכונת הפתי עדיפה כיוון שעכ"פ בסופו של דבר הפתי יערים ויחכים ויגיע אל הדרך הנכונה משא"כ הלץ שאין דרך ליישרו לדרך הנכונה אלא ע"י ההכאה.

ענין הליצנות קשור גם לימי הפורים הקרבים ובאים. אמנם "משנכנס אדם מרבין בשמחה" אך בשמחה דייקא ולא בליצנות. וכן כותב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יום טוב הלכה כ' וז"ל: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצוות שמחה שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח', מז') הא למדת שהעבודה בשמחה ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות".

נמצינו למדים – שעלינו להרבות בשמחה, אך להימנע בכל תוקף מקלות ראש וליצנות, ויהי רצון שנזכה שיתקיים בנו מאמר הפסוק "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ..." (אסתר ט', כב').

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion