ישיבת כרם ביבנה

ויישם בארון במצרים

הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה


בפרשה זו אנו מסיימים את ספר בראשית. ספר בראשית פותח בבריאת העולם וממשיך במעשי האבות, מניחי היסודות לקיומו של עם ישראל. ספר בראשית מגולל בפנינו את מעשי ה' הנוראים בבריאת עולמו ובהשגחתו על הנבראים. עוד הוא מוסיף ומלמדנו על אהבת הטוב והישר ועל דרך ה', היא דרך הצדקה והמשפט, שאברהם וזרעו הולכים בה, ובשל כך הם רצויים לפני ה'. ודווקא משום תוכנו היסודי כל-כך של הספר, סיומו העצוב של הספר מותיר בליבנו תחושה עמוקה של החמצה. הלומד את ספר בראשית תמה על עצמו: וכי כל הבריאה וחיי האבות באים לידי מיצויים בעובדה שיוסף נקבר במצרים?
ואם ילחשך אדם לומר שיש לעיין בספר שמות ולראות את המשכו הראוי של ספר בראשית, אף אתה אמור לו: כל חומש נחשב לספר בפני עצמו. ועוד, שארבעת החומשים האחרים מסתיימים בפסוק המבטא את תוכנם ומשמעותם.
ספר שמות, העוסק ביציאת מצרים מתן תורה ובנית המשכן, נחתם כך: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם";[1] ספר ויקרא, שכל כולו מצוות על גבי מצוות שנאמרו לישראל בסיני, נחתם כך: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי"; ספר במדבר, העוסק במסעות ישראל במדבר עד הגעתם לקצה הארץ בערבות יריחו, חותם בפרשיות נחלת הארץ וערי המקלט. בכך הספר מלמדנו, כי כל המסעות כוונו לרגע הכניסה לארץ והחיים בה ועל כן יאה לו להיחתם בפסוק בו הוא נחתם: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ"; וספר דברים, שכולו דבריו של משה רבן של נביאים, מסתיים בסיכום גדולתו של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".
ושוב אנו חוזרים לתמיהתנו; מה מקום יש לחתימה זו שיוסף הושם בארון במצרים.
דומה, שלא לחינם סיפרה לנו התורה על העובדה כי יוסף הושם בארון. משמעות ההשמה בארון נלמדת מארון נוסף, שגם בו התפרשה השמה. דברינו אמורים כלפי ארון הברית שנאמר בו כך:
בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: (דברים י, א-ב)
ועל פי הפשט, הארון נועד לשמירה על הלוחות שלא תשברנה כלוחות הראשונים. ועוד, הארון מייקר את הלוחות שיש להם מקום של כבוד לנוח בו. ואפשר לומר על פי זה, שהשמת יוסף בארון באה לשמור על עצמותיו שלא תכלינה באדמה, אלא תשתמרנה בארון עד שתובאנה לקבורה בארץ ישראל. ועוד בא הארון לתת מקום של כבוד ליוסף שיוכלו ישראל ללמוד מדרכיו.
יוסף המושם בארון דומה במידת-מה ללוחות הברית המושמות בארון. וכשם שכל ישראל יודעים שארון הברית מכיל את הלוחות שניתנו למדה מסיני, כך ידעו יורדי מצרים שארונו של יוסף מכיל את עצמות הבן האובד והמנהיג הנערץ.
וכשם שכל ישראל נושאים את עיניהם אל ארון הברית שבו לוחות העדות וספר תורה שכתבו משה, כך כל ישראל נשאו את עיניהם אל ארונו של יוסף ולמדו ממנו לימוד גדול. ישראל שבאותו הדור התבוננו בארונו של יוסף ולמדו שאף בהיותם בארץ אויביהם עליהם לשמור על ייחודיותם. כיוסף בשעתו הם מחויבים להימנע מן החטא וללכת בדרכי אבותם, דרכי הצדקה והמשפט. ארונו של יוסף בא ללמד לעם כי יוסף העומד בצִדקו מחייב את כל ישראל ללכת בדרכו.
נמצאנו למדים אפוא, שכל האידיאלים הגדולים שנתפרשו בספר בראשית יצאו מנחלת היחידים והפכו להיות המופת והדוגמא לעם שהולך ונוצר. דוגמא זו באה להם על ידי ארונו של יוסף. יוסף המשיב לאחיו טובה תחת רעה מתוך אמונתו בבורא העולם, יוסף הנזהר מאשת פוטיפר בשל יראת האלוקים שבו ולימוד התורה שלמד בנערותו[2], יוסף המקדיש את כוחותיו וכישרונותיו לכלכלת העולם, יוסף הצדיק יסוד העולם.
וכבר דרשו רבותינו על הקשר בין שני הארונות וכך הם דבריהם במסכת סוטה (יג, ע"א):
כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה; וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו: קיים זה כל מה שכתוב בזה.
לשון אחרת: יוסף הגשים בחייו את כל האידיאלים והמעשים המצויים בספר התורה. משום כך זכה ארונו להלך עם ארון השכינה, ומכיון שאין דרכו של מת להלוך עם השכינה, על כרחנו לומר שארונו של יוסף לא נועד בשביל גופו המת, אלא בשביל ישראל החיים, ההולכים בעקבותיו.
ראוי הוא אפוא ספר בראשית להיחתם בפסוק זה עצמו, בו אנו למדים, שיכול הוא האדם שנברא בפרשת בראשית, ללכת בדרכי ה'. וגם בשעה שהוא נתלש מסביבתו הטבעית, עדיין יראת האלוקים שבקרבו יכולה להדריך אותו ולהצילו מן החטאים ומן הפגעים. וזה הוא הלא כל סיפורו של ספר בראשית. כך אנו מוצאים באברהם העוזב את ארץ מולדתו, כך פועל גם יצחק בנו בכל מקומות מושבותיו וכך חי גם יעקב הנודד לחרן ושב לארץ מולדתו וגולה ממנה שוב הוא ובניו.



(פורסם באשכולות 322 - פרשת ויחי תשע"ה)





[1] ויש בפסוק זה זכרון יציאת מצרים שבה הוביל הקב"ה את ישראל בעמוד ענן, ועוד יש בו זכר למתן תורה שם ירד ה' בענן על הר סיני ומראהו כאש אוכלת, ועוד הוא מדבר בהשראת השכינה במשכן שלא סרה ממנו לרגע, ותמיד השכינה מובילה את ישראל בכל דרכיהם.
[2] כדרשת חכמים על דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בחלון.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ב טבת תשע"ה

קוד השיעור: 6000

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ויחי (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
ר' נתנאל שושן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K