ישיבת כרם ביבנה

אדם ומשה

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול א' מדבר מתוך האש כאשר כאשר שמעת אתה ויחי. (דברים ד:לב-לג)


פשוטו של מקרא הוא: שאל בכל ההסטוריה האנושית -- מימי אדם הראשון, ובכל המקומות בעולם -- מקצה השמים ועד קצה השמים. ומדרשו, הובא ברש"י: מלמד על קומתו של אדם ]הראשון[ שהיתה מן הארץ עד השמים,


והוא השעור עצמו אשר מקצה אל קצה. נראה שחז"ל דרשו כאן, שמיום שברא אדם, היינו אדם הראשון, שהוא מקצה השמים וכו'. אלא שהדברים תמוהים מאוד, מה הענין שהזכיר כאן הכתוב מעלתו של אדם, ולא בפרשת הבריאה?


"וזאת הברכה אשר ברך משה" וכו'. זש"ה, "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". הכתוב מדבר במשה שנתעלה יותר מן הכל. כיצד? אדה"ר אומר למשה: אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקב"ה. מנין? שנא': "ויברא א' את האדם בצלמו." א"ל משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה, כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנא': "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". אבל אני זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי הוא. מנין? שנא': "לא כהתה עינו ולא נס ליחה". (מדרש רבה דברים פרשה יא).


צלם אלקים שבאדם הוא חיבור בין עליונים ותחתונים. "וייצר ה' א' את האדם עפר מן האדמה" מן התחתונים; "ויפח באפיו נשמת חיים" מן העליונים; "ויהי האדם לנפש חיה" הדעה והדיבור. וחכמה זו של האדם יש לה בטוי בפני האדם: "חכמת אדם תאיר פניו". חכמי הלשון דרשו שהפנים מבטאים את התוכן הפנימי של האדם, וע"כ נקראים פנים. ובפנים מתגלה הצלם אלקים שבו.


ובמד"ר: א"ל הקב"ה למלאכים: יש בעליונים בדמותי, אם אין בתחתונים בדמותי, הרי יש קנאה במעשי בראשית. והאדם הוא "צורת כל הבריאה" (כלשון המהר"ל), וע"כ קומתו מן השמים ועד הארץ, היינו, שכולל כל הבריאה. ובל' חז"ל: שהיתה קומתו מאתיים אמה. וביאר המהר"ל, שהמספר מאה מורה על שלימות. ומאתים הם שתי שלמויות, גשמי ורוחני. וכשחטא נטה אחר החמרי והונמכה קומתו לחמרית, למאה אמה.


וזהו שדרשו חז"ל:


"ותשת עלי כפך", כף בגי' מאה. ואדה"ר לא לן ביקרו אף לא לילה אחד, משום שנמשל כבהמה ואיבד את צורתו האלקית.


מעלה זו של מאור הפנים, המבטא את חיבור הרוחני והגשמי, נקראת "תפארת", שכן פי' רש"י: "אדם ביקר"- - ל' יקר ותפארת. ותפארת היא המדה הממזגת, כמו יעקב שמדתו תפארת, הממזג בין מדת החסד והגבורה של אברהם ויצחק.


לאחר שאדה"ר איבד מעלת התפארת, חזרה מעלה זו אצל משה. "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". תרגם יונתן: ומשה לא חכים ארום אשתבהר זיו איקונין דאנפוהי, דהוי ליה מן זיו איקר שכינתיה דה' בזמן מללותיה עמיה. ובפירוש כ': תרגום של לשם ולתפארת -- לשבהורא, והוא ל' אור בהיר. ועל הכתוב "לא כהתה עינו ולא נס ליחו" תרגם יונתן: ולא אישתני זיוהון דאפוהי. והוא זיו הפנים שתרגם יונתן על קירון עור הפנים.
 
וזה פשר הויכוח בין אדם למשה. כשטען אדם שהוא נברא בצלם אלקים , ענה לו משה, שאותו יקר ותפארת איבד אדם מיד ולא לן ביקרו, אך אותו זיו פנים של משה נשאר עמו עד יום מותו, ולא אבדו לעולם.
 
מטרת הבריאה חיבור הרוחני והחמרי. זה שהחמרי אינו אלא כלי לגילוי הרוחני הודגשה בתחילת הבריאה בשלשת ממדיה: עולם שנה ונפש, ובלשון אחר: אדם זמן ומקום. באדם -- הוא היקר שבאדם הראשון שנברא בצלם. במימד הזמן -- "ויכולו השמים והארץ". וכמה משמעויות לויכולו, ע"פ חז"ל במדר"ר:


א. ל' כילוי. עד עתה היו שמים וארץ תכלית לעצמם; מכאן ואילך כלה כוחם.


ב. ל' כלי . אמנם נתמעטו אך לא נתבטלו, אלא הפכו להיות כלי לגילוי הפנימיות.


ג. ל' שכלול, כתרגומו: ואשתכללו. ובתורה שלימה הביא ל' עיטור וכלילת יופי -- מציון מכלל יופי. ובמדר"ר: כלילה ועטרה היא יום השבת לשאר הימים, היינו, שנותנת תוכן פנימי לכל ימי השבוע.
 
אין כאן משמעויות סותרות, והן משלימות זו את זו. כאשר העולם החמרי נעשה כלי לענין האלוקי, הוא מתמעט מכוחו העצמי, וזה שכלולו ותפארתו.


ובכתובות ח: כ' תוס': מזמור שיר ליום השבת -- פנים חדשות באו לכאן ואומרים שירה, שהשבת מטביעה צורה חדשה לימי החול. עוד אמרו במדרש, "ויברך א' את יום השביעי" ברכו במאור פנים. ועוד אמרו, א"ר לוי:  "מזמור שיר ליום השבת" המזמור הזה אדה"ר אמרו, ונשתכח מדורו. ובא משה וחידשו על שמו. "מזמור שיר ליום השבת" נאמר מיד לאחר הפרק "תפילה למשה איש האלקים", והוא המשך לתפלת משה. ור"ת מזמור שיר ליום השבת הוא "למשה". נמשל כבהמות נדמו -- כ' רש"י: ל' דממה. היינו שנשתכח מאדם ונדם, ומשה חידש מעלה זו של מאור הפנים שבאדם ובשבת.
 
ובמימד העולם -- "יום הששי", מלמד שהתנה הקב"ה עם העולם, שאם לא יקבלו ביום הששי את התורה, יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ואמרו על מתן תורה, משל למלך סוריא שגזר שלא יצאו מהמדינה ולא יכנסו אליה. וכשרצה להשיא בתו, הסיר הגזירה ואמר אני אעבור ראשון. כך אמר הקב"ה: השמים שמים לה' והארץ וכו', וכשרצה ליתן תורה - וירד ה' על הר סיני, ומשה עלה אל האלקים. (שמו"ר פי"ב) וחיבור זה יצר את מדת התפארת בעולם. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת"- - זו מתן תורה. מכאן ואילך נתקיים התנאי והעולם הוא כלי לגילוי האלוקי, וכדברי השפת אמת, שעשרת המאמרות שנברא בהן העולם, הופכים מעתה להיות כלים לעשרת הדברות.


לאחר שאדה"ר איבד את מעלת תפארתו, וכן העולם, חזרה מעלת האדם אצל משה, ובעולם -- במתן תורה. מתן תורה אינו רק גילוי הרצון והחכמה הא' איך נעבוד אותו, אלא חידוש החיבור בין א' והעולם לאחר שנותק ע"י חטאו של אדם. והרי זו חזרה על מעשה היצירה, "ויהי האדם לנפש חיה". הויה חדשה וחיות חדשה.


זהו שאמר משה: "כי שאל נא לימים ראשונים". אמנם היתה פעם אחת יצירה אלקית של חיבור שמים וארץ, ביצירת אדם הראשון, אלא שהוא איבד מעלתו. ומאז בריאת אדם -- שהיתה קומתו מקצה השמים ועד קצהו, שחיבר שמים וארץ -- לא היתה כיצירה הזאת, עד עתה -- מתן תורה. עתה חזרה המדרגה הזאת. וזהו ששאל משה: הנהיה כדבר הזה, הויה חדשה? השמע עם וכו' ויחי? והרי זה מהדורא חדשה -- "ויהי האדם לנפש חיה".


מדוע לא לן האדם ביקרו? אדה"ר טען שהוא יציר כפיו של הקב"ה. ותשובת משה, שהיא שהביאה לנפילתו. ובמהר"ל: שזוהי מדת חכמתו מרובה ממעשיו, שקיבל הכל במתנה, והרי הוא כאילן ששרשיו מועטין וענפיו מרובין, ורוח עוקרתו. אך משה זכה, כיון שבא לו הדבר בעמלו, וכדברי חז"ל: בזכות "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט", זכה בסוף ימיו ל"ותמונת ה' יביט".


וז"ש חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", שהכוונה הפשוטה היא שהוא מסתפק במועט. אלא שאז אינו מובן ההמשך, "שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אלא שהשמח בחלקו הוא זה שמרויח את לחמו בעבודתו ולא מקבלו במתנה, וזהו יגיע כפו. ובעם ישראל חזר הדבר בלוחות ראשונות ושניות. וע"כ הראשונות לא התקיימו -- "אכן כאדם תמותון".


אפשר שזהו פשרה של התפלה בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו". והמתנה היא "כליל תפארת בראשו נתת לו" ואף שגם הוא קבלה במתנה, מ"מ אין זה כאדם, שהרי "עבד נאמן קראת לו". למשה הגיעה מעלה זו מתוך עבדות. והרי זה בחינה של יגעת ומצאת. וזהו "חלקו"- - תורה דיליה. וע"כ הוא עבד נאמן, שלא איבד את מעלתו לעולם, ונשאר בתפארתו עד יום מותו, ולא נס ליחו.


"ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת". כשחז"ל צרפו את תיקון העולם בשלשת ממדיו, ייחסו זאת למשה שהחזיר עטרת אדם ליושנה, ע"י הורדת הלוחות, וחיברו הכל בשמחתו של משה, שהחזיר מאור הפנים של שבת, אדם ועולם. ונקטו חז"ל בטוי זה של עבד, שכך כתבה תורה: "וימת שם משה עבד ה' וכו' לא כהתה עינו ולא נס ליחה".

 

 

קוד השיעור: 2937

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ואתחנן

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע