ישיבת כרם ביבנה

התחדשות

הרב נתנאל ברקוביץ

אחת הפרשיות שעוסק בהם כל אדם כמה וכמה פעמים ביום היא פרשת שמע ישראל, ובפרשה הבאה מיד לאחריה וכרוכה עימה – "ואהבת את ה' אלוקיך וגו', והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו' " (דברים ד', ד'-ו').


והביא רש"י את דברי הסיפרי "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה (מחשיבה) אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, דיוטגמא – מצות המלך הבאה במכתב" – עכ"ל.


דרשת חז"ל הובאה להדגיש את חשיבות המילה היום, על אף שכביכול הדברים נאמרו כבר לפני זמן רב כמבואר בשפתי חכמים שם. ומדגישים חז"ל את הצורך להחשיב את אותו מכתב של המלך לא כמכתב ישן שכבר מאבד את יקרת חידושו אלא כדברים שכביכול בכל יום לובשים צורה ומתחדשים אע"פ שיסוד תוכנם שווה.


וכן דרשו חז"ל (עי' רש"י דברים כו') שבכל יום יהיו בעינך כחדשים, דברי התורה – ציוויו של מלך זקוקים להראות בפניך העוסק בהם כל יום כדבר מחודש. אין כוונתם של דברים שמתחיל האדם את כל מעלותיו מחדש ומן הצעד הראשון, אלא ודאי רצונם הוא שתתווסף כל יום מדרגה עליונה יותר המתחדשת לזו הקודמת לה.


בכל צעד ושעל במהלכי חיי האדם רואה ומבחין הוא בכך שהמעשה המתמיד והרגיל אין לו את הכוח להמשיכו אל מחוסר ברירה, כל אדם מגיע פעמים לקיום מצוות מסויימות במדרגה המכונה – מצוות אנשים מלומדה. את אותו כוח המחליש את עבודת ה' ונוטל מן האדם את ההתלהבות בכל פעולותיו מצוה התורה לגדול.


השיגרה הקבועה היא זו המשפיעה על האדם לפסוק מלהוציא את כוחותיו הטבעיים מן הכוח אל הפועל, ידועה מימרתו של הגר"א זצוק"ל ש"אם אין האדם משתדל לעלות מעלה מעלה על כרחו ירד מטה מטה", כאשר אין לפועל את הכוח הנצרך ע"מ להמשיך את פעולותיו ואף יתר מכך להוסיף נדבך נוסף על מעשיו, אך כאשר אינה קיימת ההשתדלות הראויה, ממילא לא רק שאין זכות קיום להתקדמות אלא מתדרדרת נשמתו אל שאול תחתיה, כוחו של הרגל, כוחה של שיגרה הוא זה שממעט את הרושם המפעם ברוחו של הנברא להוסיף חוליה ע"ג חוליה בשרשרת המחברת בין ישראל לאביהם שבשמים.


הסביר מרן הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו ח"ד עמ' 339:


"הנה ההרגל שאנו מתרגלים בדבר טוב הוא נכבד מאוד, ואיך היה אפשר לאדם ללמוד המידות הטובות אם לא שיתרגל בהם, אכן יש גם הפסד גדול בהרגל כל מה שמורגל האדם בו לא יעשה עוד רושם בליבו וכו' למה לא נבחין אנו בניסים ההם ולמה אין פועלים ומשפיעים הם עלינו להתחזק באמונתו ולראות גדולתו וגבורתו, למה רק בשביל ההרגל וכו', כללו של דבר הטבע הוא נס מורגל וכו' וזהו שאמרה תורה היום שיהיו בעינינו בכל יום כחדש שנתעורר כאילו אמרנום פעם ראשונה ולא היינו רגילים בה כלל".


יסוד הדברים פשוט וברור שאמנם יש לו להרגל מעלות גדולות מאוד, אך מחוייבים אנו לשים את ליבנו ולפקוח את עינינו שלא ימנע מאתנו כוח ההתעוררות וההתחדשות.


"א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב- 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו' היינו צדיק היינו עובד אלוקים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א"ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, א"ל ומשום חדא זימנא קרי ליה לא עבדו א"ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר בתרי זוזי" (חגיגה ט':).


מעלתו של עובד האלוקים הוא בטיפוסו על מדרגות העבודה, כאשר חוזר ושונה פירקו שוב ושוב מתקדם הוא במעלה הדרך ומוסיף שלב ע"ג שלב בהתקדמותו. והמספר מאה משמש אך כדוגמא לבסיס נרחב מספיק שכל תוספת עליו היא ע"מ לעלות מדרגה באופן משמעותי, מפני שהשינון בפעם המאה ואחת מתחיל כביכול דבר חדש ושלימות נוספת.


את כוחה של אותה התחדשות חוו ישראל כבר במעמד הר סיני, כאשר דיבר הקב"ה עימם "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר 'נפשי יצאה בדברו' (שיר השירים ה') ומאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם" (שבת פח':) על מנת שיוכלו ישראל להמשיך ולהוסיף טבעות בשרשרת עשרת הדיברות ולקושרם אחת אל אחת זקוקים היו להזאת טל של תחיית המתים להחיותם, ובכל דיבור ודיבור יצאה נשמתן וחשובים היו כמתים – כל הנשאר באותו הדיבור ואינו מתעלה חשוב כמת יורד הוא לתהום תחתיות משא"כ הרוצה להמשיך לדיבור הבא ומתקדם הלאה מזים עליו טל של תחיית המתים וחוזר ונהפך לחי חיים חדשים נהפך להיות לאדם אחר כביכול אך אינו מאבד את מעלותיו הקודמות.


זקוקים אנו עדיים לדעת איך מבטלים את אותה שיגרת החיים, את אותו הרגל שמבטל מעמנו את כוחה של התחדשות.


ושאל מרן סבא קדישא הח"ח בספרו עה"ת, מדוע דווקא בפרשה זו מגלה לנו הקב"ה על רצונו לפתח בנו מידה זו שיש להשתדל לחדש בכל יום תמיד.


והסביר הוא עצמו שפרשה זו פותחת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וגו' " שורש יסוד ובסיס לכל העיון בדבר כלשהו והרצון להתעמק בו ולגלות בו דברים חדשים היא האהבה, כאשר אדם אוהב אזי מתעמק הוא ומגלה בכל יום דברים חדשים ואינו מרגיל עצמו לשיגרה קבועה, "וכבר ביארנו שהאהבה נובעת מהכרה וכל מה שמכיר יותר הרי הוא אוהב ביותר והרי עצם מהות האהבה פירושה הרגשת האוהב כי עדיין חסר הוא והנפש לא תמלא וזו עצמה היא האהבה מקור אמיתותה" (אור יהל ח"ג פרשת ואתחנן), כאשר האוהב נותן והנאהב מקבל אזי משלימים הם זה את חסרונו של זה ובלא הפסק הנתינה המחדשת בכל עת מתרבה ומתחזקת האהבה.


פרשה זו מתייחדת בציווי על אהבת ה' ודווקא מסיבה זו אין ראויה ממנה מלהכתב בה ההתחדשות החיובית הזו.


מבואר בגמ' יומא ט':- דבית שני חרב מפני שנאת חינם שהיתה לעם ישראל – היפוכה של מידה זו יכולה לבנותו באהבת חינם יבנה המקדש, כאשר ישנו חוסר בהכרה שהנפש מעצמה לא תמלא אלא זקוקה היא לחברתה, אזי תתרבה האהבה יתעורר החשק שבין כנסת ישראל לקב"ה ותתגלה מלכותו ותישרה שכינתו במקדשו.

 

 

קוד השיעור: 2934

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ואתחנן (תשס"ב)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע