ישיבת כרם ביבנה

ממון

הרב אריה שטרן

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

MS Word להורדת השיעור

ה"משנה ברורה" בסי' תר"ע פותח את הלכות חנוכה וכותב: "וימים אלו הן הנקראים חנוכה, רוצה לומר: חנו-כה', שביום כה' חנו מאויביהם ומפני שהן ימי שמחה והלל, לכך אסור בהן ההספד והתענית. נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ויש טעם לזה".


ויש לעיין – מהו הטעם שדווקא בחנוכה נוהגים העניים לסבב על הפתחים?


ובשלמא בפורים – מצוות היום היא "מתנות לאביונים", וכן בפסח נהגו לתת "קמחא דפסחא" לצרכי החג וכיו"ב, אך מהו הענין המיוחד לצדקה בימי החנוכה?


הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) מתאר את התקופה של נס חנוכה וז"ל: "בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסק בתורה ומצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החרבן השני".
והפליאה בדברי הרמב"ם נשגבה. הרמב"ם מתאר את הגזירות הרוחניות הקשות שגזרו היוונים על היהודים, ואם כן – מה מקום יש לפגיעה הממונית ברכושם של ישראל "ופשטו ידם בממונם"? ובפרט – שמנוסח התפילה מבואר שעיקר הגזירות של מלכות יוון היו רוחניות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" ואין שום איזכור של הפגיעה ברכושם של ישראל?


ומשנה תוקף מקבלת פליאתנו ע"פ דברי המשנה ברורה סי' תר"ע ס"ק ו' בשם בעל ה"לבוש" וז"ל: "ונראה הטעם דלא קבעו כאן (בחנוכה) לשמחה כמו בפורים (אלא להלל ולהודות), כי בפורים היה הגזרה להשמיד ולהרג את הגופות, שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם חס ושלום לא היה מקבל אותם, לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן ע"י משתה ושמחה. מה שאין כן במעשה דאנטיוכוס, שלא גזר עליהם להרג ולהשמיד, רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חקי רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חס ושלום לא היו מבקשים יותר, אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד, כלומר כיון שהם רצו למנע אותנו מזה, לכפר בדתו חס ושלום ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידנו, לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלקים ולא עזבנו מעבודתו".


ובדברים הנ"ל מודגש הפן הרוחני בגזירות יוון, וא"כ צ"ע מה עניין ה"ממון" בענייני חנוכה?


בפרשת וישלח (בראשית לב', כד') נאמר "ויִוַתר יעקב לבדו" ודרשו על כך חז"ל בגמ' בחולין צא.: "אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מטרחת גופם (ויש גורסים – יותר מגופם). וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל". ודברי המדרש זוקקים עיון.


כיצד יתכן שהממון כל כך חביב על הצדיק עד כדי כך שיש גורסים שממונם חביב יותר מגופם? ואומנם הגמ' מתרצת זאת וקובעת "לפי שאין פושטין ידיהם בגזל". אך עדיין יש לברר – וכי בגלל שממונם של הצדיקים הוא שלהם ע"פ דין – הממון חביב עליהם כל כך?


חביבות הממון נמצאת אצל יעקב פעם נוספת בפרשת וישב.


המדרש על הפסוק "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" (בראשית לז', יד') דורש:


א. מדרש תנחומא ישן וישב יג' – "וכי הצאן יודעות מהו שלום שאמר לו 'את שלום הצאן'? אמר ר' אייבו צריך אדם שיהא מתפלל על מי שהוא משביר אותו, לפי שהיה יעקב משתכר מצאנו ואוכל החלב ולובש הגז לפיכך נצרך לשאול בשלומן".


ב. התורה שלמה מביא בשם מדרש ילמדנו (ומובא גם בילקוט שמעוני פרשת חקת רמז' תשס"ג) "ואת שלום הצאן" – "אשריהם הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן, וכן מצינו ביעקב שנאמר 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן' לקיים מה שנאמר 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב', י')".


מדרש א' עוסק במעלת הכרת הטוב כלפי הצאן כמקור פרנסתו של יעקב.
אך מדרש ב' שוב מדגיש את חשיבות הצאן בעיניו של יעקב, וגם מדרש זה אומר דרשני.
האם יעקב אבינו הוא אוהב ורודף ממון ח"ו? התשובה לבעייתנו היא אופן ההסתכלות על כל ענייני עוה"ז. מחד, יש מבט המתייחס לכל ענייני העוה"ז כאל ענייני חולין, ולפ"ז – יש להבחין בין ענייני החול לענייני הקודש. מאידך, יש מבט המתייחס לכל ענייני העוה"ז כאל מכשיר לעבודת ה'. יעקב אבינו, בהנהגתו, מחדש לנו את התפיסה שגם הצאן, הפכים הקטנים והממון בכלל הם כלים לעבודת ה'.


זאת ועוד, ממון זה הרי ניתן ע"י הקב"ה, מן השמים, על מנת שנשתמש בו לעבודת ה', ומבואר שהטעם לכך שממונו של הצדיק חביב עליו כל כך הוא כפול:


א. מבחינת נותן הממון, הקב"ה.


ב. מטרת הממון – לעבודת ה'.


וממילא, הצדיקים הרואים דרך הממון את נותן הממון ואת מטרתו, מבינים שהקב"ה רוצה שהצדיק ישתמש בכל הממון שניתן לו לעבודת ה' שאל"כ לא היה ניתן לו כל כך הרבה ממון. ובזאת ניתן לבאר את ענין האיסור של "בל תשחית" – שמכיוון שלרכוש זה יש תפקיד לעבודת ה', אסור להשחיתו.
הארה נוספת נמצא בספרו של מרן רה"י הרב גולדויכט זצ"ל בספרו "אסופת מערכות" (בראשית חלק ב' דף צח') וז"ל: בגמ' במסכת נידה דף טז':- מובא:


"דריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון ... נוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, טיפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני ואילו צדיק או רשע, לא קאמר, כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים...".


ומבאר הרב זצ"ל:


"ריבואי ריבואות בני אדם בעולם וכל אחד מהם, חותם פרצוף מסויים לו, ש"אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה (ברכות נח'.) ... כי לכל אדם, כוחות נפש יחודיים, הרכב תכונות חלוק, עיצוב אופי מסויים לעצמו. כי בני אדם נבראו, על מנת לשמש בעולם, ולמלא כהונת תפקיד בבריאה. ולכל אדם פקידה שונה, משבצת חלוקה לעצמה, 'כי כל אדם נברא על דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו' (שפת אמת) ולכל אחד הנחלו הכישורים התואמים, למען יוכל להשלים יעדו... אלא שיש לך מבני אדם, שהותותה להם משבצת רחבה, נשמות גבוהות שתפקידיהן כוללים ומתפרסים, ויש שתפקידם פעוט, יעידתם זוטרה. אותם אנשים גדולים, כישוריהם מגוונים, יכולתם מרובה, אישיותם בולטת. והזוטרים - כשריהם מצומצמים, כוחותיהם דלים, הופעתם מוצנעת, ואעפ"כ לא הרי זה כהרי זה, אף הקטן שבקטנים, יחודי בסגולותיו, כחות נפשו צמוקים, אבל מסוימים לו לבדו באופי הרכבם, ותפקידו אף הוא מצומצם, אבל מיועד אישית לו...


'טיפה זו מה תהא עליה' – מה פקידתה? ואלו כוחות יענקו לה משמיא – 'גבור או חלש, חכם או טיפש' – למען ישמשו לה להשלים את יעדה? כי יחד עם קביעת המשימה, מעוצבים אף הכלים שישמשו עמה, 'ואילו צדיק או רשע לא קאמר' – כי גם החלש או הטיפש נועדה להם פקידה ייחודית התואמת לכוחות הנפש שעוצבו להם.


ואף 'עשיר או עני' מכלל כלי העבודה הם. יש לך אדם שהפקד על משמרת הון רב. ופקידתו, לשמש בו בכהונה, ויש מי שמטלתו היא, העמידה בנסיון העוני דוקא. וכל פרוטה קלה שמשיג אדם ביושר נקיון כפיים, היא מכללן של הכלים שהוענקו לו מיד הבורא יתברך, על מנת להשלים בה את יעד משימתו. ולכל פרוטה פקידת משימה משלה, ואיבוד בזבוזה בכדי, יש בה משום פגיעת פגימה, בהשלמת תפקידו של בעליה בעולמו".


לאור היסוד הנ"ל מבאר רה"י זצ"ל את הביטוי "צדיקים חביב עליהם ממונם" (חולין צא':) וז"ל:


"כי גופו כוחותיו וממונו, לא נועדו אלא על מנת שיעמול וישמש עמהם ובהם בעבודת הבורא, ממון כשר שבידו של אדם, הוא מכלל מכשירי מצוה. ואף זה מכללה של עבודה, שיהא אדם משמר את פקדון הממון, עד עת פקודה, שאלמלא הוא עושה כן, לכשתבוא השעה היעודה לתשמיש אותו החפץ, והוא אינו בידו, תימצא עבודת ה' שלו חסרה. ועל כן – כשם שבדין לחזר אחר טלית ותפילין שנשכחו, כך גם אחר 'פכין קטנים'. מי שאינו עושה כן, מגלה דעתו, שהממון אינו תשמיש של מצוה, הוא מביע בכך, שה'פכין' הללו, לא נועדו לו אלא לשם תשמישי עינוגים גופניים, ועל כן הוא נכנע ליצר פורקן העצלות, ומעדיפו על פני העינוג מן הפכין.


ומסיים שם בביאור דברי הגמ' בחולין צא' על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב', כד'):


"אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל". ומבאר רה"י: "חביבות זו נובעת, מצורת הסתכלות הצדיק על ממונו, ממון כשר שבידו, הינו מתנה מלכותית שהענקה לו מידו הפשוטה של הקב"ה. והמביט על נכסיו באספקלריה זו, מצטיירים אצלו אף פכין הקטנים, באור אלוקי פנימי, ממונו נעטף בהרגשת חשיבות ועל כן אינו מסוגל לנהוג בו קלות דעת ופזרון, מתנה זו, לא נועדה לבזבוז, אלא לשימוש היאה לממונו של מלך. ואור חדש יגיה מעתה גם על מאמר רבותינו בסנהדרין ח'.- 'שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין מאה מנה' כי מתנה שנתקבלה מידו של מלך, לא הכמות היא המטביעה את חשיבותו, אלא עצם ההתייחסות המלכותית היא הקובעת את היחס אליה".


נמצינו למדים, שיעקב אבינו, חידש הסתכלות מיוחדת על כל ענייני הממון כמכשיר וכזרז לעבודת ה', ומבט על הרכוש כמתנה אלוקית משנה את כל היחס לממונו של האדם. ולכן – לא הכמות קובעת אלא אפילו ל"פכין קטנים" ישנו יעוד אלוקי. ועפ"ז מבואר – שגזל הוא ממש ההיפך מהיסוד הנ"ל.
ולכן נודעת חשיבות לממון אצל הצדיקים בהיות שאינם פושטים ידיהם בגזל. והיינו – שכאשר אדם מבין שממונו הוא פיקדון שניתן לו מאת ה', הרי לא יעלה על הדעת שיגזול, שכן אם הקב"ה ירצה לתת לו ממון נוסף לעבודת ה', הוא יתן לו זאת בדרך היושר, ולא בדרכים עקלקלות.


ובתשובות הרשב"א חלק ה' סי' נה' מאריך בביאור הכוונה בקריאת שמע וז"ל:


"לכוין דעתינו לדעת שהוא אחד יתעלה ושהוא אלקינו ושאנו חייבים למסור נפשנו ותאותנו וכל מאודנו לשמו יתברך ... והוא אומרו (ברכות נד'.) '... בכל לבבך' (דברים ו', ה') – בשני יצריך'... ויצר הרע הוא המפתה לאדם ללכת אחר חמדת הלב והזהירנו להיות חשק עבודתו ואהבתו יתברך מבזה כל החשקים כאומרו 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" (שיר השירים ח', ד') והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה שניתן לו בן בעת זקנתו, ... ונעשה לו אכזרי לאהבת בוראו ... ושכח אהבת בנו יחידו אשר אהבו תכלית אהבה וחשק להיות אהבתו גוברת ומשכחת כל החשקים והתאות ... 'ובכל נפשך' – כולל כל מה שיגיע לאדם מן הנזקים והצער ואפי' נטילת נפשו בקיום המצות ... והוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה שנעקד על גבי המזבח ופשט צוארו תחת הסכין לחשבו כי השי"ת חפץ בכך. 'ובכל מאודך' – למאוס כל ממונו אם יצטרך לכך לקיים עבודתו יתברך ביעקב אבינו ע"ה שמאס בעושר בית אביו ובחר לו להיות יושב אהלים. ואמר 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' (בראשית כח', כב'). ובמדרש (שמות רבה פרשה לא' אות יז') – שנתן כל נכסיו שהביא מחוץ לארץ בקניית המערה כמ"ש 'בקברי אשר כריתי לי' (בראשית נ', ה') שעשה לו כרי מנכסיו בדמי מערת המכפלה ואמר אין נכסי חו"ל כדאין לי".


ומבואר מדברי הרשב"א שיעקב הוא כנגד בחינת "בכל מאודך" – "בכל ממונך". כשהדגש בעבודת ה' שלו היא ש"כל אשר תתן לי" – את הכל – "עשר אעשרנו לך", והיינו – שאשתמש בו לשם שמים, קודש לה'. ועפ"ז מובן גם זלזולו של יעקב בנכסי חו"ל – כי הרכוש של ארץ ישראל קדוש יותר ועבודת ה' טובה יותר בממון של ארץ ישראל מאשר בממון של חו"ל.


לאור זאת, יש לבאר שנקודת הויכוח בין יעקב לעשיו היתה אופן ההסתכלות על הממון. וכך יש להסביר גם את המחלוקת בין ישראל למלכות יוון.


ובעניין זה מובא במגילת תענית (הובאה במסכת ר"ה דף יח':)


"בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא שגזרה מלכות יוון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום, ואותו היום עשאוהו יו"ט ".


והביאור הוא – שמלכות יוון רצתה לבטל שם שמים מפיהם של ישראל, וכנגד זה – כשגברה מלכות חשמונאי באו ותיקנו שיזכירו שם שמים בשטרות כדי ששם שמים יהיה שגור בפיהם של ישראל. ומה שביטלו זאת היה בגלל שנמצא שטר מוטל באשפה. אך ביסוד הענין צריך לומר שנקודת המחלוקת (הנ"ל) היא אופן ההסתכלות על הכסף, האם מטרת הממון היא להנאה עצמית או למטרות רוחניות.
וז"ש הרמב"ם שהיוונים "פשטו ידיהם בממונם" – והיינו, שהם רצו לקלקל את תפיסת העולם היהודית ביחס לממון, וממילא ביטוי הניצחון הוא הפנמת המהות של הממון. ועפ"ז יש לבאר את המנהג של העניים לבקש צדקה בימי חנוכה כדי להזכיר לנו את תפיסת היהדות ביחס לרכוש.


ועפ"ז תובן הגמ' במסכת שבת דף כב'. "אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה" די"ל – שהכוונה היא (מלבד הפשט של איסור השימוש בנרות חנוכה) שהרצאת המעות משמעותה נתינת חשיבות יתר למעות, וזה נוגד את מהותם של ימי החנוכה, שלדברינו נועדו ללמדנו את ההסתכלות הנכונה על הממון כמכשיר וכאמצעי לעבודת ה'.


ובזה מבאר "החפץ חיים" (על התורה בוישלח) את ההבדל בין דברי עשיו "יש לי רב" (בראשית לג', ט') ובין דברי יעקב "יש לי כל" (שם, יא') – שבחינת יעקב היא שאין לו שום חוסר בענייני עוה"ז, לעומת עשיו שכל מעייניו נתונים להרבות ולהעצים את רכושו.


ונסיים בביאורו של ה"שפת אמת" על תפילת "על הניסים" (חנוכה תרס"א ד"ה "כשעמדה") וז"ל:


" 'כשעמדה מלכות יון ... להשכיחם תורתך' – ועתה שהקב"ה נקם את נקמתינו יש כח באיש ישראל לשכוח הבלי עולם ... ולזכור תמיד בעבודת הבורא יתברך שמו ולעשות מזה עיקר, והיונים רצו להשכיח אותנו העיקר ולעשות מטפל עיקר'.


וזה עצמו הרמז 'מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל' רמב"ם חנוכה פרק ד' הלכה ד' דכתיב 'ארך ימים בימינה' (משלי יג', טז') שכן צריך להיות באיש ישראל התורה - ימין ועיקר והוא בחינת הנשמה, ועושר וכבוד יהיה לשמאל וטפל אל הנפש. ובכוח הנר חנוכה יכולין לבטל הגוף אל הארת הנשמה, וזה גם כן 'ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע' שהציצית רומז אל ב' הדברים 'וזכרתם את כל מצות ... ולא תתורו אחרי לבבכם' (במדבר טו', לט'-מ') שהיא הזכירה בנפש, והשכחה במעשי הגוף".


ומבואר – שהתיקון לגזירות יוון הוא ע"י שכחת כל ענייני עוה"ז ושימוש בהם רק כמנוף לעבודת ה'. והדלקת נר חנוכה בשמאל – מבטאת את נתינת המקום המתאים לעושרו ורכושו של האדם.

 

 

קוד השיעור: 2843

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת וישב

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
דניאל קייקוב
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K