ישיבת כרם ביבנה

מה אקב לא קבה אל

הרב אריה שטרן

MS Word להורדת השיעור

עיון בפרשת בלק


במרכז פרשת בלק מופיעה קללתו של בלעם אשר נהפכה בחסדי ה' לברכה.


ולכאורה יש לעיין – מהי המשמעות של הקללה? וכי יש כח למקלל לפגוע בדבריו בעם ישראל? ומפשט הפסוקים נראה שהקב"ה ניסה למנוע מבלעם את ההליכה לקלל את ישראל, וצ"ע – מהו החשש?


כמו-כן, יש לברר – האם אכן היה לבלעם כח בפיו? ולו יצוייר שהיה בלעם מקלל את ישראל – האם באמת היתה משמעות מעשית לקללתו? והאם בכח דיבורו של בלעם יכל לברך ולקלל כרצונו?


ומצאנו שבלק אומר לבלעם "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (במדבר כב', ו'), ומשמע שבלק קובע מתוך הכרה ברורה שברכתו וקללתו של בלעם אכן משפיעה ומשמעותית. ואם כן, שומא עלינו להבין – כיצד יש כח בדבריו של בלעם הרשע? ובפרט, שבלעם עצמו אומר "מה אקוב לא קבֹה אל" (במדבר כג', ח'), דהיינו – שבלעם יודע בעצמו שאין תוקף לקללותיו כל זמן שהקב"ה לא יקלל את ישראל! ואם אכן זו רק אחיזת עיניים – מפני מה חשש הקב"ה?


נקדים לעסוק בעניין הקללה באופן כללי ולאחר מכן נחזור לברר את פשר קללת בלעם.


בתורה מצאנו איסור לקלל במספר מקומות:


"אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב', כז'), "לא תקלל חרש" (ויקרא יט', יד') ועוד.


וצ"ע – מדוע התורה אוסרת לקלל? ומה אכפת לן אם האדם יקלל? ולמה לנו לחוש לדבריו של המקלל? ובשלמא – האיסור להכות את חבירו – הוא ברור ומובן והוא כדי למנוע פגיעה פיזית, אך מהו האיסור בקללת החבר?


ובעניין הקללה מצאנו מחלוקת בין בעל ספר החינוך ובין הרמב"ם בספר המצוות.


בעל "ספר החינוך" נוקט במצווה רלא' שהקללה אכן פועלת. דהיינו – שיש כח בדיבור של האדם לפעול לטובה או לרעה, לברכה או לקללה. ועל-כן, אסור לקלל מפני שאסור להזיק. וז"ל החינוך:


"...אע"פ שאין בנו כח לדעת באיזה עניין תנוח הקללה במקולל ואיזה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם – גם קללת הדיוט – תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצווה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין עניין זה אמרו ז"ל (מו"ק יח'.) 'ברית כרותה לשפתים' – כלומר, שיש כח בדברי פי האדם. ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב 'ויפח באפיו נשמת חיים' (בראשית ב', יז') ותרגם אונקלוס 'לרוח ממללא' נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים והחסידים – ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע.


ואפשר לומר עוד – כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באוזני מי שקילל.


והרמב"ם ז"ל אמר בטעם מצווה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס... ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המידות".


ומסיים החינוך: "וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר".


ומבואר – שלדעת החינוך יש כח משמעותי לקללה, "אע"פ שאין בנו כח לדעת... איזה כח בדיבור" – הרי מ"מ קללות פועלות ומזיקות. וכשם שהדיבור נאמר כאן ונשמע במקום אחר, אך י"ל שהדיבור יכול להזיק למרות שלא נראה לנו בעין בשר ודם כיצד בדיוק הדבר פועל.


גישה זו יונקת מכח הדיבור – ה"רוח ממללא" (בראשית ב', יז' באונקלוס) – הטמון באדם. לעומת זאת, משיטת הרמב"ם י"ל שקללה אכן אינה פועלת באופן מעשי אך עכ"פ התורה אסרה לקלל כדי למנוע מריבות בין אדם לחבירו.


נמצא- שלדעת החינוך - איסור הקללה הוא לשמור על המקולל.


ולדעת הרמב"ם – איסור הקללה הוא בשביל המקלל, להרחיקו מפחיתות המידות.


ואכן מצאנו את שיטת הרמב"ם, ביתר הרחבה וביאור ב"ספר המצוות" במצווה שיז' וז"ל:


"הזהירנו מלקלל איש אי זה שיהיה מישראל, והוא אמרו: 'לא תקלל חרש' (ויקרא יט', יד'), והבן ממנו עניין זה החרש מהו, וזה כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון, הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה מהתנועעה מן הדמיון פעמים ישלימנו גמול בקללה ובחרופין לבד, ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק היזק באותן המאמרים והחרוף, ופעמים יהיה העניין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקום ממנו בגופו ממיני ההכאות וחסרון האיברים, ופעמים יהיה העניין יותר קשה ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק והתחלקו מן המציאות וזה הוא התכלית, ופעמים תהיה הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונש עד שתנוח התנועה בצעקות וגזמו עליו וקללו אדם אע"פ שלא ישמע אותו אדם ולא יהיה במעמד ההוא, וזה מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שתנוח דעתם בזה השיעור מהחטאים הקלים, ואע"פ שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם ולא ישמע בחרופיהם, ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה על אסור קללת כל איש מישראל מאמרו- 'לא תקלל חרש' (ויקרא יט', יד') ולשון ספרי: 'אין לי אלא חרש. מנין לרבות כל אדם? ת"ל ונשיא בעמך לא תאור, א"כ למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים'...".


נמצינו למדים – שאיסור מקלל בא לחנך את המקלל אשר מוציא את כעסו בדרך הקללה. וככל שהוא נפגע יותר – הוא רוצה לנקום יותר. אם בקללות וגידופין, אם בגופו בהכאות או אפי' בלקיחת נפש המזיק. ולשם כך, בא האיסור לקלל ואפי' בחדרי חדרים, והיינו – כדי למנוע ממנו עצמו הדרדרות מוסרית.


ויש לדון – האם מותר לקלל תינוק בן יומו שאינו מבין ואינו שומע? ולכאורה, בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת החינוך יש לאסור. והנה הרמב"ם בפרק כו' מהל' סנהדרין הלכה א' פוסק: "כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה, שנאמר- 'אלהים לא תקלל'... (שמות כב', כז') ולא דיין ונשיא בלבד, אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר 'לא תקלל חרש' (ויקרא יט',יד') ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו – לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן לוקה הרי הוא כחרש".


ומבואר שהרמב"ם הכריע שגם על קללת קטן לוקים.


ובכסף משנה כתב: "למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (ב"ק פו'.) דקטן דמכלימינן ליה ומכלם יש לו בושת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה". ומשמע מדבריו – שקטן שלא נכלם, אין בקללתו איסור. אך ע"פ טעמי החינוך (איסור להזיק) והרמב"ם (חינוך המקלל למידות טובות) י"ל שגם בכה"ג של קטן שאינו נכלם – יש איסור קללה.


כמו כן, יש לדון – האם אדם יכול למחול על קללתו?


והרמב"ם (שם הלכה ו') פוסק: "אע"פ שיש לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אע"פ שמחל על קללתו מכין את המקלל שכבר חטא ונתחייב".


וביאר ה"אור שמח": "פשוט דלא גרע ממקלל עצמו דבודאי מחיל על כבודו לגבי נפשיה, ולפי מה שביאר רבינו (הרמב"ם) בספר המצוות דהחטא מצד המקלל – לכן לא מועיל מחילה".


והרמב"ם פוסק עוד (שם, הלכה ג'): "המקלל עצמו לוקה כמי שקילל אחרים שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך' (דברים ד', ט')". ולכאורה – אם איסור קללה הוא מצד המזיק, האיסור הנ"ל ברור, דאסור לאדם להזיק לעצמו, אך אם האיסור הוא מצד מניעת מריבה, יש לדון בכך, שבקללת עצמו לכאורה לא שייכת מריבה.


וכעת, נהדר אנפין לפרשתינו.


בעל אור החיים הקדוש הקשה וז"ל:


"יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקלל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקלל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל? בשלמא הברכה לפי שמידה טובה מרובה גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במידת החסד תקבל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא ירע ה' לאדם חינם חס ושלום".


ועל כך מיישב בעל אור החיים וז"ל:


"אכן עיקר הדבר הוא לפי שמידתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטא, ומידה זו היא אחת מ-יג' מידות רחמים שנאמרו למשה ונוהגות תמיד זולת בעת אשר יזעם ה' דכתיב 'כי רגע באפו' (תהילים ל', ו') אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מידה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעוונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר לפרע ממנו אבל אם אין לו עוון לא תועיל קללת המקלל כלום".


ומבואר מדברי האור החיים הקדוש – שלאדם שע"פ מעשיו לא מגיעה לו קללה – שום קללה לא תפעל עליו היזק, אך אם הוא אינו זך כשלג, אז יש זמנים שבהם יש לקללה על מה לחול. ועכ"פ – אנו למדים מדבריו – שקללה אכן פועלת היזק, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ודברים אלו תואמים יותר את שיטת ספר החינוך הנ"ל.


וביחס לבלעם – נאמר בפסוק: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (במדבר כב', ו'), וביאר האור החיים:


"יתבאר ע"פ דבריהם (מדרש רבה כאן) שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך, לזה אמר- 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך' שהרי נתקיימה בו ברכתו. ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה. 'ואשר יאור'- זה ידוע ממה שקילל מואב לסיחון. ויש להעיר בעניין זה בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם יש ב' טעמים בדבר, א' להיותו רע עין, והב' שהיה יודע רגע באפו כמאמרם ז"ל (ברכות ז'.) והיה מקלל ברגע הזעם. אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו. ונראה – כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה היה עושה שמברכו וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה ולא כן הוא אלא מזלו גרם. וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב וברכו בדבר עצמו לרמותו כי הוא הסובב".


ונמצא – שברכותיו של בלעם היו מבוססות על רמאות שנבעה מידיעתו באצטגנינות. לעומת זאת, כתב הספורנו על אתר: 'אשר תבורך מבורך' (במדבר כב', ו')– הנה כוחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עוון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל (ברכות ז'.) ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לְנַצֵח, או שיוכל להתייצב מנגד, אבל אמר- 'ידעתי את אשר תברך מבורך', לכבודו של בלעם, להודות שלא חשב אותו למזיק בלבד". ומבואר – דס"ל לספורנו שבלק ידע שבלעם אכן אינו מסוגל לברך אלא שאמר לו לברך רק מפאת כבודו שלא יחשבוהו למזיק בלבד. והראיה לכך היא – מעצם דרישתו של בלק לקלל את ישראל שהרי לו יצוייר שאכן יש ממש בברכותיו של בלעם – היה על בלק לבקש שבלעם פשוט יברך את מואב ותו לא.


אלא שעדיין פש גבן לברורי – מדוע חשש הקב"ה מקללותיו של בלעם עד כדי כך שהיה צורך שהקב"ה יהפוך את הקללה לברכה?


ועל כך נביא שתי תשובות:


א. האברבנאל מבאר וז"ל: "היה עניין בלעם בברכה וקללה מפורסם מאד בין האומות כשואל דבר מאת האלוקים. וכמו שאמר בלק (במדבר כב', ו') 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר' ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להילחם בישראל על משענת קללתו. כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא – יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה' נקרא עליהם ויחשבו שהיתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים ומי יאמר לו מה תעשה? ולא יקום בהם עוד רוח להילחם בישראל. ובזה הועיל עניין בלעם וברכותיו מאוד, וזהו מה שאמרה רחב למרגלים ששלח יהושע (יהושע ב', ט') 'ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו...' ומאין ידעה כל זה האשה ההיא שה' יתברך הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת? אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר לחסד גדול שעשה ה' לישראל".


ב. רבינו בחיי מביא: "יש לשאול, אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא, אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא ואם הבורא גזר על ישראל, שנאמר- 'כי ברוך הוא' (במדבר כב', ו') היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר. ואם תאמר לא היה ממש בקללה אם כן למה מנעו הקב"ה כעניין שכתוב 'יקללו המה ואתה תברך' (תהילים קט', כח')? והתשובה בזה – כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו.... אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כוח בדיבורו לקלל. ומ"מ עדיין הקושיא במקומה עומדת – כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כוחו מצד דיבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס, וכיוון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, ואם כן, למה לא היניחו לקלל ואמר לו 'לא תאור את העם'? התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגיפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגיפה, על כן מנעו מלקלל, אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דיבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכיוון השעה שהקב"ה כועס בה".


נמצינו למדים, שלדעת האברבנאל, הסיבה שהקב"ה מנע מבלעם לקלל את ישראל היא על מנת שידעו כל יושבי תבל את פשר השגחת ה' על ישראל ולא יאזרו חיל להילחם בישראל. ואילו, לדעת רבינו בחיי, הסיבה היא כדי שלא יאמרו שהמגיפה העתידה לבוא על ישראל בעוון פעור – באה בעקבות קללתו של בלעם.

 

 

קוד השיעור: 2148

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת בלק

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K