ישיבת כרם ביבנה

מכת הצפרדעים וקידוש השם

הרב אריה שטרן

שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א

MS Word להורדת השיעור

בשיעור זה נעסוק במחקר הלכתי היסטורי הקשור לפרשתינו. בספר דניאל פרק ג' מובא שנבוכדנצר עשה פסל וציוה על כולם להשתחוות לפסל. חנניה מישאל ועזריה סירבו להשתחוות ועל כן הם הושלכו לכבשן האש ונעשה להם נס ויצאו מהכבשן ללא פגע.


מסירות נפש מפורשת כזו נאמרה רק בעניינינו שכן גם השלכת אברהם לכבשן האש באור כשדים-הוזכרה במדרש אך לא הוזכרה בפירוש במקרא. וכך אנו אומרים בתפילת הסליחות: "מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש הוא יעננו". כידוע המצוה ליהרג ולא לעבור מקורה בפסוק בבמדבר (כב', לב') "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתב שם הרמב"ן: "על דעת רבותינו (תורת כהנים, פרק ט', ד') מצות עשה שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור וזהו טעם 'המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים' שהוא טעם יכלול כל המצוות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים".


ולמצות עשה זו - יש כללים וגדרים. שכן דווקא על ג' עברות חמורות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הדין הוא שיהרג ואל יעבור ואילו על שאר המצוות נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם.
וברש"י על פרשת אמור מובא שם בד"ה- "ולא תחללו": "וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות שכל המוסר עצמו על מנת הנס - אין עושין לו נס שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר 'והן לא ידיע להוי לך מלכא... מציל ולא מציל ידיע להווי לך...'. ומבואר שרש"י משתמש במעשה של חנניה מישאל ועזריה כדוגמא למסירות נפש מוחלטת על קידוש ה' שנעשתה באופן הראוי.


ואכן כך אמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר - שאם הקב"ה ירצה להצילנו - יצילנו, ואם לא אע"פ כן אנו לא נעבוד לאלוהיך ולא נשתחווה לפסל.


וכן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ד): "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל,חנניה, מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' ועליהם נאמר 'איספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח' ". דהיינו שגם הרמב"ם מביא את דוגמת חנניה מישאל ועזריה כדוגמא לקידוש השם כראוי.


ובפשטות - הטעם למסירות נפשם של חנניה מישאל ועזריה הוא משום שזוהי ההלכה שכאשר אדם נדרש לעבוד עבודה זרה - יהרג ואל יעבור.


ועל פי זה תמוהים דברי הגמרא במסכת פסחים (דף נג':)- שכן שם מובא:


"עוד זו דרש תודוס איש רומי - מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו 'ובאו ועלו בבתיך...ובתנוריך ובמשארותיך' אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה".


וביאר המהרש"א - "דלא הזכיר ופרט מכל שאר כלי בית וצרכיו אלא התנור ומשארות לדרשה זו אימתי משארות ... כמו שסמוכות בקרא. והענין מבואר: שדבר זה הוא יותר פליאה וקידוש השם בצפרדעים מכל שאר מינים לפי שהצפרדעים טבען במים ולהרחיק עצמן מן ההיפוך שהוא האש ואעפ"כ בשליחות השי"ת קידשו עצמן בשליחותן שלא להרחיק עצמן מן התנור גם שהיה אש בתוכו".
ועכ"פ - העולה מדברי הגמ' שחנניה מישאל ועזריה קיבלו השראה למסירות נפשם בגלל הק"ו מהצפרדעים שמסרו את נפשם למרות שאינם מצווים. וזה צ"ע גדול - שהרי זו הלכה מפורשת שכאשר אומרים לאדם לעבוד עבודה זרה עליו ליהרג ולא לעבור, ובפרט שזה היה בפרהסיא - ואם כן - למה הוצרכו כלל לק"ו מהצפרדעים?


והן אומנם מצאנו בגמרא במסכת סנהדרין (דף עד'.)- מובאת מחלוקת תנאים בדין זה. ולדעת ר' ישמעאל מובא: "מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תיהרג מנין שיעבוד ואל יהרג? ת"ל 'וחי בהם' ולא שימות בהם יכול אפילו בפהרסיא? תלמוד לומר? 'ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי...' ".


וא"כ - לשיטת ר' ישמעאל – בעבודה זרה - יעבוד ואל יהרג – אך ההלכה היא כדעת ר' אליעזר, ר"ש בן יהוצדק ועוד, שבע"ז יהרג ואל יעבור!


ובפרט - שבנידון דידן מדובר בפרהסיא ובפרהסיא אף לדעת ר' ישמעאל מחויב ליהרג ולא לעבור מצד קידוש ה'!


בתוס' במסכת פסחים (דף נג':)- מובאים שלושה פירושים על דבריו של תודוס איש רומי - וז"ל בד"ה "מה ראו חנניה מישאל ועזריה" –


א. "פירש הקונטרס - מה ראו שלא דרשו 'וחי בהם' ולא שימות בהן. וקשה - דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד'.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצווה קלה"?
ועל כן מפרש ר"ת - שהצלם כלל לא היה עבודה זרה, וזה לשונו:


ב. "דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטה שעשה לכבוד עצמו. ולכך קאמר 'מה ראו...' וכן משמע מדכתיב- 'לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד' משמע - דאלהה דידיה וצלמא תרי מילי נינהו...".


ג. ובהמשך דבריו מביא התוספות את פירוש ר"י - שלפיו אכן הצלם היה עבודה זרה והיה אסור להשתחוות אלא - ר"י מפרש "מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל...".


וזאת למדו מהצפרדעים מק"ו ועל כן הם לא ברחו. דהיינו "יהרג ואל יעבור" הוא רק כשאין ברירה ואי אפשר לברוח אך כשאפשר לברוח - רצוי שיברחו. ולפירוש זה מובן הלימוד מהצפרדעים - שיכלו ללכת למקום אחר ולא לתנורים ואעפ"כ הם לא ברחו.


ולכאורה פירוש ר"י ור"ת צריכים עיון.


אם כר"ת - שהיה זה סתם כבוד למלך ולא עבודה זרה - מדוע הם לא הסכימו להשתחוות - הרי בכה"ג אין כלל איסור? ואם כן - מדוע מסרו נפשם להריגה? ואם אין איסור - מהו הקשר לצפרדעים? דהרי הצפרדעים רצו לקיים את דבר ה' אך מה רצו חנניה מישאל ועזריה?


ואם כר"י - שאכן היתה כאן ע"ז צריך עיון - מדוע חנניה מישאל ועזריה לא ברחו קודם לכן?
 
התוס' דן בעניינינו בכמה מקומות בש"ס: בפסחים, בכתובות ובעבודה זרה. ובכל אחד מהמקומות חוזר ר"ת על יסודו - שהצלם של נבוכדנצר לא היה עבודה זרה.


בגמרא במסכת כתובות (דף לג:) מובא - "דאמר רב: אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". ומבואר - שלו היה נבוכדנצר מכה אותם - הם היו נשברים ומשתחווים לפסל ומשמע שטבע האדם יכול להתרומם וליהרג במסירות נפש אך האדם אינו יכול להחזיק מעמד כשמייסרים אותו ללא הגבלה.
והתוס' בכתובות (שם) הקשה - "תימא מנא לן דהא... כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבוא לידי ואקיימנו 'בכל נפשך' אלמא משמע ד-'בכל נפשך' מיירי אפילו היו מייסרין את האדם בייסורין קשים דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקים בשרו במסרקי ברזל וכל שכן לניגודי"?
ושוב מתרץ ר"ת ע"פ יסודו - "דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה...".


וגם כאן עולה השאלה היסודית - אם זו לא היתה ע"ז - מדוע מסרו את נפשם להריגה?


וכדי ליישב את הענין נקדים ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד:


"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר - הרי זה מתחייב בנפשו" ומבואר מהרמב"ם שאסור לאדם להחמיר על עצמו כאשר הדין הוא "יעבור ואל יהרג" כי בכך הוא גורם לעצמו הריגה שלא ע"פ הדין.


ואולם - המשנה למלך על אתר משיג וכותב: "זו היא שיטתו של הרמב"ם אבל שלמים וכן רבים ס"ל דרשאי להחמיר על עצמו וזה הוא דעת התוספות...".


ולפ"ז - לפי שיטת הרמב"ם - אם זה לא היה ע"ז - כיצד מסרו חנניה מישאל ועזריה את נפשם הרי בכה"ג שהדין הוא יעבור ואל יהרג, ומוסר את נפשו ה"ז מתחייב בנפשו?


הנמו"י על מסכת סנהדרין (דף יח'.)- בדפי הרי"ף מתרץ ע"פ יסוד חשוב:


"וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר - הרי זה מתחייב בנפשו (כרמב"ם) אבל אם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך - רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל ליבם והיינו דאמרינן (פסחים דף נג':) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש, פירוש- ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קידוש השם במה שעשאו. ואמרינן נמי במדרש 'מה לך יוצא להיסקל? שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב? שנטלתי את הלולב' דמשמע שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין דוודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת הגזירה כיון שבידם להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך".


נמצינו למדים- שדורם של חנניה מישאל ועזריה היה פרוץ והיו סבורים שהצלם הוא של ע"ז ואעפ"כ לא נמנעו מלהשתחוות ולכן לשם קידוש ה' הם מסרו עצמם למרות שזו "מצוה קלה", וזאת כדי לזעזע את הדור ממצבו העגום כאשר הדגש הוא שדווקא חנניה מישאל ועזריה שהיו אנשים גדולים, חסידים ויראי ה' היו צריכים למסור את נפשם. וזאת הם למדו מהצפרדעים שכדי שלא יצא דבר ה' לבטלה הם מסרו נפשם והלכו לתנורים החמים שכן כך אמר ה'. והם היו מוכנים להקריב עצמם כדי שלא יהיה פתחון פה לרשעים שדבר ה' לא מתקיים. ולכן נהגו כך חנניה מישאל ועזריה.


וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ט' ביחס למצות קידוש ה':


"והמצוה התשיעית היא שציוונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב') 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו, ואע"פ שליבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קידוש ה' המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג') בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחוות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכולם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל. ולא נצטוותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כולו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעיד השם על ידי ישעיה (פרק כט') שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שציוונו יתעלה ע"י משה רבינו. והוא אמרו 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו' ".


המבואר מהרמב"ם שבתקופת נבוכדנצר היתה חרפה גדולה על ישראל שכן אף אחד לא היה מוכן למסור את נפשו על קידוש ה' ולכן דווקא הזמן הזה היה המתאים ביותר לקדש שם שמים. וזה מה שעשו חנניה מישאל ועזריה!


ולפי זה מובן תירוצו של תוספות שהם לא ברחו. ומדוע לא ברחו? כדי לעורר את העם כולו לתקן את דרכיו.


ענין זה חוזר על עצמו בענין מגילת אסתר.


במגילה מובא שכולם השתחוו להמן אך "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (אסתר ג', ב')
וצריך עיון מדוע נאמר "ומרדכי לא יכרע" בלשון עתיד - היה צריך לומר בלשון עבר "לא כרע" "לא השתחווה"?


והן אמנם - יש מפרשים - שהכוונה ע"ש העתיד שכל ההולך בדרכו של מרדכי הוא יתנהג בבחינת "לא יכרע ולא ישתחווה".


אך המהר"ל מביא על כך שני ביאורים וז"ל:


א. "כתב יכרע וישתחווה לשון עתיד מפני שלא נעשה זה בפעם אחת בלבד רק הרבה פעמים עשה זה ולכך כתוב לשון עתיד כי משמע לשון עתיד על דבר שהוא תמיד כמו 'ככה יעשה איוב'.


ב. ועוד יש לפרש - לא יכרע היינו אף שהיה יכול מרדכי לילך דרך אחר שלא היה פוגע בו ולא יכעוס המן היה מרדכי הולך נגד המן על דעת זה שלא יכרע ולא ישתחווה וכך משמע לא יכרע שהוא לשון עתיד והכל כדי לקדש שמו יתברך".


ומבואר - שמרדכי מתראה בפני המן בכוונה תחילה כדי לא להשתחוות לו וכדי לקדש שם שמים.
ומקשה המהר"ל: "ויש מקשין - כי למה עשה זה מרדכי היה לו לסלק עצמו מן שער המלך ולא היה לו לסכן עצמו ואת כל ישראל להתגרות ברשע?


ואין זה קשיא - כדאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ז':) 'עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם' ומכל שכן רשע שהוא המן שהוזמן למכשול ולתקלה את כל ישראל ולכך היה מתגרה ברשע הזה ומכ"ש כי היה מרדכי מקדש את השם ע"י זה שלא יכרע ולא ישתחווה להמן ויש לו לקדש את השם ומצוה היא אף שיכול למלט את נפשו".


נמצינו למדים - שכוונת המהר"ל היא שכנגד רשע כהמן שהכשיל והשפיל את כל ישראל הוכרח מרדכי להתגרות בו כדי לקדש את השם.


ומצאנו בגמרא במסכת מגילה (דף יב'.): "שאלו תלמידיו את רשב"י - מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. (אמרו לו) - אם כן - שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה.


אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. (ופירש רש"י - בימי נבוכדנצר!)


אמרו לו : וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב "כי לא ענה מלבו".


והעולה מדברי הגמרא ורש"י - שכל גזירת פורים היתה על הרפיון שבהשתחויה לצלם בימי נבוכדנצר. ומובא "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד', א') - ואין הכוונה רק לידיעת הגזירה של המן אלא מרדכי יודע גם את הרקע לגזירה שהכל החל מההשתחויה לצלם בימי נבוכדנצר וכעת בני ישראל חוזרים לאותו כישלון ומשתחווים להמן ועל כן - מרדכי מוכרח לתקן את הכשלון והוא "לא יכרע ולא ישתחוה" והכל כדי לקדש שם שמים.


ובמדרש תנחומא פרשת ראה מובא: "אמר ר' אליעזר אמר ר' חנינא: חנניה מישאל ועזריה אמרו פסוק זה. אתה מוצא בשעה שעלו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן נתכנסו כל מלכי האומות עליהם. הדא הוא דכתיב: 'ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא' (דניאל ג', כ'ז) והיו כל המלכים האלו מרקקין בפניהם ואומרים להם הייתם יודעים שאלוהיכם כזה ואתם משתחווים לצלם. וגרמתם לו להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו ולהגלות אתכם עד עכשיו. עד שעשו אותן גוש של רוק. והיו חנניה מישאל ועזריה מגביהין פניהם כלפי מעלה ואומרין 'לך ה' הצדקה' צדוק הדין הוא, 'ולנו בושת הפנים' - שאנו מכעיסין לפניך ואתה סובלנו".


וכן מצאנו בגמרא במסכת סנהדרין (דף צג'.): "אמר ר' תנחום בן חנילאי בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לשונאיהן של ישראל על פניהם, אמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחווים לצלם מיד פתחו ואמרו- 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה'.


אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב- 'אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסניו' - אמרתי אעלה בתמר - אלו ישראל. ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחד- של חנניה מישאל ועזריה.
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב- 'ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה...'. מאי 'ראיתי הלילה'? ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה. 'והנה איש רוכב' - אין איש אלא הקב"ה שנאמר- ' ה' איש מלחמה ה' שמו'. על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה. נתקררה דעתו שנאמר- 'והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה' ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר- 'ויהי אומן את הדסה' ואין מצולה אלא בבל שנאמר 'האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש' מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים, ואדומים נעשו לבנים".


ומבואר מדברי חז"ל במדרש ובגמרא - שמצבם של בני הדור של חנניה מישאל ועזריה היה גרוע ביותר ובקידוש ה' שהם עשו במסירת נפשם לכבשן האש - גרמו להצלת כלל ישראל.
ומה עלה בגורלם של הצפרדעים?


מובא במדרש תהילים מזמור כח': " 'וימותו הצפרדעים מן הבתים' מלמד שהיו הצפרדעים משליכות עצמן לתוך התנור ויורדות לקדש שמו של הקב"ה. ומה פרע להם הקב"ה?


שכל הצפרדעים שבמצרים מתו שנאמר- 'וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות' ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה.
לפיכך עלו חיים מן התנור וירדו ליאור שנאמר- 'רק ביאור תשארנה' ".


דהיינו - כשם שהקב"ה הציל את חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם ע"פ רום מעלתם - כך הקב"ה הציל את הצפרדעים שירדו לתנור על שמסרו נפשם לקיים גזירתו של ה' יתברך.

 

 

קוד השיעור: 2749

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת וארא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
צוריאל שושן
ע K
יונתן פולנאור
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
ר' אלירן אבודרהם
ע K