ישיבת כרם ביבנה

מורשה

הרב אריה שטרן

סוכם ע"י הרב משה אמסלם שליט"א

MS Word להורדת השיעור

בפרשת וארא נאמר:


"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ו'-ט').


כידוע, אחד הטעמים לשתיית ארבע כוסות בליל הסדר הוא כנגד ארבעה לשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי. ואילו כנגד הלשון החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ" נהגו להכין כוס של אליהו הנביא.


וצ"ע – מדוע לא תיקנו כוס חמישית כנגד הלשון החמישית "והבאתי" כמו שתיקנו כוס כנגד שאר לשונות הגאולה?


כמו כן, צ"ע מדוע לא שמעו בני ישראל אל משה, והרי משה הבטיחם בשורות טובות, וא"כ – מדוע לא הסכימו לשמוע אל משה? ואמנם – בפשטות י"ל שמרוב צערם וקושי השעבוד לא היתה להם סבלנות אפילו לשמוע דברי נחמה וישועה עתידים.


אך להלן ננסה להציע פירוש נוסף.


נקדים בעיוננו את הביאור למילה "מורשה". נאמר בפסוק "והבאתי אתכם אל הארץ ... ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ". פירוש המילה "מורשה" אומר דרשני. התרגום אונקלוס מתרגם: "ואתן יתה לכון ירותה אני ה' ", דהיינו – מורשה = ירושה. ואולם, צ"ע – מהי ההבחנה בין "מורשה" ובין "ירושה"?


מקור נוסף בו השתמשה התורה במילה מורשה היא בפרשת "וזאת הברכה" ביחס לתורה, שנאמר: "תורה ציוה לנו מורשה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג', ד'), וגם כאן מתרגם האונקלוס שמורשה היינו ירושה.


וצ"ע – מדוע התורה שינתה והשתמשה במילה "מורשה" ולא במילה "ירושה"?


במשנה במסכת אבות פרק ב' משנה יב' מובא: "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", ונראה שכוונת התנא אכן להשמיענו שישנו הבדל, התורה היא אמנם "מורשה" אך איננה "ירושה", וע"פ הפשט כוונת התנא ללמדנו שהתורה אינה עוברת בירושה מאב לבן. ואמנם בעל הטורים (שמות ו', ח') מבחין בין המונחים וז"ל: " 'מורשה' – ב' במסורה, 'ונתתי אותה לכם מורשה' ואידך 'משה מורשה קהילת יעקב' שבזכות התורה ירשו הארץ כדכתיב 'ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו', כתיב 'מורשה' ולא אמר 'ירושה' רמז שמורישין ולא יורשין, שלא יכנסו לארץ".


להבנת "בעל הטורים" הביטוי "מורשה" ביחס לארץ ישראל בא לרמוז לדור יוצאי מצרים שהם לא יזכו להיכנס לארץ ישראל, ולכן נקטה התורה "מורשה" – שהם יורישו את הארץ לבניהם אך לא יכנסו בעצמם.


ועדיין צ"ע – מדוע נקטה התורה בביטוי "מורשה" ביחס לתורה – והרי כלל ישראל קיבלו את התורה במעמד הר סיני?


רבינו בחיי על אתר מפרש "מורשה":


"ולא ירושה, לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם, ובניהם יכנסו לארץ ולא הם, ולכן הזכיר לשון 'מורשה'. וכן יש לפרש בפסוק 'תורה ציוה לנו משה מורשה' (דברים לג', ד') ולא אמר 'ירושה' כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה לבד, ועל כן אמר 'מורשה' שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב 'ושננתם לבניך' (דברים ו', ז') כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקיבלוה. ועל דרך רז"ל שם היו וכענין שכתוב 'ואת אשר איננו פה עמנו היום' (דברים כט', יד'), והנה הבטחה זו סיים בה 'אני ה' ' כי כן התחיל בלשון הזה ובא ולמד אני ה' המבטיח, אני ה' המקיים".


לפי רבינו בחיי המילה "מורשה" פירושה – חובת ההעברה לדור הבא.
אלא שלפי פירושו צ"ע, שכן משמעות המילה "מורשה" משתנית ביחס לארץ ישראל וביחס לתורה. ביחס לארץ ישראל – המשמעות היא שלא אתם תירשו אלא בניכם. ביחס לתורה – המשמעות היא שאין התורה ירושה לכם על מנת שתישאר אצלכם אלא על מנת שתעבירו אותה לדורות הבאים.


ויש לשאול, מדוע הקב"ה רומז לישראל בעיצומן של לשונות הגאולה את עובדת אי כניסתם לארץ ישראל? ואע"פ שיש לומר שהם לא הבינו את הרמז – הרי שעדיין יש לברר מה פשר אמירה זו בנידוננו?


ועוד, הרי הפסוק פותח במילים "והבאתי אתכם אל הארץ", ומבואר – שהרישא של הפסוק מתייחסת אל בני ישראל, ואילו הסיפא נאמר "ונתתי אותה לכם מורשה" – ולדברי רבינו בחיי והטורים – היינו לבניכם ולא לכם, וא"כ לכאורה ישנה סתירה מיניה וביה בפסוק עצמו?


ויש לומר – שבעצם כוונת הפסוק היא שישנן שתי אפשרויות התלויות בכם.


ארץ ישראל אינה זכות אוטומטית, בניגוד לארבע לשונות הגאולה המבשרות בלשון שבועה את גאולת ישראל משעבודם הפיזי והרוחני – הרי שהלשון החמישית המבשרת על ארץ ישראל היא מותנית ועומדת בזכותם של ישראל. ולכן – אם ישראל יזכו – יקויים בהם "והבאתי אתכם" ואם לא יזכו – לא יכנסו לארץ.


לפי"ז מובן מדוע לא תיקנו כוס חמישית כנגד הלשון החמישית.


(במאמר מוסגר יש לציין שהלשון הרביעית מסמלת את מתן תורה. ומ"ש "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", ופירשו חז"ל שהלקיחה לעם היתה במתן תורה כמו שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט', ו'). ולפי"ז – מתן תורה הינה הבטחה מוחלטת ובלתי מותנית, וזהו עניין כפיית ההר כגיגית, שישראל היו מוכרחים לקבל את התורה).


את ההבדל המהותי בין ארבעת לשונות הגאולה ובין הלשון החמישית של ההבאה לארץ ישראל, מציין בעל "אור החיים" הקדוש בפירושו וז"ל: " 'והבאתי' – קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב 'והבאתי אתכם אל הארץ' ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר. ותגדל הקושיא, למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו "לכן" ואמרו ז"ל (שמות רבה י', ד') 'אין לכן אלא לשון שבועה', ונראה כי מקור החוכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו 'והבאתי אתכם' וגו' אמר 'וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם...' פירוש – תנאי הוא הדבר ובזה "והבאתי" וגו' וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, וידעתם וגו' אז והבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה".


נמצינו למדים, שפסוקינו מלמדינו יסוד מהותי לפיו זכותינו על ארץ ישראל מותנית. ה"מורשה" על ארץ ישראל תלויה ב"מורשה" של התורה, וכפי שציין בעל הטורים לפסוק "ויתן להם ארצות גויים ... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהילים קה', מד').


לאור זאת, יובנו הפסוקים בפרשת כי תבא, (דברים כז', א'-ב') לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל וז"ל הכתוב: "ויצו משה... והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דיבר ה' אלוקי אבותיך לך".


וצ"ע – וכי בגלל כתיבת התורה על האבנים יזכו לבא אל הארץ?


ופירש שם רבינו בחיי: " 'למען אשר תבא אל הארץ' – למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצות הקמת האבנים כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה... ומטעם זה תיקנו רז"ל להזכיר תורה בברכת הארץ".


ומבואר – שאבן הפינה, מגילת היסוד של כניסתנו לארץ ישראל היא קיום התורה ומצוותיה.
ולכן מובן מ"ש חז"ל שמי שלא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא י"ח ברכת המזון. וע"פ רבינו בחיי – הביאור הוא שמשמעות אמירת ברכת המזון היא להפנים בנו את המסר החשוב של תלות התורה בארץ ושרק בזכות התורה ירשנו את הארץ.


בפרשת ויקרא (ב', יד') נאמר: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", ורש"י מבאר שמדובר במנחת העומר שמקריבים למחרת הפסח.


ומ"ש לשון "ואם" פירש רש"י: "הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן 'ואם יהיה היובל לבני ישראל' (במדבר לו', ד')".


ואולם הרמב"ן מפרש שהמילה "ואם" הינו כפשוטו וז"ל הרמב"ן: "ואפשר גם כן שאמר ... ואם תקריב מנחת בכורים – כן תעשה אותה, כי ירשת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר 'אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת ... והוריש ה' את כל הגוים מלפניכם' (דברים יא', כב'-כג')".


יסוד זה של תלות הארץ בקיום התורה ומצוותיה מובא בפירושו הראשון של הרמב"ן עה"ת. הרמב"ן מציין את פירוש של רש"י בשם ר' יצחק שהתורה פתחה בבראשית כדי "שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גויים, אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא ונתנה לאשר ישר בעיניו וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".


על פירוש זה מקשה הרמב"ן:


"ויש לשאול – כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלוקים כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל? והתשובה מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר ר' יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה וחטאם ועונשם וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים וכל שכן סיפור דור המבול והפלגה שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדיברות 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי' (שמות יט', יא') ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבע"פ ".


ועל כך מבאר הרמב"ן שכוונת ר' יצחק בדרשתו להבהיר שהתורה פתחה בסיפור היצירה עד בריאת האדם, חטאו ועונשו נועדה ללמדנו משפט אלוקים בעולם וז"ל:


"כי התחילה התורה בבראשית ברא אלוקים וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת האדם ושהמשילו במעשה ידיו, וכל שת תחת רגליו וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעוה"ז נעשה מכון לשבתו עד שגירש אותו חטאו משם ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות... אם כן ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבא גוי אחר לרשת את ארצו כי כן הוא משפט אלוקים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם ואינו ראוי שיירש מקומות הישוב, אבל ירשוה עבדי ה' זרע אוהבו...".


נמצינו למדים, שהמסר של ספר בראשית הוא עניין המורשה של ארץ ישראל כפונקציה של עבודת ה' וקיום מצוותיו. וכשם שהאדה"ר גורש מגן עדן עקב חטאו – כך הזכות לארץ ישראל תלוי בקיום המצוות ע"י כלל ישראל.


הביטוי "מורשה" מופיע שוב ביחזקאל פרק לג' (פס' כג'-כו'):


"ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד היה אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו ניתנה הארץ למורשה, לכן אמור אליהם כה אמר ה' אלוקים על הדם תאכלו ועינכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו, עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו".


הרד"ק מבאר שמדובר באנשים שעמדו ערב חורבן ביהמ"ק, בימי מלכות צדקיהו, כשרוב ארץ ישראל היתה חרבה אלא שהם לא היו מוכנים להאמין שיבא חורבן סופי ושהם ירדו לגלות.


טענתם היתה שהרי הקב"ה הבטיח לנו את הארץ למורשה ולכן לא יעלה על הדעת שנרד לגלות.
ומציין הרד"ק: " 'אחד היה אברהם ויירש את הארץ' – אמר הנה אברהם אבינו לא היה אלא אחד וירש את הארץ כי נתנה לו האל יתברך בירושה כמו שאמר (בראשית טו', ז') 'לתת לך את הארץ הזאת לרשתה' ואמר (שם פסוק ח') 'במה אדע כי אירשנה', והוא שהיה אחד ירש את הארץ ואע"פ שהיה די לו במקום אחד מן הארץ ואנחנו שאנו רבים כל שכן שראויה לנו הארץ לירושה.


ובדברי רבותינו ז"ל 'אחד היה אברהם' (יחזקאל לג', לד') – ר"ע אומר כך אמרו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוק אחד ירש את הארץ אנחנו שאנו עובדים אלוהות הרבה עאכ"ו שנירש את הארץ. ר' שמעון בן יוחאי אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה יחידית ירש את הארץ – אנחנו שנצטוינו כמה מצוות אינו דין שנירש את הארץ. ומה הנביא משיבן: 'על הדם תאכלו... והארץ תירשו'. ל'מורשה' – להיות לנו לירושה, כי לא נתנה לאברהם אלא שתהיה לנו למורשה".


ועל טענה זו משיב הנביא יחזקאל (פס' כה'-כט'): "על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו?! עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו? כה תאמר אליהם ... חי אני אם לא אשר בחרבות בחרב יפלו... ונתתי את הארץ שממה ומשמה ונשבת גאון עוזה ושממו הרי ישראל מאין עובר וידעו כי אני ה' בתיתי את הארץ שממה ומשמה על כל תועבותם אשר עשו".


ומבאר הרד"ק: "ו'הארץ תירשו' – בתמיהה ואיך תירשו את הארץ ותעשו אלה המעשים שאינם טבע הארץ כמו שכתוב (דברים לא', טז') 'אלוהי נכר הארץ' והכנענים יצאו ממנה מפניכם, מפני עבודת עכו"ם ושפיכות דם נקי ועשות התועבות כמו שכתוב (ויקרא יח', כח') 'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם' ואיך תירשו אתם הארץ ואתם עושים התועבות שעשו אנשי הארצות האלה שהיו לפניכם".


ומבואר – שהעם השתמש בביטוי "מורשה" אשר משמעותו היא "זכות מותנית", וממילא – משמיעם הנביא שלא ירשו את הארץ עקב מעשיהם הרעים.


המהר"ם מרוטנברג (על ספר שמות ו', ח') מביא משמעות נוספת לביטוי מורשה: "מורשה – ב', ואידך בפרשת 'וזאת הברכה' 'מורשה קהילת יעקב' (דברים לג', ד')".


ובפרשת "וזאת הברכה" מבאר המהר"ם: " 'מורשה קהילת יעקב' – מורשה ב' ואידך בפרשת וארא 'ונתתי אותה לכם מורשה' (שמות ו', ח') האי דהכא כתיב גבי תורה ואידך כתיב גבי ירושה (נראה שצ"ל ארץ ישראל) לומר שהתורה אינה ירושה לבא לאדם בנחת אלא צריך אדם לטרוח אחריה ולעסוק בה יומם ולילה ולהגות בה".


ולפי זה – החילוק בין מורשה לירושה הוא שירושה – היא דבר שבא ממילא, ללא כל מאמץ, אך מורשה – זוקקת טורח ועיסוק תמידי. ולכן, כדי לזכות בתורה ובארץ ישראל עלינו לטרוח, להשקיע מאמצים מרובים.


וכך מובא בירושלמי מסכת בבא בתרא (פרק ח' דף טז'.): "א"ר הושעיא כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (לשון כהה וספק – פני משה) התיבון והכתיב 'מורשה קהילת יעקב'? א"ל דיהא סוגין מיניה (בתחילה כשבא ללמוד תורה – לית דיהא וספק יותר ממנה, כמה ספיקות יש לו, פני משה) מן דו לעי (ואחר שהוא יגע הרבה בה- פני משה) הוא משכח כולה". ומבואר – שאין מציאה בתורה סתם, אלא רק "יגעתי ומצאתי תאמין" (מגילה ו'.). תורה דורשת עמל ויגיעה.


וזהו שכתוב "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (פרק ב' משנה יב') להשמיענו – שהתורה אמנם שייכת לנו בבחינת "מורשה" אך היא אינה עוברת בירושה, וכדי לזכות בכתרה של תורה עלינו להתקין עצמינו לעמול ולהגות בתורה.


וה"ה ביחס לארץ ישראל, ארץ ישראל דורשת עמל וטורח, אם זה ביבוש ביצות ובהפרחת השממה, ואם זה מאבק מתמיד עם האויבים הבאים עלינו לכלותינו ולגרשנו מעל אדמתינו.


וכן כתב המהר"ל בספרו "דרך חיים" על פרקי אבות: "בפרק קמא דברכות (ה'.) תניא רשב"י אומר שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא ניתנו אלא ע"י יסורים ואלו הן: התורה, ארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין? דכתיב 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה' (תהילים צד', יב'). ארץ ישראל מנין? דכתיב 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' (דברים ח', ה') אלוקיך מיסרך' וכתיב בתריה 'כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה'. עולם הבא מנין? דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר' (משלי ו', כג')".


וביאור דבר זה – מה שאלו ג' דברים הם קדושים כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה אשר הארץ הזאת היא נבדלת יש בה השכל יותר משאר ארצות ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים יותר משאר ארצות ולא היה בארץ ישראל דווקא הנבואה... והתורה שהיא חוכמה אלוקית אין בה דבר גופני. ויותר מזה עולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ומסולק העוה"ב מן הגופניות לגמרי, ומפני זה נקראו ג' דברים מתנות כי המתנה היא מה שאינו שייך לאדם מצד עצמו ונתן לו מזולתו וכן האדם הוא בעל גוף חומרי ואין מצדו הדברים האלו שהם דברים נבדלים אלוקיים, ולכך לא ניתנו רק ע"י היסורים שהם ממעטים את החומר וגוף האדם ומסלקים את פחיתותו עד שהאדם ראוי אליו דברים האלוקיים. ולכך לא ניתנו אלו ג' דברים לאדם רק ע"י יסורים שהם מיעוט הגוף החומרי ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים".


המהר"ל מיישב בעצם את הקושי מיניה וביה בדברי הגמרא. דהרי ידוע שהנותן בעין יפה הוא נותן, וא"כ כיצד הקב"ה נותן לנו ג' "מתנות" וקובע שמתנות אלו ינתנו לנו ע"י "יסורים"?


אלא שהביאור הוא שאדם גשמי ששקוע בתאותיו לכאורה אינו יכול להתחבר לג' המתנות הרוחניות, ולכך קמ"ל – שהיסורים ממעטים את החומריות והם מאפשרים את חיבור המתנות אל האדם.
ויסורים – אין הכוונה רק ליסורים כפשוטו, אלא הכוונה למאמצים ויגיעות שעל האדם לעבור כדי לזכות לתורה האלוקית, לארץ הקדושה ולעוה"ב. ולכן, ביחס לתורה וארץ ישראל שהם שייכים לעולמינו העכשוי הוזכרה הלשון "מורשה" ללמדנו שהם תלויים ביגיעה ובהשתדלות התמידית של האדם.


לאור זאת, יש להביא הסבר נוסף לפסוק בו פתחנו "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ותמהנו – מדוע בני ישראל לא מקבלים את דברי העידוד והנחמה של משה?


ויש לומר – משה רבינו אומר לבני ישראל שמעבדות מצרים הם יצאו לעבדותו של הקב"ה, שזכותם על ארץ ישראל תהיה מותנית בעמלם וביגיעם. ולכן – בני ישראל לא שמעו אל משה – שהרי הם טוענים שממ"נ יוצאים מעבדות לעבדות. וא"כ, לכאורה אין צורך בכל היציאה ממצרים. אלא שטעותם היה בכך שביציאה ממצרים הם עתידים לזכות לארץ ישראל, שהיא הארץ הקדושה הנבדלת מכל הארצות.

 

 

קוד השיעור: 2748

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת וארא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
צוריאל שושן
ע K
יונתן פולנאור
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
ר' אלירן אבודרהם
ע K