ענן של מי

By: Rav Aharon Friedman
Rosh HaYeshiva

כי בענן אראה

אחת בשנה נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים וזוכה לראות ולהראות במקום המקודש ביותר - 'קדש הקדשים'. באזהרה על איסור הכניסה בכל השנה נאמר בתחילת פרשת אחרי מות (ויקרא טז, ב):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

סופו של הפסוק: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", יכול להתפרש בשתי דרכים: כהסבר היאך היא דרכו של הקב"ה להיראות על הכפורת, או כהדרכה כיצד על הכהן הגדול להכנס פנימה ביום הכיפורים. שתי דרכים אלו מופיעות בדבריו של רש"י על אתר:

"כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה" - כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו, לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים.

בדרשתנו אנו מבקשים דרך שלישית, שתיתן מקום לשני הפירושים גם יחד ותבאר כיצד שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת.[1]

עבודת היום

נפנה תחילה לביאור עניינו של יום הכיפורים, ומתוך הדברים ננסה לחזור ולפרש את הפסוק המוקשה בו פתחנו.

כדי להבין את משמעותו של יום הכיפורים עלינו להתבונן בעניינים המייחדים את יום הכיפורים משאר מועדי השנה. גם עיון ראשוני מאפשר להבחין כי ביום הכיפורים ישנם מספר עניינים המצויים בו ובו בלבד:

הכניסה לפני ולפנים הנעשית רק פעם אחת, בשנה ביום הכפורים - בכניסה הראשונה מוקטרת הקטורת, בכניסות הבאות מוזים דמי הפר והשעיר.

מעשה שני השעירים, כאשר אחד מהם מוקרב וחברו משולח לעזאזל המדברה, הוא ייחודי ליום הכיפורים.

בהיפוך משאר מועדי השנה, בהם אנו מצווים לאכול לשתות ולשמוח, ביום הכיפורים אנו מצווים על צום ועל עינוי נפש.

שלושת העניינים הללו יכולים להתחבר זה לזה ולבאר אחד מפניו של יום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא כידוע יום סליחה וכפרה, ומשום כך הוא גם יום תפילה. ביום הכיפורים אנו מבקשים ומתחננים כי השנה הנכנסת תבוא עלינו לטובה לברכה לחיים ולשלום. כאמור, מסתבר כי עיקר תפילתם של ישראל ביום הכיפורים היה על חיתום גורלה של השנה, גורל שבימי קדם היה תלוי רובו ככולו בגשמי השנה. עבור העם, שרובו ככולו התפרנס מחקלאות, שאלת הגשם היתה שאלה קיומית של להיות או לחדול. בארץ ישראל התלויה בגשמים למי השתיה,[2] גם מי שהתגורר בערים יכול היה לחוש היטב את הצורך הקריטי בשנה שבה ירדו גשמי ברכה וירוו את צמאונם הגדול של הארץ ושל יושביה.

כך ניתן לפרש את התענית ביום הכיפורים. התענית באה ליצור אצל בני אדם את התחושה של מי שאין לו מים ומזון. רק מתוך תחושה זו יכירו עד כמה הם זקוקים למים ולמזון הצומח כתוצאה מן הגשם. רק מתוך הכרה זו יוכלו להתפלל בכל לִבם ובכל נפשם אל הקב"ה, שימחול על עוונותיהם ויקבל את תפילתם.[3]

יתכן, כי גם עניינם של שני השעירים יתבאר על פי הבנה זו. שני השעירים מבטאים את בני האדם.[4]ֲ שתי דרכים יש לפני בני האדם: האחת, הליכה בדרכי ה', והשניה, הליכה חלילה אחרי שרירות לִבם. ההולך בדרכי ה' זוכה להתקרב אל ה', וממילא עתיד לזכות גם בטוב הצפון ליראיו. לעומת זאת, חברו ההולך בשרירות לִבו, צפוי להשתלח אל ארץ גזרה.

נראה כי הפירוש הפשוט של 'ארץ גזרה' הוא: 'ארץ המוות', כך מצאנו ביחזקאל (לז, יא): "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ", וכך גם בתהלים (פח, ו): "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ".[5]

ארץ הגזרה, ארץ המוות, היא ארץ שאין בה מים. ארץ יבשה ומדברית, אליה משולח מי שאינו זוכה בדין.

מעתה, אפשר לפרש כי משמעותה של עבודת שני השעירים היא כך: אם יזכו ישראל ויעבדו את הקב"ה, ארצם תהיה ארץ חיים שגשמים מרווים את צמאונה. אם חלילה ילכו בדרכי השעיר המשולח, ארצם תהפוך להיות 'ארץ גזרה', מדברית ויבשה. השעיר הצמא המשוטט במדבר, משמש אפוא כסמל ודוגמא למה שעלול לקרות לעם אם לא יכוונו את לִבם ודרכיהם אל רצונו של הקב"ה.

ענן הקטורת

בדרך זו מוסברת גם הכניסה לפני ולפנים להקטיר קטורת. הקטורת יוצרת ענן: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת". ענן הקטורת הוא הענן הנוצר בידי בני האדם לכבודו של הקב"ה. ענן הקטורת העולה מן המחתה, מבטא את התפילות והמעשים הטובים של בני ישראל העולים מהם אל הקב"ה.[6]

כנגדו של ענן של הקטורת אותו מעלים בני האדם, יוצר רבונו של עולם עננים אמיתיים, עננים שימטירו גשמים על הארץ, ירוו את הארץ יולידוה ויצמיחוה. פרשנות זו להקטרת הקטורת יש לה סימוכין בתפילתו של הכהן הגדול באותה השעה:

יהי רצון מלפניך ה' א-להינו, שאם תהיה שנה זו שחונה - תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.

אפשר, על פי דרכנו, כי ענן הקטורת המכסה את הכפורת גורם לענן שמימי לרדת כנגדו, וכמו שכבר אמר שלמה המלך: "ה' אמר לשכון בערפל" (דברי הימים ב' ו, א). מעתה שני עננים לפנינו: ענן הקטורת של בני האדם וענן הגשם של הקב"ה. שני העננים מתערבים יחד והופכים להיות ענן אחד. הענן המאוחד מבטא את העובדה כי מעשיהם ותפילתם של ישראל הם שיקבעו את כמויות הגשם העתידות לרדת באותה השנה. כך ש"כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", מכוון לענן הראשון ולענן השני גם יחד. אין אנו יודעים מתי היה יורד הענן השני, אפשר שהיה מתגלה מיד, אפשר שהיה מתגלה לאחר הזאות הדמים ואפשר, כי רק לאחר נפילת השעיר מן הצוק היה הקב"ה מתרצה ועננו חוזר היה לשכון על הכפורת.

ביאה אחרונה אל אהל מועד

נראה, כי לאור דברינו נוכל ליישב פסוק והלכה שאינם מובנים כל צרכם. בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, כב-כד), לאחר שילוח השעיר, נאמר כי הכהן בא פעם נוספת אל אהל מועד. בפסוקים לא התפרש טעמה של כניסה זו:

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

ההלכה פירשה כי ביאה זו אינה כתובה על הסדר, ולאמיתו של דבר היא מתרחשת רק בסוף היום, לאחר הקרבת עולתו ועולת העם.[7] תכליתה של ביאה זו היא להוציא את הכף והמחתה שנותרו בפנים מן הכניסה הראשונה. הקושי העולה מאליו, הוא מפני מה נכתבה ביאה זו שלא במקומה. עוד יש לשאול, מדוע לא הוציא הכהן את הכף ואת המחתה בכניסה הקודמת של הזיית דם השעיר. אפשר היה ליישב כי עד הזיית דם השעיר עדיין לא תמה הקטורת, ומשום כך לא יכול היה הכהן ליטול את הכף והמחתה.ועדיין, ביאה שכל מטרתה היא הוצאת הכף והמחתה צריכה ביאור.

דומה, כי על פי דרכנו הקושיות מתורצות מאליהן. תכליתה של הכניסה האחרונה של הכהן לקודש הקדשים היא לחזות בתשובתו של הקב"ה לתפילותיהם של ישראל ולעבודתו שלו. הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים בשעה בהֲ ענן הקטורת הטבעי כבר נמוג ואת הכפורת אמור לכסות עננו של הקב"ה, ה'ערפל'. הענן האלוקי בא כאמור לבשר על ענני הגשם שיכסו את שמיה של ארץ ישראל בחורף המתקרב. כניסה זו ראוי לה שתתרחש רק לאחר הקרבת כל הקרבנות וסיום העבודה. תחילה יסיים הכהן את עבודתו ורק לאחר מכן יבדוק אם התקבלה העבודה והתפילה. משום כך קובעת ההלכה כי למרות שבפסוקים הכניסה מופיעה לפני הקרבת קרבנות העולה, במציאות נכנס הכהן רק עם תום עבודת הקרבנות.[8]

למרות שבפועל אין הכניסה נעשית עד לסיום העבודה, כתבה התורה על כניסה זו בסמוך לשילוח השעיר למדבר. הסיבה להקדמתו של הפסוק היא העובדה כי כפרתם של ישראל תלויה בהגעת השעיר למדבר. באותה שעה שהיה השעיר נדחה מן הצוק היתה לשון של זהורית מלבינה, וככל הנראה גם הענן שמבטא השראת שכינה ובשורת הגשמים כיסה את הכפורת.

כבר מאותה שעה ניתן היה להיכנס אל אוהל מועד ולראות את הענן. משום כך נכתב הציווי על הכניסה האחרונה מיד בשעה שהיא מתאפשרת "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". אמור מעתה: מיד לאחר כפרת השעיר המשתלח מוזמן אהרן להיכנס אל קדש הקדשים לראות את ענן ה' המבשר על קבלת העבודה והתפילה. בפועל הוא איננו נכנס לשם עד שהוא מסיים את כל עבודת היום ואז הוא נפנה ללכת לשם. באותה כניסה עצמה הוא גם מוציא החוצה את הכף והמחתה שבזכות העבודה שנעשתה בהם זכו ישראל לבשורת גשמי הברכה.

אֵרָאֶה - אֵרָאֶה

גם בדרך הרמז ניתן למצוא את עיקרה של דרשתנו. פעמיים בלבד במקרא כולו מופיעה המילה אֵרָאֶה, האחת בפרשת עבודת יום הכיפורים וחברתה אצל אליהו הנביא, המבקש להתגלות אל אחאב לאחר שנות הבצורת (מלכים א' יח, טז):

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְ-בָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו.[9]

לפי דרשתנו מובן הקשר בין שתי ההופעות של המילה אֵרָאֶה. כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים, מבקש אליהו לכנס את העם ולהשיב אותם בתשובה. כמו ביום הכיפורים, מכנס אליהו את העם כולו ומציב שתי אלטרנטיבות. מצד אחד עומד הפר המוקרב לה' ומן הצד השני הפר של עובדי הבעל. כמו הכהן הגדול, גם אליהו מתפלל אל ה' בעד העם כולו עד שהאש יורדת מן השמים ומגלה את האמת לעיני כל. העם מקבל על עצמו מחדש את תורת ה' כשבפיו הקריאה: "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים". בעקבות התשובה הגדולה מגיע בסופו של דבר גם הגשם, המחיה מחדש את העם ואת אדמתו: "וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל".

בימינו, שעדיין אין לנו לא כהן ולא מקדש לא קטורת ולא כפורת, אין באפשרותנו לדעת אם הקב"ה נענה לתפילותינו או שמא נסגרו חלילה שערי שמים בעדנו. לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתפלל, להמשיך ולההתחנן, להמשיך לתקן את מעשינו ולקוות כי מעשינו ותפילותינו יכונו לפני הקב"ה כקטורת ועננו ישרה עלינו לחיים טובים ולשלום.

[1] וכך יתבאר מפני מה נאמר הפסוק בצורה עמומה המאפשרת פירושים שונים.

[2] כך נאמר בספר דברים (יא, י-יב): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

[3] זוהי אחת הסיבות לתקנת תעניות הגשמים המפורטת במסכת תענית. לדרכנו, תעניות אלו הן כעין דאורייתא, שהרי גם תענית יוהכ"פ על הגשמים היא באה.

ֲ [4]נציין לדברי התרגום ירושלמי (מיוחס ליונתן) ולרש"י על הפסוק שנאמר באחי יוסף: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם" (בראשית לז, לא), המפרשים כי דם שעיר העיזים דומה לשל אדם.

[5] ובאיכה (ג, נד): "צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי".

[6] התפילה נקראת קטורת: ''תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמא, ב), וגם המעשים הטובים נמשלו כבשמים, עיין במדרשים ובמפרשי שיר השירים במקומות רבים.

[7] כך מסיקה הגמרא ביומא בדף לב ע"א וכך גם מפורש ברמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים (פ"ד ה"ב). ועיין רש"י על פסוקינו שפירש הכל.

[8] שתי העבודות היחידות שנותרו לביצוע לאחר הכניסה השניה הן עבודות הקשורות לסגירת המקדש: קטורת של בין הערבים והטבת הנרות.

[9] ועיין בבעל הטורים לפרשת אחרי מות שהציע פירוש אחר למשמעות הקשר בין שתי ההופעות של 'אראה'.

Shiur ID: 9045

Scan to load the shiur on the KBY website: