קָטָן וְצָנוּעַ הַלֵּב הַמַּקְשִׁיב

אֶל הַקּוֹל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ יָשִׁיב

הִנֵּנִי כָּאן וּכְמוֹ שֶׁאֵינֶנִי

מֵאוֹצַר הַחִינָם אֱלוֹהַ חָנֵנִי

חָנֵנִי תוֹרָה וְדַעַת אֶמְצָא

דַּעַת לָתֵת אֶת תּוֹרַת הָאֱמֶת

ספר ויקרא הוא למעשה המשכו של ספר שמות שהרי ספר שמות מסתיים בתיאור השראת השכינה במשכן :

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

פסוק לה' מספר לנו שמשה לא יכול היה להכנס אל האוהל מפני שכבוד ה' מלא את המשכן והפסוק הראשון בפרשתנו מלמדנו שה' קרא אליו מתוך הענן והזמינו ליכנס לפני ולפנים.

המסורה מלמדת אותנו כי האות א' של המילה 'ויקרא' היא קטנה [בספרי התורה היא נכתבת בגודל אות מוקטן משאר האותיות] והשאלה היא כמובן מפני מה הוקטנה ה-א'.

בספר טעמי המסורה למהר"ם מרוטנבורג [וכיוצא בדבר בספר בעל הטורים] כתב:

'א' בויקרא זעירא כך פירש מורי הרב ר"מ זצ"ל – לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב תיבת 'ויקר' לשון מקרה כאילו לא דיבר עימו הקב"ה אלא בחלום והקב"ה אמר לו 'תכתוב ויקרא'. משה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אלפ"ין שבתורה'

רש"י [על פי תורת כהנים] משווה בין לשון 'ויקרא' שנאמר אצל משה ללשון 'ויקר' שנאמר בבלעם וזו לשונו:

ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם:

ומסתבר שכך היא משמעות הדברים: שתי לשונות יש: 'ויקרא' שעניינה קריאה מיוחדת לאדם בשמו המלמדת על כך שהאדם ראוי לתפקידו. ולעומתה לשון 'ויקֶר' שעניינה שימוש 'מקרי' של הקב"ה באדם כדי להעביר את דברו אל בני האדם.

משה היה ראוי לתפקידו ואילו בלעם לא היה ראוי לנבואה, הוא רק שימש ככלי להעביר את דבר ה' אל בלק וחבריו.

בצורה הנראית פרדוקסלית דווקא משה סבור היה שאין הוא ראוי לתפקידו ואילו בלעם בטוח היה שאין ראוי ממנו. משה אף כשקראו הקב"ה היסס בדבר[1], ואילו בלעם היה סמוך ובטוח כי ה' ידבר אליו[2].  לאמיתו של דבר היא הנותנת, מי שמבין כי דבר ה' לא בא לכבודו של האדם, הרי הוא מתמלא רגשות ענווה וביטול עצמי וכך הוא נעשה ראוי לנבואה. לעומתו מי שאינו מתבטל לדבר ה' יכול להעלות על דעתו כי דבר ה' מסור בידו להתכבד בו ליבו מתמלא ברגשות גאווה וביטחון עצמי הפוסלים אותו מלהיות נביא.  יתכן וזוהי הסיבה שבלעם קיבל את נבואתו כשהוא נופל ואילו משה עומד עם ה' ומדבר עימו 'פה אל פה'.

לא רק בנבואה הדברים אמורים, גם בלימוד תורה שהיא למעשה דבר ה' שניתן לנו מידו של משה נאמר אותו הכלל.

המקטין את עצמו זוכה לגדולה והמגדיל את עצמו מקטינים אותו מן השמים.[3]

ואולי זוהי משמעות נוספת של ה-א' הקטנה בתחילת ספר ויקרא, ממנו מתחילים ללמד את הילדים תורה. מי שחפץ ללמוד תורה עליו להקטין את עצמו ולשים את אוזנו כאפרכסת לשמוע דברי חכמים. ולא רק בתלמידים צעירים מדובר גם גדולי גדולים צריכים למעט את קומתם כשם שעשה משה רבנו אדון כל הנביאים בשעה שעמד לפני דבר ה'.

מי שיבחר ללכת בדרך הענווה וההקשבה ימצא כי קול ה' מדבר אליו והוא מצידו יכול גם לשמוע. 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion