פרשתינו פותחת בפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). האור החיים הקדוש שואל: מדוע מודגש בפסוק ענין הראיה? היה לו לומר 'שמע' או 'דע', כמו שכתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (ו, ד). וכן מצינו פר' נצבים כלשון הזה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (ל, טו), שוב מופיע לשון ראיה. וכן מצינו לשון זה בענין שבת: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (שמות טז, כט), מהו ענין הראיה? בנוסף לכך שואל האור החיים מדוע נקט כאן תיבת "אנכי", שהרי תיבה זו מיותרת, והיה לו לומר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", כפי שנאמר בפר' נצבים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים" וגו'.

וכתב בעל הטורים: "'רְאֵה אָנֹכִי' - ראה עשרת הדברות שפתח ב'אנכי' ותקיים אותם, כי כל המצוות כלולות בהם". מעתה מובן כפל הלשון "רְאֵה אָנֹכִי", כי במעמד הר סיני נאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו). העם לא מחזיק מעמד ומבקש ממשה רבינו "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ, טז), מדוע כאשר הם רואים את הקולות הם פוחדים למות, ואילו כאשר שומעים אין את החשש הזה? מהו ההבדל בין ראיה לשמיעה?

מצד אחד, ראיה גבוהה יותר מאשר שמיעה; היא רוחנית יותר ברורה יותר. כאשר עם ישראל ראו את הקולות הם היו במדריגה גבוהה מאד. ראו בבהירות את "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". כמו שאדם רואה בעיניו, כך היתה האמונה ממשית אצל עם ישראל, כמו שכתוב "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה), שהיה זה דבר הנראה לעינים. וכן נאמר "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (ד,ט). זהו היה מעמד נשגב מאד, רוחני ביותר, בצורה כזאת שעם ישראל לא יכל לעמוד בזה, ולכן הם בקשו "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה". אמנם הראיה היא רוחנית יותר, אך היא נרחבת, לא ממוקדת, אי אפשר להתמקד בדבר אחד מסתכלים באופן כללי. כאשר רוצים להתכוון עוצמים את העניים ומעלת השמיעה היא שהיא ממוקדת, שומעים כל קול בנפרד. "תרי קלי לא משתמעי" - שתי קולות אינם נשמעים. כדי לשמוע צריך רק קול אחד, וזוהי היתה בקשת העם. רוצים לשמוע את הקולות, כדי להבין כל קול וקול בנפרד, כי אחרת הם "ימותו" כי הם יאבדו את החושים ובלעדיהם הם כמתים.

במעמד הר סיני, האמונה היתה מוחשית והגיעו לבהירות של אמונה של "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". וזהו "רְאֵה אָנֹכִי" שהוא ציווי נצחי, שתראה את מעמד הר סיני ותהיה האמונה בהירה בחינת דבר הנראה לעיניים, אך דבר זה חייב לרדת לחיי המעשה - "וְהַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּן" וכו'. לא מספיק להשאר בראיה רוחנית גבוהה. צריכים להעביר את הדברים לפסים מעשיים של קיום המצוות, וזה דוקא ע"י השמיעה של כל צווי בנפרד.

הבהירות באמונה היא מקור הברכה שעומדת לנו בכל המצבים ובכל הנסיונות הקשים שעוברים עלינו, וזהו "רְאֵה אָנֹכִי". כשהאמונה ברורה ובהירה אצל האדם כמראה עיניים - זוהי הברכה, כי אם האמונה היא אינה בבחינת ראיה, כאשר בא לאדם נסיון קשה עלול ליפול ח"ו. אבל כאשר האמונה היא בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), שרואה את ה' מול עיניו בכל המצבים, זה נותן לו את הכח להתמודד בכל נסיון. וזהו מה שנאמר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט) - מה היום פעמים מאפיל ופעמים מאיר, אף אתם כשאפילה לכם אני מאיר לכם. אימתי, בזמן שכולכם אגודה אחת. וזהו "רְאֵה אָנֹכִי" גם כאשר יש חשיכה ואפילה כשאדם רואה את ה"אנכי" - את הקב"ה, ומתבארת אצלו האמונה כמעמד הר סיני, אז בכל מצב של אפילה, האמונה מאירה והאדם מקוה אל ה' והקב"ה מוציא אותו מחשיכה לאורה.

וזוהי הבחינה של שבת קודש, עליה נאמר "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת", שע"י השבת יש את הכח להשיג את בחינת הראיה. בכח השבת יש לאדם אפשרות להשיג בהירות באמונה, לפי שהשבת היא בחינת נשמת כל הבריאה ומאירה את כל המחשכים.

וכתב הראב"ד בבעלי הנפש (סוף שער הקדושה): "ואתה בן אדם באזניך שמע ואת עיניך תפקח ותראה תמונת יוצרך העומד לפניך נגדיך" וכו'. רק בצורה כזאת באמונה מוחשית ניתן להתגבר על כל הנסיונות והקשיים בחיים, וזוהי המשמעות העמוקה של "רְאֵה אָנֹכִי".

(פורסם במנחת אב)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion