אכילת דם מעוררת גועל בימינו, אף על אלו שאינם אמונים על קיום מצוות והליכה בחוקי התורה. אך הבדל גדול ישנו בין אי אכילת הדם בין אלו לאלו, אלו אינם אוכלים ליתר דיוק שותים דם משום שהדבר מגעיל את נפשם, ובמקרה אשר אינם יודעים שדם הוא או לחילופין אינם רואים את קיומו אזי אין הם בוחלים שיהיה חלק ממאכלם, וממילא אין הם מקפידים להוציא את הדם ממאכליהם באופן מוחלט.

ואולם לדידן אין הדברים כך, אלא מצווים אנו להוציא את הדם ממאכלנו מכל וכל.

"רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב', טז')

"רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה' " (דברים יב', כג'-כה').

כמה תמיהות עולות בקריאת פסוקים אלו ויש מקום גדול ליתן עליהם את הדעת.

חדא – בשלמא אסור לנו לאכול את הדם, אך מדוע לשופכו על הארץ. ועוד – מהו החיזוק הנאמר בפסוק "רק חזק וגו' ", ועוד מדוע זהו השכר על חוסר מעשה זה וביותר תמוה מדוע הוא לדורי דורות.

ודרשו חז"ל

"ומה עם הדם נפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות" (מכות כג:)

וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה

"ואתה יודע לשון התורה בהמנעות מאכילת הדם היאך הבטיח על כך ואמר למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה', כל שכן הנמנע מן התאוות הגופניות החמורות אשר האדם מטבעו נוטה אליהן כמו שהזכיר, והתורה היא שהזהירה אותו מהן כדי להכשיר את הנפש שלא תהא שטופה יותר ממה שבטבע".

על מנת ליצור מערכת כשירה של הנפש זקוקים שהדפוס שקבע הבורא ביצירתה לא תדרדר ותקלקל את גבולותיה, אך יש להבין מדוע אכילת הדם היא הדוגמא המקבילה לתאוות הגוף – הגזל והעריות.
אך נראה דמתוך הדברים הללו שמא יש מקום להבין את יסוד הדבר.

חוט השני העובר בין איסור אכילת הדם לבין גזל ועריות והוא שמירה על טבעיותו המקורית של האדם – טבע שאותו נפח בו הקב"ה ביום בריאתו. על מנת להגיע אל המדרגה העליונה המבטאת את התרבות החלק האלוקי – ריבוי הקדושה היא הדרך. מחוייב האדם להתקדש ולהעמיק בתוככי היכלי נפשו כמה שיותר חלקים שבהם תשלוט הקדושה, וישנה דרך ברורה לכך "קדושת האדם תלויה בשמירה מכל חטא" (פלא יועץ – ערך קדושה) בכל צעד ושעל שבו נשמר האדם מחטא ממילא מתקדש ומיטהר ומתעלה במדרגות הקדושה.

כאשר האדם אוכל וממלא את גופו בתוספת גשמיות מחוייב הוא בכך, ואפילו פעמים שאוכל הוא דברים שאינם ממלאים את החיוני לכדי חייו אלא לצרכים שהם מעבר לכך, ודאי שאכילה שאין לה שום צורך ומקום אינה ראויה היא, אבל זקוק האדם להביט אל פנימיות אכילתו וכמו שגופו זקוק למאכל ומשתה כך גם נפשו, ויותר מכך נראה לומר שפעמים אף החלק הרוחני שבו מתמלא על ידי אכילה גשמית, "אין שמחה אלא בבשר וכו' " השמחה צורך רוחני הוא מאכל הוא לנפשו של האדם אך מתקיימת היא באכילה גשמית ולכאו' אף הגשמית ביותר.

אמנם דווקא במציאות כזו ישנם גבולות ומתקיימים בו בחזקה החלק הרוחני האלוקי שדורש ממנו להיות בעל מעלה. הגבול הוא הדם – אכילת הדם מגעילה את נפשו של האדם, אך לא משום כך נאסרה לו האכילה ולא מפאת ציווי ה', דווקא במקום שהאכילה מזינה את הנפש היה מקום לבא ולומר שירבה ויוסיף באכילה זו וימלא את סעודתו מכל חלקי המאכל. באה התורה ומלמדת שהמגיע למדרגה זו שהאכילה היא למלאת צורך רוחני להגיע אל השמחה הנפשית אזי אסור לו לפגוע בשורש הרגש של הנאכל – הלב מקור הדם מקור חיות החי.

ומתוך כך נדרש האדם לשפוך את הדם אל הארץ כביכול מחזירו אל מקומו – מקור שורש חיותו. וממילא מקדש האדם את נפשו ומתקדש לעבר מדרגתו הטבעית המקורית.

"קדושים תהיו – פרושים מן העריות" – קדושת ישראל מקדישה מעמד נעלה לפרישה מן העריות עד כדי הגדרתם כקדושה. תאוותו הגשמית של האדם מתבטאת בצורה הבהמית ביותר ביצרא דעריות, אך כאשר מתגבר האדם על יצר זה ומפריש את עצמו מהם זוכה הוא לקדושה.

"ורובם בגזל" חימוד הממון פוגע ברוב השכבות של הציבור וממילא דווקא בכך זקוקים לעמוד בפרץ ולהתגבר על מידה רעה זו. כאשר רוצים למנוע פריצת פרצות יש להעמיד כנגדם את קדושת מחנה ישראל, בו בזמן שמתחברים עם קדושה אזי אין מקום לדבר אחר להכנס אל תוך היכלות הגוף והנפש.

ומובן שפיר היטב מדוע זקוקים לחזרה ולחיזוק – דוקא במקום שיש לחוש שיעשו מעשים בלבוש קדושה – צריכים לחזור ולחזק ולהזהיר שצריך שיהא המעשה בקדושה אמיתית, ודאי מובן מדוע על הארץ תשפכנו כמבואר.

ועל ידי זה יכולים להגיע אל התרופה המרפאה בין את החוליים הגשמיים ובין את החוליים הרוחניים – בין אכילת דם לבין גילוי עריות וגזל – הקדושה.

באם רצונו של האדם להתקרב אל מקור הקדושה – הקב"ה, צריך הוא לפסוע פסיעות קטנות ומדודות שלא יחרגו מן הטבעיות המקורית של האדם אלא בתוך הדפוס המקורי שבו נברא.

מניעת התענוג שאינו נצרך היא זו המקרבת האדם לעליה במעלה הקודש, היא זו המרגילתו להשמר מפני פגיעה במקור חיותה של הבהמה במקום שאין לו שום צורך בין גשמי וכ"ש רוחני ונפשי.

כאשר נזהר האדם בזהירויות אלו ואינו פוגע במקור חיות הנאכל ממילא יכולים להיטיב לו ולהמשיך את חיותו, המשכת ההטבה מדור לדור אין כמוה כהמשכת מקור החיות שלא נפגע, וממילא עד סוף הדורות הוא שכר על כך וכל זאת משום שזו הדרך הישרה לקירבה אלא הקב"ה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion