בפרשתנו, כתובה הפרשה השניה של ק"ש פרשת "והיה אם שמע. וכשאנו משווים בין פרשת שמע ל'והיה אם שמע' אנו מוצאין דמיון רב, אבל יחד עם זאת יש גם דברים שונים. הייתי רוצה להתייחס לכמה שינויים לגבי המצווה ללמד את הבנים תורה.

1. בפרשת שמע כתוב הציווי בלשון של שינון "ושננתם לבניך". בפרשת 'והיה אם שמע' זה כתוב בלשון של לימוד "ולמדתם אתם את בניכם".


2. בפרשת שמע כתוב הציווי לפני הציווי של מצות תפילין ומזוזה, אבל בפרשת 'והיה אם שמע' הציווי כתוב על מצות תפילין ובין הציווי על מצות מזוזה.


3. בפרשת שמע כתוב הציווי בסמיכות למצות אהבת ה', אבל בפרשת והיה אם שמע הציווי זה כתוב במרחק רב ממצות אהבת ה' ובסמיכות לגלות עם ישראל.


4. בפרשת שמע, כתוב לאחר הציווי ללמד את הבנים תורה, שהאב צריך לדבר בדברי תורה – "בשבתך בביתך". בפרשת 'והיה אם שמע' כתוב שהאב צריך ללמד את הבן בדברי תורה בשבתו בביתו - "לדבר בם בשבתך בביתך".


5. בפרשת שמע הציווי הוא ליחיד "ושננתם לבניך", אבל בפרשת והיה אם שמע קיים ציווי לרבים: "ולמדתם אתם את בניכם".

עוד שאלה שיש לשאול היא מדוע הציווי ללמד את הבנים תורה נכתבת בסמיכות לציווי על מצוות תפילין ומצות מזוזה מה הקשר בניהם?

כתוב במסכת קידושין דף ל'.- "ת"ר 'ושננתם' – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר על תגמגם ותאמר לו אלא אמר לו מיד".

נראה לעניות דעתי שהתשובה לכל השינויים בן פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמע', נעוץ בהבנה שיש כאן שני ציווים שונים. זאת אומרת, בפרשת שמע הלימוד תורה שמצווה האב ללמד את בנו הוא לימוד תורה לשם ידיעת כל התורה, הוא לימוד תורה לשמה, כל סיבת לימוד התורה הזה היא כדי להתעסק בדבר ה', גם מה שאינו למעשה. ולעומת זאת, הלימוד תורה בפרשת 'והיה אם שמע' היא לימוד תורה לשם ידיעת המצוות, לדעת מה לעשות, מה הקב"ה דורש מהאדם.

לפ"ז מובן כבר השינוי בלשון בין פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמוע'. בפרשת 'שמע', הציווי כתוב בלשון שינון, והכוונה שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, והמשמעות בכך היא שהאדם יהיה בקי בכל התורה כולה, גם מה שאינו למעשה.

2- כיוון שהציווי בפרשת 'והיה אם שמוע' הוא ציווי על לימוד תורה לשם ידיעת המצוות, אז כדי להדגיש עניין זה הכניסה התורה את הציווי על לימוד תורה בין 2 מצוות, בין מצוות תפילין למצוות מזוזה. אבל בפרשת שמע הציווי על לימוד תורה לשמה, שאין היא קשורה עם מצוות לכן מפרידים ביניהם וכותבים כל אחד בנפרד.

3- מי שבדרגת אוהב ה' אז ראוי לו ללמוד תורה לשמה, אבל כשבני ישראל בגלות מספיק שילמדו תורה כדי לדעת את מצוות ה' לדעת מה שה' מצווה אותם.

4- בפרשת 'והיה אם שמוע' האב מצווה ללמד את בנו תורה שידע את מצוות ה'. לכן, כאן הדגש על העשייה שהבן יעשה ולכן כתוב כאן שהלימוד תורה הוא כדי שהבן אח"כ ידבר בדברי תורה בשבתו בביתו וכו'. אבל בפרשת שמע אין זה קשור עם המעשה שהבן יעשה דבר, וכאן דווקא נצרכת הדוגמא האישית כדי שהבן יתחנך ללימוד תורה לשמה, האב צריך להראות לבן דוגמא אישית ולהראות לו יחס בהערכה עליונה לתורתינו הקדושה, לכן הוא צריך לדבר בדברי תורה בכל מקום, בשבתו בביתו וכו'. האב צריך לחנך את הבן שמה שאנחנו אומרים על דברי תורה: "כי הם חיינו ואורך ימינו" אינה סיסמה אלא היא אמת לאמיתה.

5- אין כל אדם זוכה ללמוד תורה לשם לימוד תורה. רוב האנשים לומדים תורה בכדי לדעת את מצוות ה'. לכן, בפרשת 'שמע' הציווי ליחיד, אבל בפרשת 'והיה אם שמע' הציווי לרבים. עכשיו לגבי הקשר בין הציווי ללמד את הבנים תורה לציווי על מצות תפילין, נלענ"ד, שמצוות תפילין מסמלת את הרעיון של חיבור המחשבה עם מעשה. אין תורתינו דבר שמימי, ערטילאי, אלא היא תורת חיים. היא קשורה עם חיי היום יום שלנו ומוטל עלינו להוריד את התורה מן השמיים אל הארץ ולהביא את התורה לתוך חיינו המעשיים. תפילין של ראש מסמל את המחשבה, תפילין של יד מסמל את המעשה. כשבאים ללמד את בנינו את תורתנו הקדושה, מוטל להכניס ולהטביע בתוכם את הרעיון של מצוות תפילין, לכן הם כתובים בסמיכות.

נלענ"ד, שלאור הדברים הללו יש להוסיף על ההסבר על השוני שבפרשת שמע כתוב הציווי ללמד את הבנים תורה לפני הציווי על מצוות תפילין, אבל בפרשת 'והיה אם שמע' היא כתובה לאחר הציווי על מצות תפילין. בפרשת שמע, הציווי על לימוד תורה לשם לימוד תורה, שזה עניין של תפילין של ראש – מחשבה. לכן, הקב"ה רצה לצרף מיד לאחר המחשבה את המעשה. ולכן, מיד לאחר הציווי ללמד את הבנים תורה, בא הציווי על מצוות תפילין שמתחיל עם תפילין של יד - המעשה. ובפרשת 'והיה אם שמוע', הלימוד תורה הוא לימוד תורה בכדי לדעת את מצות ה', שזה עניין של תפילין של יד – מעשה. לכן התורה רצתה לצרף מיד למעשה את המחשבה ולכן נכתבה לפני כן מצות תפילין שמסתיימת על תפילין של ראש – מחשבה.

נלענ"ד שיש להוסיף, שבפרשת 'שמע' הלימוד תורה הוא לימוד תורה לשמה, שזה עניין של מחשבה, לכן, שם רצו להדגיש את העניין של המחשבה, להתחיל ולסיים עם המחשבה ולכן לאחר הציווי על ללמד תורה את הבנים בא הציווי על מצוות תפילין, שמתחיל עם תפילין של יד – מעשה, ומסיים עם תפילין של ראש – מחשבה. אבל בפרשת 'והיה אם שמוע' הציווי על לימוד תורה לשם ידיעת המצווה שזה עניין של מעשה, לכן הקב"ה רצה להתחיל ולסיים עם המעשה, ולכן לפני הציווי הזה בא הציווי על מצוות תפילין, שמתחיל עם תפילין של יד – מעשה, ומסיים עם תפילין של ראש – מחשבה.

ובעניין הקשר בין הציווי ללמד את הבנים תורה לציווי על מצוות מזוזה, נלענ"ד שהרעיון בכך הוא, שעלינו ללמד את בנינו שלא להיות יהודים טובים רק בפרהסיא, בגלוי, אלא גם בתוך הבית, בסתר, ב-ד' אמות שלך.

זה הרעיון של מצוות מזוזה, שעלינו להתנהג כראוי גם כשאין מי שרואה אותנו מבלעדי הקב"ה.

שבעזרת ה' נזכה לחנך את ילדינו לא רק ללימוד תורה לשם ידיעת המצוות, אלא גם ללימוד תורה לשמה וכן נזכה לחנך אותם לכל הערכים היהודיים, ונהיה יהודים טובים לא רק בחוץ, אלא גם בתוך בתינו.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion