ישיבת כרם ביבנה

אני ה'

הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם ־ לא נכרתי להם במידה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי״ה - ...לכן אמור לבני "ישראל אני ה׳ והוצאתי וגו׳ והצלתי וגו׳ וגאלתי וגו׳. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה׳ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". (שמות ו,ב-ו ורש״י)


ונמצאת למד, שהאבות הקדושים בשגב השגתם, לא זכו למה שהשיגו בנים, לעת הפורקן הנסי מן הגלות המצרית העמוקה. שלא נתוודע להם קב״ה לאבות, אלא במידת "אל שדי", אבל לא זכו לרוממות השגת ההתגלות, "במידה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי"ה". ורק לעת הגאולה ממיצרי סיאוב הטומאה המצרית העכורה, זכו ישראל, ל"אמור לבני ישראל אני הוי"ה וגו׳. וידעתם כי אני הוי"ה אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". והדברים מבקשים הנהרה.


ב שיור ותנאי
והרינו משננים כאן דברים עמוקים, הרשומים ב׳בית הלוי׳ (פרשת בא), אלא שאנו מערים את דבריו, ויוצקים אותם לתבנית לשון שלנו. שהנה התפיסה השגורה מבחינה בשני מהלכים: טבע ונס. הטבע בנוי על חוקיות קבועה מתמדת. והנס - כך תופסת התודעה הפשטנית - אין לו חוקים, ולא מגבלות. אבל קושטא דמילתא היא, שגם המהלך הנסי, יש לו חוקים קבועים
 עומדים, כפי שהתוה הבורא את גבולותיו, בששת ימי בראשית. ואף הנסים הפלאיים ביותר בעינינו, כפופים לחוקתיות רוחנית עילאית, שטבע הבורא בבריאה. כי שיור שייר הקב"ה בחוקות הטבע, שיהיה בהם מקום תחולה, להתרחשויות על-טבעיות. וכל הפלאות הנפרזות, הנתפסות בדעתנו כמאורעות החורגים למאוד מן החוקתיות הקבועה, אין זה כך, אלא לעינינו הדהות האמונות עלי טבע, ולדידן שאנו מצויים־נתונים בעולם העשיה השפל, ולא חוזים ולא משיגים, את שרשי הנהגה העליונה. אבל בעולמות העליונים, שהם מקור ההויה השפלה שלנו, אינם חשובים נס כלל. האש שלא כילתה את אברהם בכבשן האש, למשל, בודאי הינה התרחשות פלאית-נסית, לפי כל קנה מידה של עיני הבשר שלנו. אבל במבט של מלאכים, אין כאן נס. כי כוחה של האש, נמשך משרשה בעולמות העליונים, ושם, זהו דבר טבעי, שלא תהא פוגעת, במי שבדין אינה צריכה לפגוע.
חלוקים מכולם היו, פלאי היציאה הנסית ממצרים. כאן התרחש נס, שהיה לפלא גם בעולמות העליונים. כי ישראל במצרים, התבטלו לתרבות השליטים האדונים, והתערו בה לגמרי. הדרדרות עמוקה כל כך, עד שהתמכרו לעבודה זרה המצרית ללא תקנה כמעט ־ "וימרו בי וגו׳ איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו" (יחזקאל כ, ח). ומתיין משמיה דהאר"י הק׳, שהיו ישראל שקועים במ״ט שערי טומאה, וכבר עמדו בסיפו של השער החמשים, אשר כל באיה לא ישובון. עד שהיתה מידת הדין צווחת כנגדם להשמידם: "ואומר לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים"(שם). ומלאכי השרת היו שואלין: "הללו עובדי עבודה זרה, והללו ־ מה בין אלו לאלו" [ועתידים אנו, בע״ה, להרחיב בזה, בפרשת בא: "על הגאולה ועל התמורה"].



לא היה להם איפוא לישראל כלים, הראויים להכיל את שפע הארת הגאולה. והחוקיות השמימית אף היא, לא הותירה להם תקוות גאולה. השערים השמימיים כולם, היו נעולים־חתומים לפניהם. אלא שהקב״ה "תבר תרעין" (-שבר את כל השערים), חתר להם חתירה של חסד, מתחת לכסא הכבוד, הפר את מערכת התחוקה הנסית העליונה, וגאלם.
והגרי"ל בלוך זצ"ל, סיים הדברים והגדירם בלשונה של הלכה. שכל שאר הנסים, הנם שיור ששייר הקב"ה בתהלוכות הטבע. אבל נס הגאולה ממצרים, הוא תחולה של תנאי, שהתנה קב"ה עם בריאתו. שהשיור, הוא בעצמו של הקניין - שמתחילה לא תפס, במקום המשוייר. אבל "תנאי מילתא אחריתי הוא" (עיין כתובות יט,ב) הקניין עצמו תפס בלא שום שיורין, והתנאי הינו תחולה חיצונית המקיפה אותו, המקיימת או מבטלת את המקח. והמכיר ובקי בגדרים הלכתיים אלה, משיג, כמה הגדרה זו, קולעת אל השערה.


 


ג. צער לשומט


וחתירה זו של חסד, אינה יכולה להתבצע אלא על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו. כי זה היה מהלך עליון, העוקף את כל מהלכי ההנהגה הרגילים, והוא נגזר משם הוי"ה ב"ה לבדו. וכפי שביאר הרמח"ל בכמה מקומות, שיש שני מהלכים בהנהגת הבורא את עולמו. שדרך כלל, מהלך ההנהגה מתנהל, על פי המידות הידועות שטבע הבורא ית׳, וכפי קו המשפט, הנגזר ממעשי בני אדם. אבל כשהדבר נוגע לתכליות הבריאה וייעודה הבסיסיים, נוהגת שם מידה אחרת לגמרי, הנובעת ממקור עליון יותר, שאינו מושפע ממעשי בני אדם. כי יעד הבריאה צריך להתקיים על כל פנים, ודבר זה, אינו אלא ביד הקב״ה בעצמו כביכול.


ובמקום אחר אמרו חכמים, שכשם שהיה "צער לנשמט" אלו ישראל, שהתקשו להפרד מסיאוב הטומאה המצרית - כך היה גם כן "צער לשומט", כביכול הקב"ה עצמו נתחבט בדבר – "שנאמר (דברים ד, כ): "ואתכם לקח מכור הברזל ממצרים" - כאדם הנוטל האש (- מתנת מלובנת) מתוך הכור, בלא צבת, ושלא בסמרטוטין - כביכול, כן עשה הקב"ה לישראל" (מדרש שו"ט תהלים קיד,ו). כי מהלך זה, העוקף את כל סדרי הנהגה הקבועים, הוא כביכול "קשה לפני הקב"ה" (שהש״ר ב,ב).


 


ד. לא על ידי שליח
ומכאן אנו מבינים את דברי המגיד בהגדה של פסח:


"'ויוציאנו הוי"ה ממצרים׳ - לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו; שנאמר (שמות יב, יב): ׳ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו׳ אני ה׳ כו׳ ־ אני ולא השליח, אני ה' אני הוא ולא אחר".


כאן ביאר המגיד, שגאולת מצרים התרחשה במהלך עליון עילאי, העוקף את מהלכי ההנהגה הרגילים. מהלך הנגזר משם הוי"ה לבדו - "ויוציאנו הוי"ה ממצרים"!


שכל מכות מצרים כולן, נשתלחו להם משה ואהרון להחילן. יצאת מכללן מכת בכורות, שנעשתה על ידי הקב"ה בכבודו עצמו. ותשעת המכות כולן, לא היה בהן כדי לגאול את ישראל, שלא נועדו אלא ללמד את המצרים ולאלפם פרק באמונה . אבל מכת בכורות לבדה, היא שהביאה את הגאולה. ונמצא אם כן, שעצמה של הגאולה, לא נעשתה על יד שליח, אלא על יד הקב"ה בכבודו עצמו. והוא שאמר המגיד עוד להלן: "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם״.


אבל העלם דבר חפון בלשון הנביא:


"ובנביא העלה ה׳ את ישראל ממצרים ובנביא נשמר" (הושע יב, יד).


והן כאן אמרנו: "׳ויוציאנו ה׳ ממצרים׳ ־ לא... על יד שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"?


ובשם מו"ר הגרי"ז זצ״ל שמעתי, שחילוק דק מבחין, בין ההוצאה ממצרים, לבין ההעלאה משם. ה׳הוצאה׳ אכן נעשתה ביד הקב״ה בכבודו, אבל ה׳העלאה׳ היתה על יד נביא.
ולא היינו מבינים, מה בין ׳יציאה׳ ל׳העלאה׳, אלמלא מה שנתפרש כאן לפנינו. שעצמה של הגאולה, וניתוק הכריתה של ישראל מתרבות מצרים "גוי מקרב גוי", בודאי לא יכלה להימסר בידו של שום שליח. ולא אמר הכתוב אלא, ש״בנביא העלה ה׳ את ישראל ממצרים". היינו, שמעשה היציאה ממצרים בפועל, משכבר ניתקם הקב״ה בכבודו, מכבלי הטומאה המצרית, הוא שנעשה ביד משה.


ה.


והרינו קורין מעתה את לשון פרשתנו בהגהה מאירה:


"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם ־ לא נכרתי להם במידה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי"ה"


כאן מוגהת לעינינו בשופי, ההארה האמורה. האבות לא זכו אלא להנהגה של "אל שדי", הוא השם המורה על הנהגת הבריאה, כחוקותיה הטבועים לה מששת ימי בראשית ־ "אני הוא שאמרתי לעולמי די" (חגיגה יב, א). שם זה מביע איפוא את החוקתיות של הטבע ומגבלותיו. ו׳אמירת די׳ זו, כוללת לא רק את החוקים הטבעיים הניכרים לעינינו, אלא גם את החוקתיות העל-טבעית המתחמת את חוקי הטבע ומגבלתם. חוקה המוכרת רק בעולמות העליונים. שגם הם בכלל "די" זה.
אבל מידת שם הוי"ה ב"ה, מביעה הנהגה גבוהה יותר. הנהגה העוקפת את כל המגבלות. הנהגה החותרת מתחת ל׳די׳ הזה עצמו. ומידה זו לא באה ליד גילוי וחשיפה בעולם, אלא בשעת יציאת מצרים.


ומידה זו, הינה סופה של מידת החסד האלוקית. בה גנוז אשד החסד הכביר ביותר. כי על כן הוא נגזר מ"מידה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי׳ה", היא המידה שאין למעלה ממנה.


"ראו חסד שגמלכם"!


(פורסם באסופת מערכות, כרך ג' עמ' עז-פא)

 

 

קוד השיעור: 8427

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת וארא # אסופות מערכות - בעריכת הרב משה מיירניק זצ"ל

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
צוריאל שושן
ע K
יונתן פולנאור
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
ר' אלירן אבודרהם
ע K