ישיבת כרם ביבנה

נצחונם של ישראל ויבבת אויביהם

הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה


מאה קולות - תוצאת השכחה


תקיעת מאה הקולות נובעת ביסודה מהשכחה של קול התרועה, וכפי שניסח זאת הרמב"ם בהלכות שופר:


תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא - אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד - האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לפיכך אנו עושין הכל. (פרק ג הלכה ב)


כמה כאב ועלבון יש בכך, שבאותה שעה שבה ישראל מבקשים להמליך עליהם את מלך מלכי המלכים, אין הם יודעים כיצד לעשות זאת, ומשום כך תוקעים ומריעים וחוזרים ותוקעים ומריעים ומשלשים עד שמגיעים למאה קולות. נמצא שריבוי התקיעות מלמד על רוב הגלויות ואורך השנים, ועל שכחת הדרך להמלכת הקב"ה על עולמו.


הגלויות כמיעוט מלכות שמים


ואפשר שלא לחינם 'ריבוי הגלויות ואורך שנותיהן', גרם לשכחת ה'תרועה'. שעבודם של ישראל, עמו של הקב"ה הוא לאמיתו של דבר פגיעה עמוקה בכינון מלכותו של הקב"ה בעולם. במדרש תהלים למדנו:


ה' מלך ירגזו עמים. ר' יהודה בשם ר' שמואל אומר: כל זמן שישראל בגלות אין מלכות שמים בשלימות ואומות העולם יושבין בשלוה, אבל כשישראל נגאלין מלכות שמים שלימה ואומות העולם ירגזון, הוי ה' מלך ירגזו עמים. (מדרש תהלים בובר, מזמור צט)


עיון במזמור האמור מגלה, שרבותינו כיוונו כאן לפשוטו של מקרא, שהרי המזמורים צח-צט נראים כמזמורים הקשורים זה לזה:


במזמור צח אנו קוראים:


מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ:  הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ:  זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:  הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:  זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:  בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה':  יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:  נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:  לִפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:


ומיד לאחר מכן, במזמור צט נאמר:                                                                                                 


ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:  ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים:  יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא:


במזמור צח אנו למדים כי ה' מושיע את ישראל לעיניהם של כל הגויים, וכי הוא זוכר את חסדו ואמונתו לעמו האהוב. ועוד אנו למדים כי תקיעת השופר להודעת מלכותו מהדהדת באזניהם של אפסי ארץ שה' בא לשפוט אותם על מעשיהם הרעים[1]. בתחילתו של מזמור צט אנו שומעים על פחדם ורעידתם של הגויים מפני מלכותו של הקב"ה שיסודה בציון, ומשם גדלותו ורוממותו על כל עמי תבל המודים שה' הוא לבדו גדול ונורא וקדוש.


נמצאת אומר: ישועת ישראל מיד אויביהם היא שמובילה להכרזה הברורה 'ה' מָלָךְ', ואותה מלכות מתבטאת בעולם במלכותם של ישראל, וכמו שנאמר בהמשך: 'ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים'.


לעומת זאת, כאשר חלילה אויבי ישראל שולטים עליהם, מלכותו של הקב"ה אינה מתגלית, ולא זו בלבד, אלא שהשעבוד משכיח מעם ישראל את הדרך הראויה להמליך את הקב"ה עליהם.


מלכויות, זכרונות ושופרות


הבנה זו, שמלכותו של הקב"ה תלויה בגאולת ישראל, מבארת את המבנה של ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות. ברכת מלכויות מחוברת לקדושת היום [כדעתו של רבי עקיבא (ר"ה לב ע"א)], ועל כן היא פותחת ב'אתה בחרתנו מכל העמים', ממשיכה בתפילת 'אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה... וקרב פזורנו', ונחתמת בבקשה ש'כל אשר נשמה באפו' יאמר: 'ה' אלקי ישראל מֶלֶךְ'.


ברכת זכרונות אף היא עוסקת בגאולת ישראל, וכך אנו מתחננים: 'זכרנו בזכרון טוב לפניך... וזכוֹר לנו ה' אלקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה... ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך... כאמור 'וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'.


וכך גם בברכת השופרות אנו מתפללים על קיבוץ הגלויות והגאולה: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו... והביאנו לציון עירך ברינה".


אי אפשר לדבר על מלכותו של הקב"ה בלא שידובר על בחירת ישראל, זכירתם וקיבוצם מארבע כנפות הארץ - לארץ ציון וירושלים.


על שברה של אם סיסרא ועל מאה קולות


בסיומה של שירת דבורה מופיע התיאור של אם סיסרא הממתינה לבנה בחלון, והיא מיבבת בהמתנתה לבנה. חכמים במדרש ייחסו את מספר התקיעות למספר הפעיות שפעתה אמו של סיסרא באותה שעה. בהשקפה ראשונה נראים הדברים תמוהים: מהיכן לומדים שאם סיסרא פעתה מאה פעיות, ומה הקשר בין בכייה של אם סיסרא לתקיעת השופר שלנו? 


לאור מה שלמדנו, אפשר שדבר גדול בקשו חכמים ללמדנו.


מאה קולות שאנו תוקעים היום נובעים כאמור משכחת התורה, הנובעת מרוב השעבוד ואורך הגלויות. יכולים היינו להצטער בכל שנה מחדש על כך שנשתכחה מאִתנו הדרך הראויה להמליך עלינו את הקב"ה. יכולים היינו לחוש כאובדי דרך, שאינם יודעים את רצון קונם.


חכמים במדרשם באו ללמדנו, כי אף על פי שהשעבוד גרם לשכחה, בסופו של דבר נתרבה על ידי זה כבוד שמים בריבוי התרועות. אנו מריעים וחוזרים ומריעים שוב ושוב לפני הקב"ה. נמצא, שדווקא רשעותם של הגויים שבאה לכסות על גילוי מלכותו של הקב"ה, היא שגרמה בעקיפין לריבוי כבוד שמים.


אובדנו של סיסרא גילה אפוא פן חדש במלכותו של הקב"ה. דווקא כוחו ועוצמתו, שבשלב הראשון הופנו כנגד עם ישראל, גויסו בסופו של דבר ללמד לישראל ולעולם כולו את גדולת עוצמתו של הקב"ה.


מסתבר, שרעיון זה טמון בפסוק האחרון של שירת דבורה:


כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ: (שופטים ה, לא)


דבורה מתפללת, שכשם שאבד סיסרא כך יאבדו כל אויבי הקב"ה, ואת אוהבי ה' היא משווה לשמש היוצאת מן החושך. אינה דומה השמש הממשיכה לזרוח לשמש היוצאת מתוך החושך. השמש המופיעה באחת מבין העננים או זו המפציעה עם שחר מקו האופק מבטאת בהופעתה עוצמה, המובחנת דווקא על ידי החושך וההסתרה שקדמו לאותה ההופעה. כך תורמים אויבי ה' אף הם בעקיפין להתגברות כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.



(פורסם בזמורות 137 - אלול תשע"ה)





[1]  ונראה שמכאן למדו רבותינו, שביום ראש השנה מעבר לדינו ומשפטו של כל אדם מישראל ישנו דין בין ישראל לאומות העולם [ויקרא רבה פרשה ל' עה"פ ולקחתם לכם ביום הראשון], שהרי ה'משפט' הנזכר במזמור צח' הוא משפט רשעי האומות על מה שעוללו לישראל.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ג אלול תשע"ה

קוד השיעור: 6587

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לראש השנה (זמן אלול תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K