ישיבת כרם ביבנה

אפיקומן

הרב יצחק לוי

א. השם 'אפיקומן'


מובא במשנה בפסחים (קיט, ע"ב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". דהיינו, אין לאכול אפיקומן אחר קרבן פסח. ומהו אפיקומן? נחלקו האמוראים בגמ': לדעת רב, הכוונה היא, שלאחר אכילת קרבן פסח אין לעבור וללכת לאכול במקום אחר, גזירה שמא יאכלו את קרבן פסח עצמו בשני מקומות, ויעברו על דין "בבית אחד יאכל". לפי זה, אפיקומן פירושו: "אפיקו מנייכו – הוציאו כליכם ונלך לאכול במקום אחר" (רשב"ם).


ולדעת שמואל, הכוונה היא שלאחר אכילת קרבן פסח אין לאכול מיני מתיקה וכדומה לקינוח. לפי זה, אפיקומן פירושו: "הוציאו מיני מתיקה" (רש"י ורשב"ם).


להלכה נפסק כדעת שמואל, שאין לאכול מיני מתיקה לאחר קרבן פסח, גם אם אינו הולך לאוכלם במקום אחר.


הגמרא הסבירה שהטעם שאין לאכול לאחר קרבן פסח הוא משום שיש צורך בכך שטעמו של קרבן פסח יישאר בפה. אולם, עדיין, לא מובן מה חשיבות יש בכך שיישאר טעם מצה בפה?


הראשונים נחלקו בעניין זה: הרשב"ם, התוס' והרמב"ן כתבו שמטרת האיסור היא שהפסח יאכל על השובע. וביאר הרמב"ן – שאילו היה מותר לאכול אחר קרבן פסח, אנשים היו עלולים לאכול את רוב הסעודה לאחר הקרבן, וכך הקרבן לא היה נאכל לשובע, לכך הפסח נאכל בסוף הסעודה על השובע – כיון שאסור לאכול לאחר מכן. מדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, ט) משמע שמטרת הדבר שישאר טעם המצה בפה (כך משמע גם מפירוש התוס').


כפי שראינו, לפי הגמרא, המילה 'אפיקומן' אינה מתייחסת למצה הנאכלת זכר לפסח, אלא למיני מתיקה שאסור לאכול לאחר קרבן פסח, ולאחר אכילת מצה הנאכלת זכר לקרבן זה. אולם, כיום אנו מכנים 'אפיקומן' את המצה עצמה הנאכלת זכר לקרבן פסח. כינוי זה מופיע בראשונים, כמו בשלטי הגיבורים שכתב: "ועיקר מצות אכילת מצה באחרונה הוא. והיא הנקראת אפיקומן על שם אין מפטירין. לומר אחר אכילתה אפיקו מיני מזון שאסור לאכול כל דבר ואיפלו מיני מגדים אחר אכילת מצה כדי שיהיה טעם מצה בפיו".


וכן כתב הבית יוסף (אורח חיים, סימן תעח): "דלכזית שאוכלין בסוף הסעודה קורין אפיקומן על שם שאין מפטירין אחריו אפיקומן".


אולם ביאור נוסף מצינו בערוך השולחן (שם, סעיף ג), ששאל: איך קוראים לאכילת המצה אפיקומן? והשיב: "וצריך לומר דהכי פירושו: אפיקומן, אפיקו מן. כלומר, רק זה המאכל ולא יותר. או הכוונה על אחר אכילתו אפיקומן. כלומר, לבלי להביא עוד מאכל".


 


ב. מדוע אין מפטירין אפיקומן


הזכרנו לעיל את המחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם בנוגע לסיבת האיסור לאכול לאחר קרבן הפסח ולאכול המצה שהיא זכר לקרבן פסח.


הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל ביאר את מחלוקתם באופן הבא: יש כאן מחלוקת בעיקר הדין דבעינן טעם פסח ומצה בפיו, האם הדין ד"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" הוא חלק ממצוות מצה ופסח שישאר טעם פסח ומצה בפה - כדי שיקיים מצוות אלו בשלימות, או דאינו אלא איסור דרבנן לאכול אחר המצה והפסח? הנפק"מ בשאלה זו היא, אם עבר ואכל. דהיינו, אי אמרינן מאי דעבד עבד, ואינו צריך לחזור ולאכול שוב את האפיקומן, או הוא מחויב לחזור ולאכול שנית את האפיקומן. ובמגן אברהם (תעח, ד) הובאו ב' דעות אלו. ומחלוקת זו תלויה במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם: לרמב"ן: בעינן שיאכל מצה ופסח על השובע. אם כן לא מדובר אלא על תקנת חכמים ואיסור אכילה אחר פסח ומצה. ולכן, יש לומר שבדיעבד אם אכל, לא צריך לחזור ולאכול פסח ומצה. לרמב"ם: הוי דין בעיקר מצוות פסח ומצה שישאר טעם בפיו - ולכן צריך לחזור ולאכול שוב את האפיקומן.


 


ג. זמן אכילת אפיקומן


הגמ' במסכת ברכות (ח, ע"א) מציינת מחלוקת תנאים בנוגע לזמן אכילת קרבן פסח - האם זמנו עד חצות או עד עלות השחר: "תניא: ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן 'בלילה הזה', ונאמר להלן 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר בחפזון - עד שעת חפזון... על מה נחלקו? על שעת חפזון - ר"א בן עזריה סבר מאי חפזון? חפזון דמצרים, ור"ע סבר מאי חפזון? חפזון דישראל.


וביאר רש"י: "חפזון דמצרים - מכת הבכורים, שעל ידם נחפזו למהר לשלחם. חפזון דישראל - לא שמעו להם לצאת עד בֹקר".


מובא בגמ' בסוף פסחים (קכ, ע"ב) שרבא סבר דמחלוקת זו שייכת גם לאכילת מצה בזמן הזה. דהיינו, לפי ר' אליעזר בן עזריה, האוכל מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. ומכאן משמע שלר"ע יוצא ידי חובתו גם כשאכל את המצה לאחר חצות.


בנוגע לפסיקת ההלכה במחלוקת זו, יש מחלוקת בין הראשונים:


א. ר"ח, תוס' ומרדכי: פסקו כר"א בן עזריה שאין לאכול מצה לאחר חצות.


ב. רמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, א): מעיקר הדין מותר לאכול קרבן פסח עד עלות השחר, וכן לגבי מצוות מצה שמצוותה כל הלילה, אולם חכמים עשו הרחקה לקרבן פסח לאכלו עד חצות.


השולחן ערוך (אורח חיים תעז, א) פסק: "ויהיה זהיר לאכלו עד חצות". וביאר הגר"א (שם) דהשו"ע נקט לשון זהירות דמשום הרחקה בלבד יש לאכול את האפיקומן עד חצות (ומשמע דמעיקר הדין ניתן לאוכלו כל הלילה).


ומכאן מסיק המשנה ברורה (שם, ס"ק ו): לכתחילה יש לסיים את האפיקומן עד חצות, אך אם לא אכלו עד חצות יאכלנו אח"כ.


 


ד. קיום מצוות אפיקומן על תנאי


ידועה עצת האבני נזר (שו"ת, חלק או"ח, סימן שפא) שמי שרוצה להמשיך לאכול את סעודתו אחר חצות - יכול לקחת כזית מצה סמוך לחצות ולעשות תנאי אם הלכה כר"א בן עזריה - יהיה זה לשם אפיקומן, וימתין עד לאחר חצות וימשיך סעודתו ואח"כ יאכל אפיקומן פעם שנייה בסוף סעודתו ויצא ידי חובת שיטת ר' עקיבא דזמן אפיקומן עד עלות השחר. נקודת הבסיס שלו היא, שהוא סובר שאיסור אכילה לאחר אפיקומן מסתיים בסוף זמן אכילת אפיקומן. וא"כ לשיטת ר"א בן עזריה - זמן אפיקומן עד חצות ולכן לאחר חצות מותר לאכול.


לפי טעמו של הרמב"ם, שטעם איסור אכילה אחר אפיקומן הוא כדי שישאר טעם מצה בפה, וזהו מדין אכילת קרבן פסח ומצה א"כ דברי האבני נזר מובנים דכל זמן שנוהג מצוות קרבן פסח והיינו לר"א בן עזריה עד חצות, אז יש איסור לאכול לאחר קרבן הפסח והמצה. אולם, לטעמו של הרמב"ן שהמטרה היא שהפסח והמצה יאכלו על השובע, א"כ הדגשת הטעם של קרבן הפסח והמצה אינה אלא תזכורת שלא יאכל אחר קרבן הפסח והמצה כלום, וא"כ אם אדם ממשיך את סעודתו לאחר חצות - הרי איבדנו את המטרה של אכילת קרבן הפסח והמצה בסוף הסעודה.


עוד יש לדון בדברי האבני נזר המחודשים, האם האדם יכול לעשות תנאי במצוות? כלומר האם יש באפשרותו של האדם לקיים מצווה ולהתנות שמצווה זו תיחשב כמצווה בתנאים מסוימים? מצאנו מספר מקרים בהם ניתן לקיים מצוות על תנאי:


א. קריאת שמע: לפעמים האדם עומד במצב שבו אינו יודע האם יספיק לקרוא ק"ש בברכותיה עם הציבור בזמנה ואז מתעורר ספק, מצד אחד אם יקרא מיד ק"ש בזמנה יפסיד את מעלת מצוות ק"ש בברכותיה, ומצד שני אם ימתין לקרוא ק"ש בברכותיה הוא עלול להפסיד את עיקר קיום המצווה בזמנה. כתב ר' עקיבא איגר בגליון שו"ע (אורח חיים, סו"ס מו) שיקרא ק"ש (בלא ברכותיה) ויכוון בדרך תנאי שאם יעבור זמן ק"ש - יצא בקריאה זו, ואם לא יעבור זמן ק"ש לא יצא בקריאה זו אלא בק"ש עם ברכותיה בציבור.


ב. תפילין של ר"ת: ידועה מחלוקת הראשונים בנוגע לסדר הפרשיות בתפילין, מחלוקת רש"י ור"ת. השו"ע (אורח חיים לד, ב) פסק: "ירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי, והשאר הם כרצועות בעלמא".


ג. תפילת נדבה: השו"ע (אורח חיים קז, א) פסק: "אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר". וכתב המשנה ברורה (שם, סק"ב) "ומתנה ואומר אם לא התפללתי תהא לחובתי ואם התפללתי תהא לנדבה".


מדוגמאות אלו למדנו שניתן לקיים מצוות בתנאי שאומר בשעת הקיום, ומכאן נראה שכך גם ניתן לעשות במקרה של אכילת אפיקומן.


בשו"ת עונג יו"ט (או"ח, סימן ג) הקשה על מ"ד יש תנאי במצוות, הרי נאמר בגמ' במס' כתובות (עד, ע"א) שאדם שעושה תנאי עם יבמתו שיחלוץ לה אם תתן לו מאתיים זוז, הרי תנאו בטל. הגמ' מסבירה שלא ניתן לעשות חליצה בתנאי, כיון שרק דבר ששייך לעשות על ידי שליח ניתן לעשותו בתנאי. ומכיוון שאי אפשר לחלוץ ע"י שליח לא ניתן לחלוץ על תנאי. וזה בניגוד לקידושין ולגיטין שניתן לעשותם ע"י שליח, ולכן ניתן לעשותם ע"י תנאי. לפי זה, לא מובן איך אפשר להתנות תנאי בקיום מצוות ששייכות בגוף האדם? כלומר, כל בכל המצוות ששייכות בגוף האדם אי אפשר למנות שליח. אי אפשר למנות שליח להניח תפילין במקומו. לפי זה, לא מובן חידושו של האבני נזר שאפשר לעשות תנאי באכילת אפיקומן.


הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (ספר "מקראי קודש" - פסח, ח"ב, סימן נו) האריך לדון בחידושו של האבני נזר, וביאר את דבריו על פי דברי הרמב"ן (בבא בתרא קנו, ע"א), דס"ל הא דמהני תנאי בנזיר, על אף שאי אפשר להיות נזיר ע"י שליח, משום שדיני תנאים נלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן. והני מילי בתנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שהוא בינו לבין עצמו בכל עניין הוי תנאי. לפי זה, מובן שגם בנוגע לתנאי באכילת אפיקומן מדובר על תנאי בינו לבין עצמו.


אולם, יש לעיין בדברי הרמב"ן שהרי מצינו שהירושלמי בקידושין אמר שבמקרה שמתנה אדם על עירובו צריך לעשות תנאי כפול. והרי הצורך לעשות תנאי כפול נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן. אם כן, רואים שגם במקרה שמדובר על תנאי בינו ובין עצמו, בכל זאת, שייכים בו הדינים של תנאים שנלמדו מבני גד ובני ראון.


ונראה שיש ליישב את דברי האבני נזר ע"פ דבריו של הגרי"ז הלוי (בהגדה של פסח, 'מבית לוי'). הגרי"ז הסביר שלפי חידושו של האבני נזר אין בכלל צורך להתנות. וזאת משום שלא שייך כלל אכילה לשם אפיקומן, כיון דלא הוי אפיקומן אלא הזית האחרון שאוכל בסעודה, והוא הנקרא אפיקומן ואינו תלוי כלל בכוונת דעתו. לפי זה, קודם חצות יאכל כזית מצה ולא צריך תנאי, דאם זמן הפסח הוא עד חצות הרי כזית האחרון הוא העולה לאפיקומן. ואחר חצות מותר לאכול שאר סעודתו לשיטת האבני נזר, ולבסוף יאכל עוד כזית מצה ויעלה זה לאפיקומן לצד שההלכה כר' עקיבא שזמן אכילת קרבן הפסח עד עלות השחר.


ונראה שניתן ליישב באופן נוסף את דעת האבני נזר. הרי התוס' (כתובות עד, ע"א) ביארו את הסברא מאחורי הכלל "דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי". לפיו, טעם הדבר הוא: דמעשה שאדם יכול לעשות ע"י שליח משמעותו שהמעשה הוא בבעלותו ובסמכותו של האדם וממילא הוא יכול להתנות תנאים במעשה עצמו. היה מקום לומר שתהיה אפשרות לעשות תנאי בחליצה כמו שמצינו שעושים תנאים בגיטין ובקידושין. אך, כיון שראינו שאי אפשר לעשות שליח בחליצה הרי משמע שאינו בעלים על המעשה וממילא אינו יכול להתנות תנאים. אבל הטעם שאי אפשר למנות שליח למצוות שבגופו של האדם אינו מטעם שאינו בבעלותו של האדם (עיין קצוה"ח סימן קפב ס"ק א, בשם תוס' רי"ד). ולכן יש לומר דעדיין מועיל תנאי במצוות כפי שמצינו בפוסקים לעיל.


(פורסם בחוברת "הגדת הכרם", אדר תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ה אדר תשע"ה

קוד השיעור: 6294

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפסח (זמן חורף תשעה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
E K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע 2 P K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע 2 K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P