ישיבת כרם ביבנה

ועצם לא תשברו בו

הרב אפרים רובינשטיין

ידוע טעם המצוה ע"פ בעל החינוך מצוה ט"ז -"שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ, לגרור העצמות ולשברם ככלבים. לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים". וניתן אולי להסביר בצורה קצת שונה מדוע ציותה התורה שלא לשבור העצמות, ע"פ יסוד של הרב דסלר המובא ב-"מכתב מאליהו" ח"א.


אנו מוצאים שכשהעולם בריוח, התאוות מתגברות. כיון שנוחים הם למלא תאוותיהם. וכמ"ש בעריות-"חסד הוא", דעריות תולדת מידת החסד בסילוף מצד הטומאה. ולכן מצינו בגמ' ברכות דף ז' שהקב"ה כועס בכל יום , וכמה זעמו - רגע. זאת ע"מ "לאזן" את מדותיהם של בני האדם , כדי שהחסד הגדול של -"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", לא יטה אותם לצד הרע.


ומסבירה שם הגמ' שבלעם רצה לכוון לאותו רגע של כעס ולקללם, וכמאמר הגמ'- "אמר להו נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות ה' א"ל הקב"ה לישראל... צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם ... והיינו... מה אזעום לא זעם ה' וכו' ".


אך דוקא מזו צמחה עומק עצת בלעם להחטיא את ישראל, שכיון שהקב"ה לא כועס אלא רק משפיע חסדים, נח כעת להשתמש בכח התאוה ע"מ להחטיאם. וזהו-"ועתה לכה איעצך". עתה, מכיון שלא רתח הקב"ה, מסוגלים הם עקב הטובה המושפעת להם, ליפול בקלות ברשת התאווה.


וע"פ יסוד זה ניתן להסביר הטעם ל-"ועצם לא תשברו בו". כיון שהיה זה לילה של חסדים גדולים , שבו פסח הקב"ה על בתי בנ"י בנגפו את מצרים. ובנוסף לכך- "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף". וכהסבר הגר"א, -שאף מי מישראל, שהגיע זמנו למות מיתה טבעית באותו לילה, לא ניתנה רשות למשחית- מלאך המות- לנגפו. א"כ במצב זה שמידת החסד שולטת לחלוטין. היה מקום לחשוש להתגברות התאוה, ובעקבות זאת לכשל רוחני. לכן ציותה התורה- ועצם לא תשברו בו- לשים מחסום לתאוה ולא לאכול הכל. ואמנם מצוה היא לאכול את כל בשר הקדשים ולא להביאם לידי נותר. אך העצמות שאין מצוה באכילתם, ישמשו -באיסור שהטילה התורה בשבירתם- כמחסום בפני התגברות התאוה.


בבא מלכת שבא לפני המלך שלמה, נאמר:"ותרא מלכת שבא וגו' ומאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבשיהם ומשקיו" ותמה ר' שמואל רוזובסקי, האם לשם כך באה מלכת שבא. להזין עיניה במעדני מלכים?! ותירץ, דרך ארץ בסעודה נוגעת ליסודות החכמה, ורצתה מלכת שבא לבחון את טיבה של "חכמת שלמה" כיצד היא משפיעה על הנהגת אנשיו בעת האכילה.


ואנו לדרכנו נתרץ הקושיא הנ"ל: בתקופת שלמה כשבנ"י היו ברום המעלה, בעושר שלוה ושלום, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וכל המלכים באים לשמוע את חכמת שלמה. היתה זו תקופה של חסד גדול. ורצתה מלכת שבא לבחון אם לא הפך זה לחסד דטומאה המביא להגברות התאוה-"לגרור העצמות ולשברם ככלבים", ומסקנתה היתה- "אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך וכו' ".


(פורסם בענבי הכרם # פרשת בא)

 

 

קוד השיעור: 2271

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת בא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 K
אור ישראל שוורץ
ע K
הרב מאיר אורליאן
הרב מאיר אורליאן
ע K
הרב מאיר אורליאן
הרב מאיר אורליאן
ע K
אבישי אהרוני
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K