אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ: רש"י במקום מפרש "זכר את ושתי – את יפיה ונעצב". ומיד אחרי זה מסופר: וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן. וממשיך הכתוב: וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן.
באמצע הדברים, מופיע ייחוסו של מרדכי: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:
על דברים אלו יש לנו לשאול כמה שאלות: ראשית כל, מדוע כל כך פירט בייחוסו של מרדכי? ועוד, מדוע זה ייחוסו מופיע דווקא כאן? וכן, מדוע מאריך כל כך בסיפור הגלות מירושלים?
ובכלל כפל הלשון בעניין הגלות כמו שכתוב אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה... אֲשֶׁר הֶגְלָה... – מדוע זה?
ננסה לבאר העניין על פי פירושו של המלבי"ם ב"אגרת הפורים".
המלבי"ם מסביר לנו על פי הפסוקים שהכתוב רוצה להדגיש לנו עד כמה הייתה מסירות הנפש של מרדכי בעניין אסתר הייתה גדולה. איך הוא סיכן את עצמו ועבר על פקודת המלך כשהסתיר את אסתר במשך זמן רב עד שנלקחה באונס בלי רצונו?
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה - אם היה מרדכי גר במדינה אחרת לא הייתה לו סכנה גדולה כל כך שכן היה יכול לטעון שלא שמע את פקודת המלך בגלל המרחק הרב מבירת ממלכתו שושן אבל מדגיש לנו הכתוב שמרדכי היה בשושן ושם מסתמא זה נודע כבר לכל אנשי העיר.
ואם היה דייר חדש שם באזור ניחא, היה יכול להיות לו תירוץ "חדשים מקרוב באו" ועל כן לא שמע הפקודה! אבל מדגיש לנו גם פה הכתוב הָיָה - משמע אם כן שמרדכי היה בשושן בשעת הפקודה ולא יכול לחמוק מאחריות המעשה.
וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי - אם היה מרדכי איש שפל ונבזה הייתה לו אולי אמתלא שנכלם הוא למסור את ביתו למלך עקב פחיתות מדרגתו, לכן אמר לנו הכתוב שהוא היה איש נודע ומפורסם בשמו הטוב ויחוסו. ולא זאת בלבד אלא שהיה מזרע המלוכה מצאצאי שאול המלך!
אֲשֶׁר הָגְלָה - מרדכי הוא גר. דבר זה מגדיל את חומרת מעשיו בעיני המלך שהרי הוא גר בארץ זו והמלך כביכול מארח אותו בארצו ודואג לו על אף שהוא לא חייב ונותן לו להסתופף תחת צילו אם כן ישאל עצמו המלך איך הוא מעז כך להפר את פקודתי אחרי כל הטובה אשר גמלתיו?
אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה - אולי היה למרדכי פתחון פה לומר שלא נתן את ביתו למלך משום שהוא מתבייש שהרי הוא מן הגלות שבזה הוא נבזה ושפל. על כן, הדגיש הכתוב שהוא גלה עם יכניה המלך שבגלות זו גלו שרי יהודה ותפארת ציון שהם החשובים שבעם.
כמו שכתוב בירמיה פרק כט בעניין גלות זו: אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלָם:
וַיְהִי אֹמֵן - מדגיש לנו שהיה ידוע לכל שהוא מרדכי אומן את אסתר ואחראי עליה. וגם הייתה היא בַּת דֹּדוֹ וממילא היא תחת רשותו. כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם - אם כן, אותו ידונו ולא אף אחד אחר! "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" - ולא תהיה לו שום כפרה ומחילה אם יגלה המלך שהחביא נערה יפה שכזאת מפניו. בנוסף, הוא לא יוכל לטעון שאסתר גדולה היא ועל כן חשב הוא שמעצמה תלך לבית המלך שכן כתוב וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת ועל כן היא עדיין תחת אחריותו.
וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ - כלומר, יצאה כבר הפקודה המחייבת לתת כל נערה יפת תואר מבית המלך אחשורוש. ולא זו בלבד, אלא וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה - כלומר: נקבצו ובואו נערות רבות אף מחוץ לשושן הבירה אז בוודאי יהיה עונש גדול אם יתגלה הדבר שאיש המתגורר בשושן עצמה ראה כל זאת ולא נמנע מלהסתיר בת יפת תואר שנמצאת אצלו!
עם כל המכשולים הרבים שעמדו בדרכו אל המטרה לא נתן מרדכי היהודי את אסתר מרצונו אלא רק וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים כלומר, בחוזקה ובאונס. וכמו שאומר התרגום: "ואדברת אסתר באונסא".
ממרדכי אנו יכולים ללמוד שיעור חשוב לחיים. מהי הקרבה ומסירות נפש. כמו שראינו, למרות כל הסכנות הוא לא נרתע ועמד על העקרונות שלו תוך סיכון חייו.
בשירות הצבאי, באים לא מעט במבחן עקרונות שאדם מאמין בהם. כל זמן שיכול האדם לשומרם בנקל אין בכך הוכחה גדולה למסירותו להם. דווקא במצבי לחץ וברגעי קושי ומשבר, שבהם האדם נדרש לעמוד על עקרונותיו ואמונתו הם המעידים עליו יותר מכל עד כמה הם חשובים לו ועל דבקותו במטרה. בנוסף, מצבי קיצון אלה תורמים לבניין אישיותו של האדם, מגבשים, ומחזקים את דעותיו.
מסירותו של עם ישראל במהלך ימי מבצע "צוק איתן" ידועה לרבים. איך באו אנשים טובים ותרמו ועזרו לחיילים עד כמה שאפשר (ולפעמים אף יותר מדי) תוך סיכון חייהם להגיע לאזורי סיכון שנמצאים תחת אש כבדה.
עם כל זה, הדבר הנפלא ביותר שזכיתי להיחשף אליו הייתה הרתמות החיילים עצמם למשימות השונות. הדבר בא לידי ביטוי לפעמים אף במריבות של ממש מי "יזכה" להיות "בפנים" באזורי הלחימה השונים.
אצלנו בפלוגה, בימים שלפני הכניסה הקרקעית היו דיונים שלמים מי יזכה לקחת חלק ולהיכנס פנימה ובאיזה טנק. לפעמים יצא, שמפקדים וקצינים נכנסו בתור אנשי צוות פשוטים רק כדי להלחם עקב העובדה שלא זכו לשיבוץ התואם את דרגתם.
גם החיילים שלא זכו להיכנס פנימה לא נפלה רוחם והם סייעו כמה שרק יכלו לנו, החיילים שהיו בחזית – אם זה בטיפול בטנקים בשעת החניה, סיפוק מזון וכדומה ואף ניקיון שטחי הכינוס!
מעשה זה, לעניות דעתי, הוא לא פחות גדול ממעשי חבריהם. הקושי המנטאלי שנדרש מהם היה לא קטן.
חשוב לציין, כי מסירות לא באה לידי ביטוי רק בזמני מלחמה אלא גם ואף יותר בימים כתקנם. ימי השגרה.  התנדבות איפה שצריך, סיוע לחבר בצרה, להאיר פנים לכל אחד ובכלל לקדש את ה'.
כדאי לנצל תקופה זאת בכדי לעבוד על האישיות ועל מידות טובות.
הצבא מזמן לנו אפשרויות רבות לרכוש כלים חשובים לכל החיים וכמובן לעשות על ידי זה גם קידוש ה' גדול.
ראוי להדגיש: אדם שעומד על עקרונותיו ונלחם עליהם גם כשקשה אז גם הסובבים יכבדו אותו ואפילו ינסו לעזור לו כמה שאפשר.
כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

(פורסם בזמורות 131 - אדר תשע"ה)