בפרשתנו מסופר על ברכותיו של יעקב לבניו. בדבריו הצביע יעקב על מידות ונטיות באישיותם של בניו, ובכך הוא עורר את תשומת לבם לעיקר תפקידם בעולם.
נעיין בברכת יעקב ליששכר: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (מט, יד). וביאר רש"י: "יששכר חמור גרם - חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד: רבץ בין המשפתים - כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא".
"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (שם, טו). קשה להבין את חלקו השני של הפסוק כהמשך לפתיחתו; מדוע היטה יששכר את שכמו לאחר שראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה?
כדי לפתור סתירה זו – הטיית השכם לסבול בעקבות אהבת המנוחה – נבאר תחילה את ברכת יעקב לראובן: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (שם, ג). ופירש רש"י: "ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה... ובמלכות... ומי גרם לך להפסיד כל אלה? פחז כמים". בגלל נטייתו של ראובן לחיפזון, איבד בכור הבנים את כתר הכהונה וכתר המלכות. החיפזון מתבטא בדימוי למים – "פחז כמים".
לכל חפץ שני מרכיבים: חומר וצורה. הצורה מורה על תכלית החומר, ומהר"ל (גבורות ה', יח) מבאר: "המים אין להם צורה גמורה, ולכן תמיד נקראים בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים, לפי שכל אחדות מצד הצורה המאחדת את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה".
רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מתאר את האישיות הראויה למלוך בתכונה של שליטה על כוחות הנפש בעקביות אמונה ובנחישות הדעת, בניגוד לאדם הפועל ונחפז כמים, ללא עקרונות מוצקים, אלא על-פי נסיבות חיצוניות. לכך ראובן איבד את הנהגת המלכות והכהונה, כיוון שפעל מתוך פזיזות, בדומה למים שאין להם צורה הקובעת והמגדירה את מהות החומר.
ומי זכה במלוכה? – יהודה, שאינו נגרר אחר דעתם של אחרים, ויצא נחרצות נגד אחיו – "מה בצע כי נהרוג את אחינו", לכן כאשר יצאה תמר להריגה הודה ואמר "צדקה ממני".
זוהי תכונת האדם המושל ברוחו, הראוי למשול על הזולת, גבורת הנפש השולטת ללא מיצרים ברגשות הטבעיים שבאדם, היא המעלה הגדולה והמיוחדת של המנהיג.
ונשוב אל יששכר, הנושא בעול התורה כ"חמור גרם", והמטה את שכמו לסבול מפני שהכיר בערכה של המנוחה. יש שחושבים, שמנוחת הנפש תלויה במנוחת הגוף. למעשה, מנוחת הגוף היא סתירה למנוחת הנפש, היא השורש לבלבול הדעת. נוחות גופנית משעבדת את האדם שיתרגל אליה, וחסרונה ידכא את רוחו ויטריד אותו, עד כדי איבוד הריכוז וכושר המחשבה.
שלוות נפש אמתית היא נחלתו של המסתפק במועט. מים הם סמל ל"חומר" בשל היותם בלתי-יציבים. השחרור מן התלות החומרית יביא לשלוות הנפש.
כדי להצליח בזאת, יש לרכז את המחשבות בתכלית החיים, וכפי שכתב הרמח"ל: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו", כלומר: להתרכז בצורה ולא בחומר. מודעות מלאה ותמידית לצורה, לתכלית החיים תמנע את האדם מליפול טרף לאשליית התענוגות החומרית.
יששכר ראה שהמנוחה טובה, היא נעימה, אך מסוכנת לעבודת ה'. לכך רצה לשבור את גופו, ע"י עיסוק בעבודה הרוחנית.
תלמידינו חביבינו – החפצים לעלות ולהתעלות במעלות הרוחניות, מוכנים לעמול ולהשקיע כדי להגיע למטרה זו, לאידיאלים הגדולים והאמתיים של כלל ישראל בארצו, ובתקופת גאולתנו מוכנים לוותר על תועלות גופניות וחומריות, כדי לממש וליישם דרך אמתית זו.

(פורסם באשכולות 322 - פרשת ויחי תשע"ה)