מסיפור עשו ויעקב בפרשתנו עולות מספר שאלות:
א. ראשית, מדוע שנים עשר השבטים לא יצאו מיצחק אבינו? לכאורה הוא היהודי האידיאלי – מוכן להקריב את נפשו למען ה' מבלי לשאול שאלות ומבלי ניסיונות התחמקות. חי כל חייו בארץ ישראל, ממשיך את מעשי אביו (חפר מחדש את הבארות של אביו) ועוד דוגמאות רבות[1]?
ב. שנית, מדוע יצחק, עם כל גדלותו, אינו מבחין שבנו, עשו, פועל במרמה ומאהיב את עצמו עליו יותר מיעקב?
ג. בנוסף, לכאורה עשו נהנה כל חייו, חי חיים ללא הגבלות ואיסורים ומתנהל בצורה חופשית ללא שום חיוב למערכת של תורה ומצוות. יעקב לעומת עשו, חי חיים הנראים מוגבלים, יושב ב"אוהלה של תורה" ומקיים מצוות ללא "הנאה" ממשית מחיי העולם הזה. ועם כל זאת עשו חוזר לביתו "עייף" (כה, כט). לכאורה התורה לא הייתה מספרת לנו ללא שום סיבה את מצבו הפיזי של עשו, ולכן יש צורך לברר מה ענינה של עייפות זו שלכאורה אין לה מקום[2]. עשו יכול להמשיך לעשות מה שהוא רוצה, הרי התאוות בהן הוא שקוע לא נגמרות. מה חסר לו?
ננסה לענות על שאלות אלו באמצעות רעיון כללי על שלושת האבות[3]. אברהם אבינו כל חייו פעל בעולם החיצוני במטרה לקדש שם ה' – התפלל למען סדום, נלחם בארבעת המלכים, הכניס אורחים וכו', לכן מידתו היא "חסד", המסמלת עשיית פעולות על מנת לעזור לחברה, ובכך לקדש שם ה' בעולם. לעומתו, יצחק היה אדם של פְּנים – נשאר במשך כל חייו בארץ, לאחר כל ויכוח על חפירת באר ויתר יצחק, עבר אל מקום אחר וחפר באר אחרת (כו, יט-כב), וכמובן הסכים להקרבתו ע"י אביו לשם ה' ללא פקפוק וללא הסתייגות (לעיל יט, א-יט), לכן מידתו של יצחק היא "גבורה" (כמו שאומרת המשנה (אבות ד, א) "איזהו גיבור הכובש את יצרו"), לשמור על הקדושה הפנימית וע"י כך לקדם את העולם.
וכאן אנו מגיעים לסיפור בפרשתנו: עשו ויעקב, כל אחד מהם מייצג דרך אחת מדרכי האבות. עשו פורק כל עול ופרץ החוצה לעולם בכל כוחותיו ללא שום קדושה וטהרה, ללא תוכן אמיתי וללא חיבור אמיתי לדרכי אבותיו. הוא יצא לראות את העולם בצורתו הפיזית והנהנתנית. לעומתו, יעקב (המיצג את מידת ה"אמת") יודע לשלב בין דרכי אבותיו הנובעים מרצון אמיתי לקדש את שם ה': גם להיות כאברהם – לפרנס משפחה, למצוא לעצמו כלה, להתמקח ולדרוש את המגיע לו מלבן וכו' (כפי שנקרא בפרשה הבאה), וגם להיות כיצחק "איש תם יושב אהלים" (כה, כז). (סיוע לעניין זה ניתן לראות מביאור אונקלוס על המילים "איש תם" – "גבר שלים" – אדם השלם בתכונותיו, תכונות אברהם ויצחק).
וכעת יש לשאול: לכאורה, על פי הפשט, לא מתאים לקרוא ליעקב "איש תם", שהרי הוא התמקח עם לבן, גנב את ברכת עשו וכו'. תשובה לשאלה זו עונה ה"דברי יחזקאל": התמימות היא תכונה טובה אך במידה, ולכן יעקב נקרא "איש תם" – איש היודע לשלוט בתמימותו, מצד אחד הוא ידע מתי להיות "איש תם יושב אהלים", ומצד שני הוא ידע מתי לשלוט בתמימותו ולדרוש את המגיע לו. מסיבה זו אנו נקראים "בני ישראל" (יעקב) ולא אברהם או יצחק.
כאומה, אנו צריכים לדעת לעבוד את ה' בתמימות וגם להראות עוצמה של אומה שאינה מוותרת על עקרונותיה. ניתן לראות מה קורה כשלא שולטים על תמימות – יצחק שהסתכל יותר מידי על הפנים לא ראה שעשו מרמה אותו עם שאלות המראות צדיקוּת יתר (על פי המדרש, עי' רש"י כה, כז), שמביאות את יצחק לאהוב את עשו יותר מיעקב. רבקה, שגרה בבית רשעים בילדותה (עי' רש"י כה, כ) הבינה את כוונת עשו ולא נפלה למלכודת ה"צדיקוּת" שלו, ולכן אהבה את יעקב. הקיצוניות ביציאה של עשו לעולם ללא מטען רוחני גרמה לו לחפש תאוות חיצוניות שלא מרגיעות את נפש האדם ולא משביעות אותו, לכן עשו חזר הביתה "עייף[4]" כי הבין שחסר לו משהו פנימי עמוק יותר שלא הצליח למצוא בתאוותו. לעומתו, יעקב שמילא עצמו בתורה, במצוות ובמעשים טובים הבין שהסיפוק האמתי הוא הקרבה לה' ולימוד תורה, ואת תובנות אלו הוריש לבניו עד לימינו.
יה"ר, שנלמד מדרכי האבות, לעבוד את ה' כל אחד בדרכו האמתית המיוחדת לו, וכך לזכות להגיע לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

(פורסם באשכולות 316 - פרשת תולדות התשע"ה)