ישיבת כרם ביבנה

עמון ומואב - הכנסת אורחים

הרב אריה שטרן

פרשת השבוע מלמדת אותנו על היחס לכמה עמים שנמצאים סביבנו. ואחד הפסוקים החדים ביותר הוא לגבי היחס לעמון ומואב:


"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה עד עולם" .


התורה יוצרת ניתוק מוחלט מעמון ומואב, עד כדי כך שבהמשך התורה אומרת "לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם".


והשאלה הנשאלת היא למה? מה כ"כ נורא בהם?


ומסבירה התורה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך".


יש כאן שני טעמים: 1. שלא קידמו אתכם בלחם ובמים. 2. שכר את בלעם בן בעור לקללך.


הטעם הראשון נאמר בלשון רבים כיוון ששייך לשני העמים, והטעם השני נאמר בלשון יחיד כיוון שמתייחס רק למואב, שרק הוא שכר את בלעם 


 


אנחנו רוצים לדון בטעם הראשון, שלא קידמו אתכם בלחם ובמים.


יש חקירה מפורסמת בישיבות בהרבה עניינים ואנו נחקור חקירה זאת כאן, האם הטעם הזה הוא הסיבה או רק סימן. האם מה שלא קידמו אתכם בלחם ובמים זה סיבה לניתוק וכעונש על מעשיהם, או שמא זה סימן שמגלה על מהותם של עמון ומואב.


הפשטות אומרת שזה סימן, שמלמד על תכונת אופי, וזה לא רק אירוע חד פעמי, אלא זה מגלה על תכונה שלילית שמנוגדת מהיסוד לעם ישראל, וממילא מחייבת ניתוק.


מהי אותה תכונת אופי? ולמה תכונה זו כ"כ מנוגדת לעם ישראל?


צריך לדעת שאמנם עמון ומואב כבר לא קיימים היום, אך אנו דנים בשאלה זו כי שמא בקירבנו יש ח"ו איזו תכונה עמונית ומואבית.


הרמב"ן אומר: "והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו".


ז"א הרמב"ן מוצא שהתכונה הרעה היא "כפיות טובה".


אך הרמב"ן קצת קשה, כיוון שעברו כבר מאות שנים מימי אברהם, האם התורה דורשת מעמון ומואב לזכור מאות שנים אחורה מה שעשה אברהם לאביהם ולצפות מהם שיכירו טובה לבני הבנים (וכנראה שאכן התורה דורשת כך מהאדם...).


אבל נציע רעיון יותר פשטני, יתכן שהתורה מדברת על הכנסת אורחים פשוטה, לא נתנו לכם לחם ומים, וחוסר הכנסת האורחים הוא ההיפך הגמור מאברהם ומזרעו. התורה מדגישה לגבי אברהם את הכנסת האורחים. אברהם משקיע מאמץ מרובה להכניס עוברי אורח ערבים, ואברהם מציע להם מים ולחם "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם...". ועמון ומואב בדיוק ההיפך. הנה לנו הכנסת האורחים של אברהם מול אי הכנסת האורחים של עמון ומואב.


לוט ירש מאברהם את תכונת הכנסת האורחים, ומסכן נפשו כדי להכניס את המלאכים לביתו, אבל סדום ועמורה היו אנטי הכנסת אורחים כידוע. כנראה שבעמון ומואב מקוננת תכונת סדום ועמורה, והתורה אומרת שמי שלא מכניס אורחים לא יהיה לנו קשר עמהם.


אותה הכנסת אורחים של אברהם חז"ל מייחסים למה מעלות מיוחדות, המדרש בשמות רבה אומר "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד) האדם הגדול בענקים".


ז"א הכנסת האורחים של אברהם היא שניצחה את המלאכים, ובעצם בזכותה עם ישראל קיבל תורה, ולכן עמון ומואב לא יכולים להתחבר עמנו שאין בהם תכונה זו.


ויש עוד מקור מפורסם במסכת שבת דף קכז. "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו", אנו למדים מזה שהכנסת האורחים שגדולה מקבלת פני שכינה ובגלל זה קיבלנו את התורה, עברה אלינו בירושה, ועמון ומואב שלא מכניסים אורחים, הם לא בעסק שלנו.


אך מה החשיבות המיוחדת של הכנסת אורחים?


אלא שיש כאן עניין של "והלכת בדרכיו", הקב"ה הוא הטוב והמטיב, הוא מעניק ולא מקבל, אנחנו מקבלים ממנו והוא לא מקבל מאיתנו. בעצם כולנו אורחים בהיכלו ובעולמו של הקב"ה.


למה בכלל ברא הקב"ה את העולם? הרמח"ל מלמד אותנו שהתכלית של הבריאה הוא להיטיב.


אומר הקב"ה שאם אתם תקיימו תורה ומצוות תקבלו את הטוב השלם והגדול שהוא ההדבקות בו יתברך. "עולם חסד יבנה" מטרת העולם לגמול חסד עם הברואים.


עם ישראל מטרתם לייצג את רבש"ע בעולם, ואם הקב"ה הוא הטוב והמטיב, אז מה שצריך לאפיין אותנו הוא הרצון להיטיב.


הרב קוק כותב באורות (אורות ישראל א-ד) "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" ז"א הגדרת עם ישראל הוא עשיית החסד, זאת נחלתה. אמנם מוסיף הרב קוק "הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו" ז"א צריך גם לדעת איך להיטיב, כדי שלא במקום להיטיב אני ח"ו אזיק. ועוד מוסיף הרב "וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל" אנו רוצים את הגאולה בשביל שנוכל להיטיב ושיהיה טוב, וזה מוכרח להיות.


זאת סיסמא מאוד גדולה "לעשות טוב לעולם", אך הסיסמא הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי גם בדברים הכי קטנים, לדוגמא בהכנסת אורחים, זה ביטוי של חסד, וזה מאפיין של עם ישראל, חוסר היכולת לראות רעב וצמא ולא לעזור לו.


זה בא לידי ביטוי בליל הסדר, אנחנו מתחילים את ליל הסדר עם "כל דכפין ייתי יייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" מי שרעב או צמא שיבוא, זה תחילת ליל הסדר כיוון שזה הדבר הראשוני של עם ישראל.


לצאת מעבדות לחירות זה לא רק להפסיק לעבוד. עבד לא יכול להוציא את רצונותיו לחוץ, הוא צריך לעשות את רצון אדונו. בן חורין יכול לחיות עפ"י אופיו האמיתי. בליל הסדר אנו יוצאים מעבדות לחירות וס"ס אנו יכולים לגלות את התכונות האמיתיות שלנו, וקודם כל חסד- הכנסת אורחים.


הרב קוק מסביר בעולת ראיה את הקריאה "כל דכפין ייתי יייכול, כל דצריך ייתי ויפסח": "הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד, שזהו אורו הראשון של אברהם אבינו ע"ה... עולם האליליות והכפירה אינם יודעים כ"א את עצמם, את הנאתם הגסה החומרית, ואפילו ההנאות הרוחניות הנן רק משרתים להם, ומה שהוא שפל יותר ומכוער יותר, ויותר מתלכד במסגר הצר של העצמיות הפרטית, הוא יותר יסודי אצלם, מה שאין כן חלק יעקב. אהבת הטוב נובע אצלנו לא משום ענין צדדי אלא לעצם טבע הויית נשמתנו הוא לחשוק בטוב האלהי, הטוב לכל. ע"כ ההרגשה הפנימית הראשונה תיכף כשיוסר הכח המכריח שמונע את החופש ואת הסגולה העצמית לצאת לאור, הוא החפץ להסיר כל צער וכל מחסור, כל דכפין ייתי וייכול"


יש משל על אדם שבנה לעצמו בית ואת כל הקירות הוא ציפה במראות. אדם כזה יושב בחדר ותמיד רואה רק את עצמו. אמנם יש אדם אחר ששם חלונות בכל ביתו, ותמיד רואה מה האחר צריך.


גוי אחד חיבר ספר בנושא תקשורת בין אנשים, והוא מספר שפעם הוא הלך לדואר, הוא שם לב שעבודת הפקיד די משעממת, ואז אמר לעצמו מה אני יכול לעשות כדי לגרום לאותו פקיד עושר? כשהגיע תורו הוא אמר לפקיד שהשערות שלו מאוד מוצאות חן בעיניו, הפקיד הרים את ראשו כשחיוך נסוך על פניו, והתחיל לספר על שערותיו. המחבר סיפר את הסיפור הזה באיזה הרצאה ומיד הרים מישהו את ידו ושאל, מה רצית לקבל ממנו? אמרתי רבש"ע לאן הגענו, לא רציתי להרויח כלום, עשיתי זאת כדי לשמח. אמנם באמת קיבלתי מזה, שהוספתי עוד גרם אושר לפקיד, לעצמי ולעולם.


אומר הרב קוק שהאופי המיוחד של עם ישראל זה לתת, להכניס אורחים. ולכן התורה כ"כ מתנגדת שיכנס בנו קצת עמוניות, מואביות או סדומיות. אנחנו עם מכניס אורחים.

 

 

השיעור ניתן בי"ט אלול תשס"ז

קוד השיעור: 5529

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת כי תצא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K