מרכזה של פרשתנו הוא ללא ספק מעמד הר סיני בו נאמרו לישראל עשרת הדברות, או כפי שקורא להן הכתוב (שמות לד',כח') 'עשרת הדברים'. וכבר עמדו סופרים וספרו ומנו את מספר האותיות מתחילתן של עשרת הדברים ועד סופם ומצאו שישנן 620 אותיות בפרשה כגימטריה של המלה 'כתר' = 620. וכן הוא בבעל הטורים לפרשתנו והוסיף ודרש שם את הרמז :

'לומר לך שאם אדם לומד תורה לשמה היא כתר לראשו'.

ורמזו בעלי רמזים (ר' יעקב אורבך ז"ל)

'עשרת הדברים' = 1231 = 'כתר תורה'.

ונזכרים אנו בלשון המשנה במסכת אבות פ"ד משנה יג' ושם: 

'רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר כהונה כתר מלכות וכתר תורה וכתר שם טוב עולה על גביהן'

נניח להזדמנות אחרת את ביאור עניינו של כתר שם-טוב, שאינו מכלל השלשה כתרים ונעסוק בשלשת הכתרים הנרמזים גם בשלשת ה'זרים' המצויים במקדש. וכך שנינו בגמ' יומא עב: -

"א"ר יוחנן שלשה זרים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו"

 כתרה של תורה הוא המעולה שבכולם שהרי גם שני האחרים זקוקים לו. המלך כמצווה עליו בפרשת המלך 'והיתה עמו וקרא בו [בספר התורה] כל ימי חייו'. וכן הכהן שחלק מרכזי בתפקידו הוא הוראת התורה כלשונו של מלאכי:

'כִּי שִפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת הוּא '.

ורמז יש בדבר חכ"ם ראשי תבות:  ח כם , כ הן, מ לך. ללמדך שכולם זקוקים לו וכלולים בו. 

כמה מכוונים דברי חכמים, שהרי שלש פעמים בלבד בכל התנ"ך מופיעה המילה כתר. ושלשתם מכוונים כנגד שלשת הכתרים דידן.  

שלשת ההופעות מצויות בספר אחד הלא הוא מגילת אסתר:

א) 'להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות' (אסתר א',יא').

ב) 'וסוס אשר רכב בו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו' (שם ו',ח').

ג) 'ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא-חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי' (שם ב',יז').

וביאורם של דברים כך הוא: כבר פירש המהר"ל בספרו דרך חיים על אבות כי הכהונה עניינה קדושת הגוף והייחוס שהרי הכהונה לא בשל מעשיו של אדם באה לו, אלא מפני היות יצירת גופו מזרעו של אהרן. המלכות עניינה קדושת ההנהגה בישראל. והתורה היא היא הכתר האמיתי שמוכתר בה האדם בקדושה של מעלה בהיותו עוסק בדבריו של מלך מלכי הלכים הקב"ה.

הפסוק הראשון שהבאנו רומז לכתר כהונה שהרי דרשו חכמים שבקש להביאה עירומה להראות את גופה והתהדר ביחוסה שהיא בת מלכים (כמאמרם במסכת מגילה: 'כלי שאני משתמש בו אינו לא פרסי ולא מדי אלא כשדיי').

הפסוק השני  שהבאנו רומז לכתר מלכות שהרי זהו פשָטו. וישים המעיין לבו שפשוטו של מקרא אומר כי ניתן הכתר בראשו של הסוס. מסתבר כי הכתוב לועג למלכותו של אחשוורוש שכל כולה הדר ועוצמה חיצוניים המתבטאים בסוס, ואין בה מן התוכן האמיתי שזקוק המלך להתעטר בו.

הפסוק השלישי רומז לכתרה של תורה שעניינה מעלתו העצמית והרוחנית של האדם. ואסתר שהומלכה בשל מעלותיה אלו רומזת אליה. ואל תתמה שהרי יִתְּרָה אסתר ספר בתנ"ך כפי שקרינו 'ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף.

נחתום דברינו ברמז נוסף המלמד על שלמות ה'אדם' המצויה בשלשת הכתרים. ומכוונים דברינו על פי הגמ' עב. שהובאה לעיל:

אד"ם ראשי תבות של בעלי הכתרים א הרן (כהונה), ד וד (מלכות) מ ונח לכל הרוצה ליטלו (תורה). הבה ונטלנו.

(פורסם באשכולות # יתרו תשס"ז)