ישיבת כרם ביבנה

סוד העיבור והגלגול

הרב אריה שטרן

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

MS Word להורדת השיעור

בפרשת ויגש מספרת לנו התורה על ירידת יעקב ובניו מצרימה. וכך נאמר (בראשית מו', ח'):


"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו בכֹר יעקב ראובן".


ובפס' יב':


"ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול".


והפליאה נשגבה, הרי התורה מציינת את היורדים למצרים, וא"כ מדוע הוזכרו כאן ער ואונן שלא ירדו למצרים? ומדוע חוזרת התורה ומספרת לנו את ענין מותם?


ועוד צריך עיון - מדוע נאמר "ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" - כיוון שאנו עסוקים בשמות היורדים למצרים הרי היה צריך לומר "ובני פרץ חצרון וחמול"?


הרמב"ן (בראשית מו', ב') מבאר: "והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה, לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (בראשית לח', ח') והמשכיל יבין זה, וטעם כל הפסוק, וכן הזכירם בפקודים (במדבר כו', יט'- כ') 'בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם'.


ובדברי הימים א' (ב', ג'- ד') מנאם במספר, אמר 'בני יהודה ער ואונן ושלה, שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית' 'ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה' ".


הרמב"ן בפירושו רומז לסוד המבאר את ג' המקומות בהם מוזכר עניינם של ער ואונן.


בעיוננו זה נשתדל לעמוד על סוד העניין, וכפי שיתבאר.


רבינו בחיי על אתר מבאר על הפסוק (בראשית מו', יב') "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח" - "יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים, אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פנחס, שאמר הכתוב 'בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ' וסמך אז מיד 'ויהיו בני יהודה', וזהו סוד הכתוב האומר 'והיה לך למשיב נפש' (רות ד', טו') ומאמר השכנות 'יולד בן לנעמי' (שם, יז') והיה ראוי לומר 'יולד בן לרות' והבן זה".


ואם כן, רבינו בחיי מוסיף לשאול על יחוס בנה של רות כאל בנה של נעמי, והרי נעמי לא היתה אמו אלא אמם של מחלון וכליון?


ואולם, גם רבינו בחיי כמו הרמב"ן סותמים את אותו סוד שמבאר את השאלות שהצגנו לעיל.


והנה, בביאורו של אור החיים הקדוש מואר אור הסוד הנ"ל וכדלהלן. וז"ל האור החיים בבראשית מו', יב':


"צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו, גם אין חידוש בהודעת מיתתם, גם צריך לדקדק אומרו 'ויהיו בני פרץ וגו' ' שהיה לו לומר ובני פרץ וגו' כאומרו אחר זה 'ובני בריעה ', מה היא כוונתו באומרו 'ויהיו וגו' '?


ואפשר - כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים, ויוצרך המיבם להביאם, והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה, והביא ב' הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול. וזה הוא שיעור הכתוב 'ובני יהודה ' ה' בנים 'ער ואונן וגו' ' 'וימת וגו' ', ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול, כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת, והיו חצרון וחמול".


ומבואר - שהסוד האמור הוא עניין גלגול הנשמות.


והיינו - שנשמה שהיתה בעולמנו בגוף מסויים, ולאחר פטירתו - הקב"ה מחזיר את אותה נשמה לעולמנו והיא חוזרת ומתגלגלת שוב בגוף חדש. וכך בענייננו - ער ואונן אומנם מתו אך על ידי היבום של יהודה לכלתו חזרו נשמותיהם של ער ואונן בגלגולם החדש אצל חצרון וחמול ונמצא שהם אכן ירדו בפועל למצרים.


(ומכיוון שעיוננו הוא בנושא אפוף מסתורין - הרי שאנו נעסוק בעניין ברתת ובזיע ובפרט שכל המושג של נשמה - טמיר ונסתר מעינינו אלא שאנו נלך בשולי גלימתם של רבותינו ונבאר מעט את העניינים הנסתרים כפי שידינו - יד כהה - מגעת).


ולאור זאת - צריך לומר שכוונת רבינו בחיי היא שמחלון שמת בנכר ללא בנים - התגלגל בעובד, בנה של רות, וזוהי כוונת השכנות "והיה לך למשיב נפש", (מלבד פשוטו של מקרא) שהנשמה הזו תחזור וממנה תצא כל שושלת מלכות בית דוד.


הרמב"ן ביאר את יסוד הגלגול במפורש בדרשתו לספר קהלת (כתבי הרמב"ן הוצאת מוסד הרב קוק חלק א' עמ' קפו') על הפסוק "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת" (קהלת א', ד') - וז"ל:


"ויש לרבותינו בפסוק הזה שאלה שהקשו שיאמר דור בא ודור הולך? והשיבו בזה סוד גדול מן הסודות הנכללות בכלל סוד העיבור והוא מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה כמו שהזכרתי (בספר הבהיר אות קכא') כי דברי שלמה כפולים ומכופלים בחכמה".


ואם כן - לעיתים אותו דור שהלך - חוזר ובא וזהו סוד העיבור בלשונו של הרמב"ן דהיינו סוד גלגול הנשמות בלשונינו.


ואומנם, יש מחכמי ישראל שהתנגדו לעניין גלגול הנשמות, ועיין בספר אמונות ודעות לרס"ג ובספר העיקרים לר"י אלבו מאמר רביעי פרק כט' - ששוללים גישה זו.


אך הרמב"ן, רבינו בחיי ובתורת הקבלה (ספר הגלגולים לארי" ז"ל) מצאנו שיטה ערוכה בעניין זה.
בפירוש של רבינו בחיי מופיעה דוגמא נוספת לעניין גלגול הנשמות בפרשת לידתו של שת לאחר הריגת הבל ע"י קין אחיו.


וזה לשונו בבראשית ד', כה': "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל" - "הסתכל אמרו 'זרע אחר תחת הבל' כי היה זרע אחר תחת זרע שנזרע ממנו הבל, אילו לא נהרג הבל לא נולד שת, וזהו 'תחת הבל' במקומו ממש. ולא אמר הכתוב 'נפש תחת נפש ' שאִלו אמר כן לא היה תחת הבל ממש. וכבר ידעת כי כל עניני מעשה בראשית הם חֹכמות, ומזה הוצרכו חכמי האמת להוציא מן הפרשה הזאת רמז על משה רבינו ע"ה, הוא שדרשו ז"ל (בראשית רבה פרשה כו' אות טו') 'בשגם' - זה משה 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה' כי כן היו שנותיו. מִלת 'משה ' בעצמה כוללת שלֹשתן: הבל, שת, משה והבן זה.


ויחס הזרע הזה להש"י לפי שהיה הבל גם שת בדמותו וצלמו של אדם הנעשה בצלם אלהים, ועל כן הזכיר בו שם אלהים, ובאֹמרו 'כי הרגו קין' באר כי לא נהיה שת לולי שהרגו קין להבל".


ומבואר – שנשמתו של הבל חזרה לעולם בגופו של שת וזה שאמר "תחת הבל", ולפי זה - הנשמות הראשונות של העולם (אדה"ר, חוה, קין, הבל) הם נשמות היסוד של העולם, ולכן כאשר נשמתו של הבל נלקחה קודם זמנה - היא מוחזרת לעולמנו.


ומוסיף רבינו בחיי - שנשמתו של הבל היא בעצם שורש נשמתו של משה וכפי שמרומז בשמו של מש"ה - ראשי תבות - משה, שת, הבל.


ובספרים מובא על הפסוק "ויך את המצרי" (שמות ב', יב') - שבמצרי זה נתגלגלה נשמתו של קין ועל ידי הריגתו על ידי משה בא החשבון על הריגת הבל את קין.


ויסוד לכל הנ"ל הוא פרשת היבום המובאת בפרשת כי תצא (יעויין שם (דברים כה', ה') באברבנאל (בפיסקה הפותחת במילים "ואומנם טעם היבום") שהאריך בזה מאוד).


הרמב"ן עומד על כך בפירושו למעשה יהודה ותמר בבראשית לח' פס' ח' עה"פ "ויבם אֹתה והקם זרע לאחיך".


רש"י פירש שהמשמעות של היבום והקמת הזרע היינו שהבן יקרא על שם המת. אך הרמב"ן דחה פירוש זה וזה לשונו:


"ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה', ו') 'יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל' ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו 'ותקראנה אותו עובד' לא מחלון (רות ד', י')?!


ועוד – שאמר 'וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע' ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן, ולא אמר הכתוב 'ויאמר אונן' אבל אמר 'וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע' כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע".


ולכן מבאר הרמב"ן:


"אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם ונִכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואוזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.


והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה, ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.


ובבראשית רבה (פרשה פה' אות ה') אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קִבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו. וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב"ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי. והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו 'בית חלוץ הנעל' (דברים כה', י') כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו עניין בועז וטעם נעמי והשכנות. והמשכיל יבין".


נמצינו למדים – שעיקר המצוה בהקמת שם לאחיו היינו היבום למרות שישנה אפשרות של חליצה.
והנה, בסדר הפרשיות נראה שפרשת היבום הוכנסה באמצע סיפור מכירת יוסף. ובביאור העניין כתב רבינו בחיי (בראשית לח', א'):


"היה ראוי להדביק פרשת 'ויוסף הורד מצרימה' (בראשית לט', א') עם פרשה זו של מעלה שהכל ענינו של יוסף ועל דרך המדרש (בראשית רבה פרשה פה' אות ג'): סמך לה פרשת יהודה ללמדך שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, א"ל: אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז', כז'), אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. ועל דרך הקבלה - סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות, כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו (על פי תהילים קכד', ז') ועלו לשלום אל אביהם שבשמים וכלל הדברים: עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח הוא מה שכתוב 'וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה' והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. ומה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא תשעה, שהרי ראובן לא הסכים עמהם (בראשית לז', כב'), יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסִבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא - היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן.


או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל, אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה, וזה רמוז בפסוק 'ויהי מתיו מספר' כי היו עשרה עם ראובן ...".


והיינו – שכדי לרמוז על עניין תיקון מכירת יוסף הוכנסה בתווך פרשת היבום שכן "סוד היבום הוא סוד הגלגול". ובסוד זה של גלגול נשמות יש מקום להבנת השאלה היסודית - מדוע "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"?


יש מפרשים - שהצדיק סובל בעולם הזה כדי למרק את עוונותיו. ויש מפרשים - שהצדיק סובל בעוון הדור.


אך לאור עיוננו, יש לומר שגם באופן שהצדיק לא עבר עבירה וגם באופן שאין עוונות בדור, הצדיק נענש על גלגולו הקודם, וזהו תיקון לנשמה.


הרמח"ל כותב יסוד זה בספרו "דרך ה' " (ח"ב פרק ג' אות י'):


"עוד שֹרש אחר נמצא להנהגה בעניני העולם הזה, והוא שהחכמה העליונה סִדרה להרבות עוד ההצלה כמו שזכרנו, שנשמה אחת תבוא לעולם הזה פעמים שונות בגופים שונים, ועל ידי זה הנה תוכל לתקן בפעם אחת את אשר קלקלה בפעם אחרת, או להשלים מה שלא השלימה. ואולם בסוף כל הגלגולים, לדין שלעתיד לבוא, הנה הדין יהיה עליה כפי כל מה שעבר עליה מן הגלגולים שנתגלגלה ומן המצבים שהיתה בם.


והנה אפשר שיגיעו ענינים לאדם שנשמתו מגֻלגלת, כפי מה שיגרם לה מצד מה שעשתה בגלגול קודם, וינתן לאדם ההוא בעולם מצב כפי זה, וכפי המצב שינתן לו יהיה המשא אשר יוטל עליו וכמו שזכרנו לעיל, וכבר דינו יתברך שמו מדֻקדק על כל אדם, לפי מה שהוא בכל בחינותיו, פרוש - בכל פרטי מצבו, באֹפן שלא יעמס לעולם על אדם, לעולם הבא שהוא הטוב האמִתי, אשמה שאין לו באמת, אבל יגיע לו מן המשא והפקֻדה בעולם הזה כפי מה שתפלֹג לו החכמה העליונה וכפי זה ידונו מעשיו".


ומוסיף הרמח"ל שם:


"והנה פרטי בחינות רבות ימצאו בענין זה של הגלגול, איך יהיה האדם נִדון לפי מה שהוא בגלגולו, ולפי מה שקדם בגלגול אחר, לשיהיה הכל על פי המשפט האמִתי והישר, ועל כל זה נאמר 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו' ' (דברים לב', ד'). ואין בברואים ידיעה שתוכל לכלֹל מחשבותיו יתברך שמו ועֹמק עצתו, רק הכלל הזה ידענו ככל שאר הכללים, שאחד ממקורות מקריהם של בני האדם בעולם הזה הוא הגלגול, על פי אותם החֻקים והמשפטים הישרים שהוחקו לפניו יתברך שמו להשלמת זה הענין כֻלו".


ועל יסוד זה של גלגול הנשמות מבסס הרמב"ן את פירושו על ספר איוב. ספר איוב הוא הספר שבו עולה ובוקעת שאלת "צדיק ורע לו" במלא עוזה.


וכ"כ הרמב"ן בהקדמתו לספר איוב (כתבי הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק חלק א' עמ' יט'): "ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל, (חבקוק א', ד') וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, (ברכות ז.) כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, (על פי ירמיה יב', א') ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו. זה שורש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון.


ונחלקו בו לשני דעות: מהם - מי שיראה בדעתו לשלול ההשגחה מן הבורא יתברך לא הידיעה, מפני כי הידיעה מעלה ביודע ושלימות בו. והמעלות כולם הלא לאלהים המה, רק ההשגחה יסיר ממנו, יאמר כי מפחיתות האדם אצל מעלתו ורוממותו יתברך לא ישגיח עליו כלל. ויש כת אחרת - תראה בדעתה לאמר, כי איננו מדרך חכם שלם ויכול שיעשה רע או שלא ימנענו, ויותר נאות למעלת העליון יתברך לשלול ממנו הידיעה ויאמר שלא ידע אישי השפלים, ובסור הידיעה סרה ההשגחה מאיליה ...


והנה נחזור לתלונת איוב ותוכחתו עם חבריו. ודע - כי מאשר הענין הזה פנה גדולה בתורה. וראות הענין בתחִלתו מבוכה רבה, נתיחד לנו בו ספר אחד כולו והוא ספר איוב. ויש מרבותינו (בבא בתרא טו.) שאמר כי משה רבינו כתבו ונאמר לו מפי הגבורה ענין האיש ההוא והחבירים ההמה, כאשר נאמר לו מפי הגבורה ספר בראשית, ונצטוה בכתיבתו מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה.


ודע - כי שם בספר ההוא יקשו כל העולה על הלב להקשותו בעניין הזה ושם צריך שיהיה התירוץ הגמור כי כן יראה מדברי אליהוא שהוא תירץ הכל ואיוב קיבל דבריו ושתק לו.


אבל באמת יש בזה הענין סוד גדול מסודות התורה לא ישיגם דעת חושב רק הזוכה להם, לומד מפי מלמד עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה יתברך, והוא נזכר בדברי אליהוא. ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא שענינה מורה שהוא ענין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, כמו שאמר 'ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו ' (איוב לב', יד'), לא פתח פיו לענות, והנה זה יורה שקִבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה, וכן אמר לו 'אם יש מלין השיבני וגו' ' (איוב לג', לב') וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כֻלם, וענין פרושם סתום מאוד, ומי שלא יפנה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת".


מדברי הרמב"ן מבוארת תשובתו היחודית של אליהוא.


והיינו - ששלושת רעי איוב תלו את האשמה באיוב וביארו לו שלא יתכן שיענש לולי חטאיו.
אך תשובתו של אליהוא היתה בעצם ע"י סוד הגלגול. ולכן איוב שותק למשמע תשובה זו, שכן על כך אין לו מענה. ולאור זאת מובנים דברי הקב"ה (באיוב פרק לח') אשר תוקף את איוב "ויען ה' את איוב מן הסערה ..." וכי אתה היית בשעה שיסדתי את הארץ? וכדו'.


ובעצם - כוונת הקב"ה לומר לאיוב אינך יודע את סוד העולם וממילא אין לך השגה בגלגול הנשמות אשר נועד להביאן שלמות ומתוקנות לדין עוה"ב ובזאת בעצם באה התשובה לשאלת "צדיק ורע לו".


הרמב"ן חוזר על יסודות אלו בספרו "תורת האדם" ב"שער הגמול" (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' רעה'), ומבאר בכך את סוד פטירתו של התנא ר' עקיבא וזה לשונו: "יש מרבותינו שסוברין והיא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו שאף על פי שהמִדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים שלא בדרך המִדות הללו מתיסרין, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כפי דעתו, וכפי מה שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא: 'החנם ירא איוב אלוהים ' (איוב א', ט') וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מכל מקום הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות (שמואל א' ב', ג') יתברך.


כך אמרו (מנחות כט:)


"בר"ע ... ראה שחותכין בשרו במקולין ... אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנכות ממנו מיעוט מעשים רעים, לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם. וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו, אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים ... והיו יסורין שלא על חטא ועבירה לפי דעתו, עד שהיה קורא תגר עליהם, כמו שהזכרנו".


ונסיים, בביאור סוד זה ע"פ ספר "כד הקמח" לרבינו בחיי (כתבי רבינו בחיי עמ' קנא') וזה לשונו:


"כי הועילה לו תשובתו ויסוריו שימצא כופר ולא ירד שחת, אבל לא יראה באור העליון כי לא זכה לכך. ומה עושה הקב"ה בחסדו כדי שיזכה לראותו באור העליון? נפשו מתגלגלת בגוף וחוזרת שם כבראשונה. זהו: 'רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו' (איוב לג', כה') - כי רטפש בשרו, יחזור לנפש שהזכיר למעלה, 'יחשוך נפשו מני שחת' (שם, יח') יאמר (יצמח הבשר) מנוער לנפש הזאת, וכשיגדל יעתר אל אלוה וירצהו בתשובה ויסורין, ואז ישיב לאנוש הזה צדקתו עתה כי מיום שנולד זה לא חטא כלל, וייסורין באו לו על עוונות ראשונים שהיה ראוי שיאבד בהם, והקב"ה חשב מחשבות בזה שלא יהיה נִדח מן העולם הבא ואז יראה באור העליון.


זהו שאמר 'פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה' (שם, כח'), כלומר באור העליון. וזהו פעם שניה, וזהו שכתוב 'ושניהם בנעימים' (איוב לו', יא').


והמִדה היא פעמים שלֹש, והוא שכתוב 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר' (איוב לג', כט') כי לפעמים המִדה היא פעמיים, ולפעמים שלֹש".


ומסיים רבינו בחיי: "והנה נתבאר בפירוש הזה סוד 'צדיק ורע לו ' ונסתלקה הקושיא לגמרי, ולא נשאר שום ספק, גם סוד רשע וטוב לו נלמד ממנו, או נאמר שהוא דרך חסד".


ובהיותנו בזה - בערב יום השואה, עת מנקרות במוחינו שאלות אמוניות כבדות, מי יודע אם יכולים אנו להשתמש בסוד הנ"ל ולומר שיש תשובות עמוקות ונסתרות שקצרה בינתנו מהבין. כך שנוצר צורך בגלגול נשמות כדי לתקן את החסרונות של צדיקי עולם באלפיים שנות גלותנו.


(וידוע הסיפור המיוחס לבעש"ט שאשה שלא נפקדה עתרה אליו שיתפלל עליה שתיפקד והוא נמנע מכך, אך כשראה שהיא מפצירה בו התנה עמה שלא תשאל על דרכי ה', וכך היה שנולד לה בן אשר נפטר בהיותו בן שנתיים, וביאר - שתינוק זה בא לתקן פגם מגלגול קודם בו ינק שנתיים מנוכריה).

 

 

קוד השיעור: 2895

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת ויגש

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K