ישיבת כרם ביבנה

חובתו בעולמו

הרב אריה שטרן

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

MS Word להורדת השיעור

במשנה האחרונה במסכת מנחות (דף קי'.) נאמר:


"נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א', ט') ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א', יז') ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' (שם ב', ב') לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".


ובגמ'


"אמר ר' זירא מאי קראה? 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל' (קהלת ה', יא'). רב אדא בר אהבה אמר מהכא 'ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו' (קהלת ה', י')".


יסוד זה של "אחד המרבה ואחד הממעיט" נאמר כנ"ל ביחס לקרבנות ללמדינו שאין הבדל בין קרבן בהמה ובין קרבן עוף ובין קרבן מנחה.


אך השאלה הנשאלת היא – האם יסוד זה נכון אף ביחס לתלמוד תורה? לקיום מצוות?


והנה – מצאנו בכמה סוגיות בש"ס את היסוד הנ"ל גם בעניינים אחרים וכדלהלן.


בגמ' במסכת ברכות דף ה': מסופר


"רבי אלעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא. חזייה דהוה קא בכי ר' אלעזר, אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים...' ומדברי הניחומים שאמר ר' יוחנן לר' אלעזר משמע שגם ביחס ללימוד תורה אמרינן 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".


כמו כן, מובא בגמ' במסכת ברכות דף יז':


"מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".


ומשמע – שכלל זה שייך גם בתחום של קיום המצוות. אלא שלכאורה כלל זה צע"ג. דאם סגי בממעיט בדברי תורה ובקיום מצוות, הרי כל השאיפה של האדם להרבות בתורה ומצוות יורדת?


וע"כ צ"ל שהכלל הזה מופנה לבני אדם שונים, והיינו – שכאשר לאחד לימוד תורה מועט זוקק מאמץ רב, ולאחר – באותו זמן, יש יכולת להגיע ללימוד תורה מרובה, ע"ז אמרינן שהעיקר הוא שהכוונה תהיה לשם שמים. וכמו שמצאנו גבי הקרבנות שאין הבדל בין עולת בהמה ובין קרבן המנחה – על אף ההבדל הגדול בשוויו של הקרבן. היסוד הגלום כאן הוא שאין לעשות השוואה בין בני אדם, אלא כל אדם נידון ע"פ כוחותיו, יכולתו ולא ע"פ השוואתו לאחר.


הגר"א בפירושו לספר משלי כותב על הפסוק (יד', ב'):


"הולך ביושרו – ירא ה' " – "כי כל אדם צריך ללכת בדרכו הצריך לו כי אין מידות בני אדם שווים זה לזה ומחמת זה הוא רגיל בעבירה הבאה מאותה מידה וצריך לגדר עצמו מאוד בזה ומה שאין חבירו צריך לזו השמירה וחבירו צריך לגדר אחר ולכך הולך ביושרו, בדרך היושר שלו, אע"פ שבעיני הבריות הוא רע כי אינם יודעים זה שהוא צריך ואעפ"כ הוא הולך ביושרו – הוא ירא ה' ".


ע"פ דברי הגר"א, כותב הרב וולב'ה שליט"א בספרו "עלי שור" וז"ל:


"מה מאוד רחוק מזה האדם המצפה בכל מעשיו רק להסכמה ותהילה מאחרים, ומוכן לעשות ולחקות כל מה שהוא רואה אצל אחרים! וכמובן, דברי הגר"א אמורים בהולך ביושרו, הגודר לעצמו גדרים להינצל מיצרו ומחזיק בגדרים אלו גם כשאינם מוצאים חן בעיני הבריות, שאינו מתפתה להלך אחר פיתוי ההמון בזה, הוא הוא ירא ה' באמת".


אנו מכירים את המושג "לחץ חברתי", ואמנם, יש פעמים שה"לחץ החברתי" גורר דברים חיובים, אך ישנו לחץ חברתי שלילי, שגורם שהאדם עושה דבר מסויים רק בגלל ההסתכלות של החברה.
וכנגד זה מציין הגר"א שכל אחד צריך ללכת בדרך היושר שלו, ולא ע"פ המוסכמות החברתיות שאינן תואמות את מכלול אישיותו שלו.


ובפתיחת הספר "מסילת ישרים" כותב הרמח"ל: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
ומדיוק לשון הרמח"ל עולה שעל האדם לברר לא סתם את חובת האדם בעולם, אלא את "חובתו" "בעולמו". והיינו – שכ"א נדרש לקיים את החובה הפרטית שלו בעולם שלו, וזהו שנאמר "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א', נב')– כ"א ע"פ הדגל שלו.


בדרך זו כותב המהר"ל בביאורו "דרך חיים" לפרקי האבות על המשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת" (אבות ג', ט')– וז"ל: "והוי ליה לומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו ואין זה קשיא כי כל אדם מוכן לחטא וכו' ואמר כל שיראת חטאו – שהוא מוכן לו, היראה מן החטא שהוא מוכן אליה קודמת לחכמה".


אלא, שעכ"פ צריך לדעת שישנו מינימום השוה לכולם בעבודת ה'. השו"ע הוא המחייב כל אחד ואחד. ואין זה נתון לרצונו או שאיפתו של כל אחד. ואולם – מה שמעבר לכך – יכול להיות תלוי בכ"א ע"פ דרגתו.


ובילקוט שמעוני על איוב כט' מובא:


"יש נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו. יש אדם עשיר ואין שמו לפי עושרו. רש ואין שמו לפי רישו. יש אדם שהיה גיבור ואין שמו לפי גבורתו. חלש ואין שמו לפי חלישותו וכו'. איוב לא היה כן אלא הצדקה נאה לאיוב ואיוב נאה לצדקה. הוי 'צדק לבשתי וילבשני' (איוב כט', יד')".


מדברי הילקוט עולה שהמשילו את הצדקה למלבוש.


וכך ביאר בעל ה"עלי שור" וז"ל:


"לא כל אדם מנצל מעלותיו הטבעיות לעבודתו, ולכן יש עשיר ואין שמו לפי עושרו, יש גיבור ואין שמו לפי גבורתו, כי לא ניצלו מעלותיהם ולא השתמשו בהן ולהיפך, יש ואדם מתגבר על חלישותו ונסיונות עניותו ומראה בעבודתו גבורה וגם הוא עשיר אמיתי על אף עניותו – "ריש ואין שמו לפי רישו, חלש ואין שמו לפי חלישותו". והכלל במעשה הטוב "צדק לבשתי וילבשני" – התנהגותו של אדם צריכה להיות מתאימה למהותו כמו לבוש התפור על מידתו לא ארוך מידי ולא קצר מידי. הניגש לעבודה פרטית ימנע מלחקות מילי דחסידותא שהוא רואה אצל אחרים אם אין הכרח פנימי לו לדברים אלה. אדם פשוט בשפל המדרגה המתמודד להתנהג כאחד הגדולים "מיחזי כיוהרא" או הוא "יוהרא" ממש.


בא וראה כיצד דקדקו בזה לפנים בישראל. איתא בב"ק נט. כי אליעזר זעירא עמד בשוק לבוש כמנהג אבלים, מצאוהו אנשי הריש גלותא ושאלוהו על לבושו, אמר להם שהוא מתאבל על ירושלים, שאלוהו האתה חשוב להתאבל על ירושלים? חשבוהו ליוהרא וחבשוהו במאסר עד שנתברר שהוא אדם גדול. מאידך, אדם חשוב המתנהג כאחד הפשוטים בעם אין זה מכיר את מקומו והרבה יותר ממה שהוא עושה נדרש ממנו".


לאור זאת, מובנת היטב ההקבלה למלבוש. לבוש שמתאים לחברי – אינו מתאים לי, ולבוש שתואם את מידותי – אינו תואם את מידות חברי. וזהו גם היסוד בעבודת ה' שכל אחד צריך להתנהג בעבודת ה' בהתאם למהותו ולא ע"פ חיקויים של סביבתו. עיקרון זה מופיע פעמים רבות במשנתו החינוכית של הרב קוק זצ"ל. וכ"כ הרב זצ"ל במוסר הקודש, במאמרי "דרך מיוחדה" וז"ל שם:


"כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו על פי שורש נשמתו, ובעולם זה הכולל עולמים אין ספורות ימצא את אוצר חייו אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית ואור ה' עליו יגלה מהאות המיוחד שלו בתורה יצא לו עוזו ואורו".


ומבואר – שהתיקון העולמי יהיה כשכל אחד ימלא את היעוד שלו ולא את היעוד של חבירו. והרב זצ"ל רומז למ"ש בזוה"ק בפרשת שמות שיש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש ששישים רבוא אותיות בתורה כנגד שישים רבוא נפשות בישראל.


וכן מצאנו בפירושו של ה"שפת אמת" על פרשת במדבר ששם מבואר שישראל נמנו "במספר שמות לגולגלותם" (במדבר א', כב')– שהמשמעות של המניין בשמות היא "דכתיב במספר שמות פירוש שיש לכל אחד מישראל שם מיוחד... כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה... וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"ז כתוב 'כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' ' (ישעיה מג', ז'), שבני ישראל נקראו בשמו יתברך ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו יתברך וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו ...".


ועכ"פ – עלה בידינו שהביאור במשפט "אחד המרבה ואחד הממעיט" הוא שכל אחד ימצא את דרכו המיוחדת בעבודת ה', אם זה בלימוד תורה או בקיום מצוות והכל תחת המגמה של "ובלבד שיכוון לבו לשמים".


ומובן – שאין הכוונה ל"מיעוט" בתלמוד תורה וכיו"ב משום עצלות וכדומה אלא רק מתוך הכרה עצמית וכפי שנתבאר לעיל.


ובמשנה באבות פרק שני הלכה טז' נאמר: "הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא".


והמהר"ל בפירושו "דרך החיים" מקשה וז"ל:


"ויש כאן לשאול שאלה גדולה, דכאן משמע כי הכל הוא לפי רוב התורה שלמד, שהרי אמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ואילו בפרק קמא דברכות (ה':) ר' אלעזר חלש עאל לגביה ר' יוחנן חזיא דהוא קא בכי ר' אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים, והשתא משמע דמרבה וממעיט שווים, וכאן אמר אם למדת תורה הרבה שיש לך שכר הרבה?"


ומתרץ המהר"ל: "ואפשר לומר בכאן לענין העמל נאמר שאם למדת תורה ונצטערת עליה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל והטורח ... אבל בוודאי אם אחד למד תורה הרבה בשנה אחת ע"י עמל שנה ואחד למד תורה מועטת בעמל שנה שניהם שווים.


וכך הוא פירוש המשנה הא דתנן במנחות (קי'.) דממנה מייתי ר' יוחנן ראיה דתנן נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' ובעולת העוף 'ריח ניחוח' ובמנחה 'ריח ניחוח' ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים" ואין הכוונה שיהיה לגמרי הכל אחד שאם כן למה האדם מביא קרבן פר אלא דכך פירוש שאל יאמר שכאשר העשיר מרבה בקרבן להביא פר והעני מביא עוף או מנחה עשירית האיפה שיש לעשיר יותר שכר מן העני. דבר זה אינו, כיוון שנצטער העני על עשירית האיפה כמו העשיר על הפר שניהם שווים, אבל אם מביא העני פר בודאי עדיף שנצטער יותר, ולפיכך העשיר בפר והעני בעוף או במנחה שווים ומפני כך אם אדם אחד לא למד תורה הרבה ומכל מקום נצטער על אותו המעט כמו אותו שלמד הרבה נותנים לו שכר הרבה כמו אותו שלמד תורה הרבה ומה שאמר כאן ואם למדת תורה הרבה שהוא למד ועסק בתורה הרבה ואף שלא למד תורה הרבה".


ומבואר מדברי המהר"ל שהדגש במשנה הוא "אם למדת תורה הרבה" והיינו – שהמילה "הרבה" מוסבת על העמל ולא על הכמות של לימוד התורה. וכאשר העמל הוא זהה – כך השכר הוא זהה, וע"ז קמ"ל ש"אחד המרבה ואחד הממעיט" שניהם שווים.


ובשו"ע או"ח סי' א' ס"ד פוסק: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה".
וה"מגן אברהם" סק"ו ביאר: "ובגמרא מנחות קי. אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, כלומר אע"פ שהמרבה כיוון לבו גם כן, מכל מקום אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להשם יתברך כמו המרבה וכן משמע מהראיה שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו גם כן ריח ניחוח (ויקרא א', יז') כמו עולת בהמה שמביא העשיר".


ומהסעיף הנ"ל בשו"ע עולה חידוש נוסף ולפיו – לעיתים יש עדיפות דווקא ל"ממעיט" על פני ה"מרבה" והיינו – כשיש יתרון באיכות על פני הכמות. (וע"ע בביאור הט"ז שם בשו"ע ואכמ"ל).
וב"שפת אמת" בפרשתינו מובא על האימרה "אחד המרבה ואחד הממעיט..." – "ובודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא ומאי קמ"ל בזה? אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב כי בודאי גדלה מעלת העולה על המנחה שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח, אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהיה באמת מלקפוץ למעלה ממדרגתו... וכ"כ הט"ז ס"ק ג' באו"ח שהממעיט לשם שמים היינו שאינו רוצה להרבות ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב זה המעט וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאילו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדרגת החי כנ"ל ".


ומבואר – שאל לו לאדם לקפוץ למדרגות רוחניות שאינם מתאימות לו. דוגמא לכך מובאת ב"עולת ראיה" לרב קוק זצ"ל וז"ל: בגמ' שבת קי' מובא: "רבא חזייה לרב הימנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד".


וביאר הרב זצ"ל:


"התורה תתן לאדם תמיד השגות שכליות הנובעות חדשות בכל עת ואמיתיות קיימות לעד ממקור האמיתי שהיא חיי עולם. התפילה תעסוק לא בהודעת ידיעות חדשות והעשרת שכל אדם באמיתיותן כי אם להשתמש בחלקן של הידיעות הידועות וקבועות ולהעמיק בכוח ההרגש את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש.


אמנם בכל ענייני העסק בתורה כלל מונח הוא שלעולם ילמד אדם מה שליבו חפץ כי הנטיה הרוחנית הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים וכיוון שנטייתו נמשכת היא לחלק זה שבתורה אות הוא שהחלק הזה יהיה יותר ראוי להיות לו לעזר רוחני, לפי מצב נפשו.


וכן הוא גם בעניין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתת גבולות כמה צריך האדם להתפרנס פרנסתו הרוחנית בעמקי התורה ותנובת השכל וכמה מהתבלין של הרגש וגם בזה תנחה הנטיה הפנימית בדרך ישרה את הישר באדם, בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה, הוא זמן תורה והוא השורש העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו ובהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים שהוא נוטה לחפץ הגעגועים הדרושים להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ה' ע"פ מידת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו אותה התכונה נחוצה לו יותר מהשלמה אחרת אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" אלא שהזמנים הכללים הקבועים לתפילה נקבעו ע"פ מידת הכלל שראוי אז להיות נוטה בהם לתפילה".


ומבואר שהתורה והתפילה צריכה להיות מותאמת לכל אחד וכפי שהקדמנו בענין "חובתו בעולמו" של כל אחד ואחד לפי דרגתו ואישיותו.


ובגמ' במסכת תענית דף יא' מובא:


"אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא – ליכול כלבא לשירותיה (תלמיד היושב בתענית – יאכל הכלב סעודתו) אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעיט במלאכת שמים".


ומבואר – שאע"פ שהיושב בתענית הרי נוהג באחד מדרכי התשובה מ"מ מכיוון שעי"כ הוא מפסיד מלימודו – הרי שאינו רשאי לישב בתענית.


וביאר הרב קוק זצ"ל בספרו "אורות התשובה":


"בעל תורה אין לו תקנת תשובה כי אם בתורה וע"י התורה ובעל מחשבה פנימית אין לו תשובה כי אם במחשבה זו וע"י מחשבה זו, ואם בעל תורה יאמר הריני מתענה ועי"ז אשוב – אין בדבריו ממש וליכול כלבא לשירותיה. ובעל מחשבה פנימית שאומר הריני שב בשקידה גשמית חיצונית אין לו תשובה. תשובתו מוכרחת להיות עליונה, רוחנית עדינה, חופשית ממולאה אור קודש קדשים, מעוטרה בעדי עדיים של החיים העליונים אז הוא מביא רפואה לו ולעולם כולו".


ובספר "מוסר אביך" כותב הרב זצ"ל:


"יש לעיין בדרכי בני אדם כשרוצים להוכיח איזה איש להסירו מדרכו אולי זה הדרך לפי עניינו טובה היא אע"פ שיש בה חסרונות אבל בחסרונותיה מגינות עליו בעד חסרונות יותר עצומות והשי"ת ידריכנו במעגלי צדק שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אחד ואין זה כי אם רוע לב והמרחם רחום יכפר".


ומבואר – שגם במצות התוכחה עלינו ליזהר ולבחון היטב מה טוב ומה רע לזה שאנו מוכיחים אותו ועכ"פ עלה בידינו שאין להשוות דרישות בעבודה הרוחנית של כל אחד ואחד אלא כל אחד צריך לשאוף למלא את היעוד המוטל עליו באופן אישי ע"פ כישוריו ויכולתו ולקיים את בחינת "חובתו של האדם בעולמו" כנדרש ואם אכן כל אחד יפעל כך – אז בעז"ה יבא העולם לתיקונו הגמור.

 

 

קוד השיעור: 2773

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

עיון בפרשת ויקרא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב יורם כהן שליט"א
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K