ישיבת כרם ביבנה

שלוחי מצוה

הרב אריה שטרן

MS Word להורדת השיעור

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)


בפרשת שלח נאמר (במדבר יג', א'-ג'):


"וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".


ויש להקשות - מהי משמעות המילה "לאמר" בענייננו? הרי "לאמר" פירושו - לומר לאחרים, והרי כאן ישנו ציווי מוגדר אל משה לשלוח אנשים לתור את הארץ, וא"כ מדוע נאמר בפסוק "לאמר"?


בעל "אור החיים" שם פס' א'- מתרץ קושי זה וז"ל:


"ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה... גם שלא יחשדוהו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן ציוה לו המלך. גם כדי שישמעו לו לשלוח כסדר הנדבר אליו מה', ולא יעכבו על ידו כשידעו כי דבר מלך הוא. גם לפי דברי רז"ל שפרשו תיבת 'לך' לדעתך שאין ה' מצוה על הדבר, חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה' ויאמינו בו".


אלא שעדיין יש לתמוה - מהו הדגש המיוחד לומר זאת דווקא בשם ה'? כמו כן, ידועה ומפורסמת הסתירה לכאורה בין פסוקי פרשתנו לפיהם עולה שיוזמת השליחות היתה של הקב"ה, ובין פסוקי פרשת דברים לפיהם עולה שיוזמת השליחות היתה של ישראל. וז"ל הפסוק: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן, ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" (דברים א', כב'-כג').


ובישוב הסתירה כתב רש"י בפרשתנו (במדבר יג', א') וז"ל: " 'שלח לך' - לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה - שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו: 'נשלחה אנשים לפנינו' (דברים א', כב') כמה שנאמר: 'ותקרבון אלי כולכם...' ומשה נמלך בשכינה אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר: 'אעלה אתכם מעני מצרים' (שמות ג', יז') חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא ירשוה. 'על פי ה' ' (במדבר יג', ג') - ברשותו, שלא עיכב על ידו".


ומבואר מדברי רש"י שהיוזמה לשליחות אכן היתה של ישראל, והקב"ה נתן לכך רשות למרות הסתייגותו מעצם השליחות.


וצ"ע - אם עניין השליחות לא היתה לרוחו של ה' יתברך - מדוע לא עיכב על ידם?


ובספורנו על אתר ביאר וז"ל:


" 'נשלחה אנשים' - נבחר אנחנו אנשים ונשלח, ולזה לא הסכים האל יתעלה, ואמר למשה 'שלח לך' (במדבר יג', ב') שיבחר הוא האנשים ולא הם, פן יבחרו הדיוטות שיוסיפו להרע, ובכן בחר משה 'כלם אנשים' (שם ג') ובתוכם יהושע וכלב, וגם הרשעים מהם אע"פ שהרשיעו לומר שאי אפשר לכבשה, לא העיזו פניהם לומר שהארץ רעה, אבל סיפרו בשבחה באופן שאחר כן שבו בתשובה, כאומרו 'ותענו ותאמרו אלי: חטאנו לה'... ותשובו ותבכו לפני ה' ' (שם יג', מא'-מה')".


ומבואר מדברי הספורנו - שהדין ודברים בין משה וישראל התנהל על אופן בחירת האנשים ולא על עצם השליחות. דהיינו - הקב"ה קבע שדווקא משה יבחר את הנציגים הראויים לבחון את הארץ בצורה הטובה ביותר, ולא כרצונם של ישראל מהחשש שישראל יבחרו הדיוטות, שאינם ראויים לשליחות. ולפ"ז - הדרישה של ישראל "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א', כב') היתה בעצם לבחור את השליחים אך עצם השליחות לא היתה ביוזמת ישראל.


אלא - שע"פ דברי הספורנו - שמשה נדרש לבחור באופן אישי את המרגלים, מתעצמת השאלה המפליאה - כיצד קרה שנשיאי ישראל, שהיו "כולם אנשים" נכשלו והוציאו דיבת הארץ רעה?


במדרש במדבר רבה ריש פרשת שלח לך (פרשה טז' אות א') מובא:


"הלכה - מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלושה ימים? שנו רבותינו אין מפליגין בספינה בים הגדול שלושה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בערב שבת מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, בשליח הרשות, ואם היה שליח מצוה - מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה? מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת. וכן את מוצא בסוכה ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנאמר (יהושע ב', א'): 'וישלח יהושע בן נון מן השיטים שנים' מי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן. מהו 'חרש'? מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין: הרי קדרות מי שירצה יבא ויקנה, כל כך למה? שלא ירגיש בהם אדם, קרי ביה 'חרש' כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.


'וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה' - עמדה וקבלן, והרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את הארץ שנאמר (שם, ב') 'ויאמר למלך יריחו לאמר' כיוון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב נטלה אותם להטמינם ... אמר לה פינחס- אני כהן ואיני צריך להטמין, הטמינו לכלב חברי... ללמדך, כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים מנין? ממה שקרינו בעניין 'שלח לך אנשים' (במדבר יג', ב')".


ודברי המדרש זוקקים עיון:


ראשית, מה פשר החביבות היתרה לשלוחי מצוה עד כדי כך שהדרשן נוקט "שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו"?


ועוד, מהי משמעות ההשוואה בין המרגלים שנשלחו ע"י יהושע ובין המרגלים ה"רשעים" שנשלחו ע"י משה? כמו כן, יש לברר מהי משמעות העובדה שפנחס וכלב "עשו עצמן קדרין"?


בביאור המדרש מאיר את עינינו בעל ה"שפת אמת" על אתר (שלח, תרל"א) ויסודו הוא: שכוונת המדרש היא להשמיענו שכל אחד מהברואים הוא בעצם שליח מצוה. אם כל אחד יראה בתפקידו שליחות - הריהו בבחינת שליח מצוה. לדוגמא: רופא יכול לרפא חולים כשליחות אלוקית מחד, וכמקור פרנסה בלבד מאידך. מילוי התפקיד בראיה אינדיוידואלית, פרטית מאבדת את ערכה.


וז"ל ה"שפת אמת": "כי גם אדם המקיים מצוות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו יתברך נקרא שליחי מצוה בודאי".


ועפ"ז - הספינה היא בעצם תיאור חיי האדם אשר נדרש להביא את ספינתו לחוף מבטחים. ההבטחה להגעה בטוחה אל יעד זה מותנית בראיית המשימה האלוקית בכל צעד וזוהי בחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז', ח') ו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו').


ולאור זאת יובן השימוש של מרגלי יהושע בכלי חרס. חרס עשוי מעפר ומים. ללמדך - שהחומר ממנו עשוי כלי החרס הוא ללא כל חשיבות והחשיבות של הכלי חרס הוא מצד הכלי ולא מצד מרכיביו. כלי חרס יודע שאם הוא ישמש את יעודו ככלי קיבול - יש לו זכות קיום, אך כאשר הוא לא משמש את יעודו- אין לו כל ערך מצד מרכיביו. וזוהי כוונת הדרשן בפרשתנו.


פנחס וכלב שנשלחו ע"י יהושע היו קודש למשימתם ונתנו את נפשם להצלחת משימתם. וזה בא לידי ביטוי בכך שנעשו "מוכרי קדרות" ללמדך - שהם לא החשיבו את עצמם לכלום וראו רק את משימתם לנגד עיניהם. וזוהי בדיוק הבחינה של כלי חרס.


וז"ל ה"שפת אמת" (שם תרל"ג):


"כי שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו כיוון שאין לו מצד עצמו חשיבות רק מצד שיוכל לקבל בו לכך החשיבות רק תוכו... וזה הכלל שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו יתברך כי גוף האדם רק כלי להשראת הקדושה ולהיות נעשה ע"י כבוד שמים כמ"ש במדרש הפסוק 'יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם' (ישעיה מ', ז') פירוש - שיש בכל דבר ניצוץ קדוש ורק שיש עליו חיצוניות שמסתיר הקדושה וכפי מה שאדם מבטל זה ונותן נפשו רק להיות נעשה רצונו יתברך כנ"ל זה דבר א' כי דיבור הוא הנהגה כמ"ש 'ידבר עמים...' (תהילים מז', ד') אבל האדם צריך לבטל עצמו להנהגתו יתברך שיתרצה שיהיו כל מעשיו רק בהשגחת השי"ת, ושהשי"ת יקרב לבבו לעשות הכל כרצונו יתברך וכפי רצון האדם כן מתגלה הנהגתו יתברך כי באמת מלכותו בכל משלה רק שנסתר הוא כנ"ל ".


ובזה מוסבר חטא המרגלים באופן נפלא. עם ישראל רצו לשלוח מרגלים כדי לדעת מהם החלקים הטובים שיש בא"י וכיו"ב מניעים ואינטרסים אישיים של שבטי ישראל. וכנגד זה - טוען הקב"ה - אני אהפוך את המשימה הזו למשימה אלוקית, והיינו - שהשליחות לרגל את הארץ תהיה בציווי, בשליחות אלוקית ולא מתוך ראיה אינטרסנטית, פרטנית, שבטית.


וז"ל ה"שפת אמת" (שם תרל"א):


"דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'? רק כי היה עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצווה והיה להם לילך בתורת מצווה. אף כי היה רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהיה להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה היה טוב השליחות".


ובזה מיושבת הסתירה בין פסוקי פרשתנו ובין פסוקי ספר דברים. יוזמת השליחות היתה של ישראל אלא שהקב"ה רצה להפוך זאת למשימה אלוקית כדי לרומם ולקדש את השליחות ואעפ"כ המרגלים נכשלו.


וז"ש ה"אור החיים" שהקב"ה ביקש ממשה לאמר לישראל שהשליחות היא שליחות אלוקית וז"ש "לאמר".


ועפ"ז מבאר ה"שפת אמת" (שם תרל"א) גם את השאלה - כיצד בעיסוקי החולין של ימי המעשה ניתן לשמור על  רמה רוחנית ראויה? וז"ל:


"ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח והעצה ע"י המצוות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו יתברך וע"י זה יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחינת 'שבת' דכתיב 'לעשות את השבת' והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק בכל מעשיו בחיות הפנימי שהוא פירוש שבת והוא ע"י המצוות כנ"ל כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה גם כן אחר בחינת השבת כנ"ל ".


דהיינו - היסוד הוא שאדם ינתב את כל פעולותיו לשליחות של מצוה וגם אם הוא עושה דברי רשות - עליו לזכור שכל מגמתו היא לעשות את רצונו יתברך.


וזוהי בעצם המשמעות הפנימית של המדרש "אין מפליגין ג' ימים קודם השבת". ועפ"ז יבואר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות לא', טז')- וכי אנו עושים את השבת? אלא הכוונה היא שאנו חושבים על השבת כל השבוע וזוהי הדרך לשמור את רמתו הרוחנית במשך כל השבוע.


ההפלגה בספינה היא רק משל, בכל התרחקות מבית המדרש - עליך להיות מכוון לדבר שבקדושה.


ולאור זאת, עלינו לברר - אם המרגלים אכן נבחרו בקפידא ע"י משה - כדברי הספורנו - מדוע בכל אופן הם נכשלו?


ומבואר בזוהר (בתרגום) "כולם היו צדיקים וראשי ישראל אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו אם ייכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים שאנו לא זכינו להיות ראשים אלא במדבר, אבל בארץ לא נזכה".


דהיינו - המרגלים הבינו שתפקידם כנשיאי המטות הוא רק במדבר ולא בארץ ישראל, וכדי לשמור על "משרתם" הם הדרדרו לחטא זה. ובמקום להיות בחינה של חרס "שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום" - המרגלים נכשלו שלא הפנימו את המסר שהם רק "כגרזן ביד החוצב בו ממש ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל" (לשון ה"שפת אמת" שלח תרל"א).


נמצינו למדים - שכשלונם של המרגלים נבע מכך שהם בעצם לא היו שלוחי מצוה הנותנים נפשם למען הצלחת שליחותם.


וב"אור יהל" לר' ליב חסמן זצ"ל מבואר: "אנשים אלו צדיקים אשר כגובה ארזים גבהם בגדולת נפשם ורוחב ליבם 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה' (במדבר יג', ג') שבדור הדעה מקבלי התורה הקדושה היו הם הנשיאים, ונבחרו לשליחות זו מכל ישראל, מפי הקב"ה, ומפי משה, היינו שהם מביני דעת קדושת הארץ וטובתה, ואומנם העמיקו לחקור כי אף שבמדבר זכו להיות נשיאים, אבל בארץ לא יזכו. כלומר - שארץ זו אשר נאמר עליה 'עיני ה' אלוקיך בה' ...' (דברים יא', יב') שם מתעלים ומתקדשים יותר ויותר, ולכן יעמדו ודאי בני ישראל שם בדרגה רוחנית גבוהה ממדרגתם במדבר, ושוב לא יהיו ראויים להיות נשיאים עליהם, הרי שידעו מה היא חיבתה לפני המקום ב"ה, ולבסוף מה יצא מידיעתם זו?


טפש ליבם ואמרו לנפשם א"כ שיעבירו אותנו מהנשיאות אין כדאי לנו כל העסק הלזה והוציאו דיבת הארץ - וימותו במגפה הם וכל הדור עמהם, הוי אומר שתאוות הכבוד גרמה להם לגדולים אלו, שאף שנתבררו כצדיקים נתהפכו לכסילים, ולכשנדייק בדברי הזוה"ק יש לראות עוד, שחששו שמא יעבירו אותם מנשיאותם וימנו אחרים תחתיהם. כלומר - אילו לא היו ממנים אחרים תחתיהם, היו אולי מתגברים על מחשבת זדון ליבם בחושבם כי יצא הפסד כסאותם בשכר ביאתם לארץ הקדושה, אבל שיראו אחרים מתמנים תחתיהם ועיניהם ראות וכלות - לזה לא יכלו להסכים, ובערה בהם אש תאוות הקנאה והכבוד ותאכל אותם ואת כל בני דורם, נורא ואיום!


עד כאן כוחן של מידות וסיבוך הלב ועקמימותו, שיושבים צדיקים גדולים ומופלגים ושוקלים במאזני קדושה וטהרה - אם יזכו אם לאו, ושם מתגנב כוח מדה אחת - מהפך הקערה על פיה, ומפוצץ אותם לרסיסים, שוב אין כאן צדיקים, אין כאן נשיאי ישראל, אלא מרגלים כסילים מוציאי דיבת הארץ הוי 'עקב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו' ".


ומסיים שם "וגם הם עצמם לא באו למידה זו ולא הרגישו בה, אלא שעמוק עמוק בליבם עלה טינא כחוט השערה ורק ה' חוקר לב ובוחן כליות הראה לנו המקור ששיבשם והאבידם".


נמצינו למדים - מדברי ה"אור יהל" שהנגיעה ואש תאוות הקנאה והכבוד גרמה למרגלים להיכשל בשליחותם, למרות רום מעלתם. וכלשון המדרש במדבר רבה בפרשתנו (פרשה טז' אות ה') "וכי כסילים היו המרגלים והלא כבר נאמר 'שלח לך אנשים' (במדבר יג', ב') ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר 'ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים' (שמות יז', ט')... לאלו את קורא כסילים? אלא לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דיבה על הארץ... אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילין, עליהם אמר משה 'כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם' (דברים לב', ב')... שנתבררו צדיקים ונתהפכו"!


וזהו יסודו של בעל ה"שפת אמת" בביאורו לחטא המרגלים שלא היו שליחי מצוה ולא ביטלו את עצמם לרצונו של השי"ת, ומסיים ה"שפת אמת" (שלח, שנה תרל"ג):


"אבל העוסקים בענייני העולם הרי נקרא מפליג למקום רחוק שמכניס עצמו בגשמיות... אך העצה על זה הם המצוות שידע האדם כי הכל לכבודו ברא וכל מעשיו אם זוכר כי הם נבראים מהשי"ת ושכן רצונו יתברך שאדם יעשה הצריך לו בעולם ועושה רק כדי שיהיה נעשה רצונו יתברך במעשה זו. ונותן נפשו שיצליח פירוש שמבטל רצון עצמו וחפץ שיהיה לשם שמים בלבד. כפי מה שאדם מבטל עצמו לרצונו יתברך מתעורר כוח השליחות לתת לו הצלחה שיצליח בשליחותו בעוה"ז השפל וכוח זה שומר אותו שלא יתפרד מהקדושה אף שעוסק בענייני העולם. וכעין מצוה זו ממש היה שליחות מרגלים אף שנראה שלא היה טוב שישלחו - מ"מ ע"י שהשי"ת הסכים לזה והיו הם עוסקים במצותו יתברך אם היו מבטלים עצמו להיות מצליח בשליחותם לקיים המצווה היו מצליחין ע"י כוח הסכמתו יתברך..."


וכיוון שהמרגלים לא ביטלו את עצמם - נכשלו בשליחותם!


(פורסם בענבי הכרם פרשת שלח לך)

 

 

קוד השיעור: 2607

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת שלח לך

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב שלמה פרידמן
הרב שלמה פרידמן
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב ארי כץ
הרב ארי כץ
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K