ישיבת כרם ביבנה

פי הארץ

הרב אריה שטרן

MS Word להורדת השיעור

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)


עיון בפרשת קרח


בפרשת קרח, (במדבר טז', כח'-ל') פונה משה לכלל ישראל ואומר:


"...בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'...".


ובביאור פסוקים אלו נחלקו הראשונים על אתר.


הרמב"ן בפסוק ל' ד"ה- "ואם בריאה" מביא את פירושי הראב"ע:


" י"א כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה? אבל פירושה כטעם גזירה מן 'וברא אותהן' (יחזקאל כג', טז')".


אך הרמב"ן עצמו מבאר וז"ל:


"והנכון שתאמר על המצא דבר מאין, כי אין אצלינו בלשון הקודש מורה על זה זולתי המילה הזאת, אבל הענין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה – תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בולעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין...".


ומבואר – שהראב"ע ר"ל שהביטוי "ואם בריאה יברא ה' " (במדבר טז', ל') משמעו – בריאה מחודשת, שלא היתה קיימת מימי עולם, דהיינו – בריאת יש מאין כמו "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א') ועל כך מקשה הראב"ע – שהרי "וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה" וא"כ – מהי הבריאה המחודשת בענייננו? ולכן – דוחה הראב"ע את הפירוש הזה ופירש – שהמונח בריאה נגזר מהפסוקים ביחזקאל וביהושע. ביחזקאל פרק כג' פס' טז' נאמר: "ורגמו עליהן אבן קהל וברא אותהן בחרבותם בניהם ובנותיהם יהרגו ובתיהן באש ישרפו". ומפרש רש"י שם: " 'וברא' – לשון קציצה, וכן 'ובראתי...' וכן מצאנו ביהושע פרק יז' פס' יז'-יח': "ויאמר יהושע אל בית יוסף... כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תוצאותיו" ושם פירש רש"י – " 'ובראת' – לשון כריתה...", ולפ"ז – כוונת משה לומר שקרח ועדתו יכרתו ע"י ה' אך אין הכוונה לבריאה מחודשת.


אך הרמב"ן חולק על פירושו של האב"ע ותופס ש"ברא" אכן משמעותו – יש מאין.


ולישוב קושיית הראב"ע מתרץ הרמב"ן – שהיחודיות כאן היא שכביכול נברא "פה" לארץ ובניגוד לרעידת אדמה רגילה – כאן הארץ בלעה את החולקים ומיד "סגרה את פיה" עליהם – ממש כפתיחה וסגירה של פי האדם.


וא"כ זוהי ממש בריאה מחודשת של יש מאין ולא סתם רעידת אדמה.


וכיסוד זה כתב גם רבינו בחיי שם וז"ל:


"כתב הרמב"ן מה שהוצרך לומר 'ותפתח הארץ' (במדבר טז', לב') אחר שהזכיר 'ותבקע האדמה' (שם לא') שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו... לפיכך בא להשמיענו אחר כך: 'ותפתח הארץ את פיה' לבאר שהיה נס גדול ועניין כמוהו לא היה מעולם שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר 'ותכס עליהם הארץ', ואין זה עניין טבעי כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הניסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה: 'ואם בריאה יברא ה' ' שהוא לשון המצא יש מאין, והעניין המחודש הזה היה פלא עצום וחידוש גדול כחידוש המצא יש מאין".


וכסייעתא לרמב"ן ור' בחיי – ניתן להביא את פירושו של ר' עובדיה מברטנורא על המשנה במסכת אבות פרק חמישי משנה ח': "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, והמן והמטה והשמיר הכתב והמכתב והלוחות...". ופירש רע"ב  וז"ל: " 'בין השמשות' – בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה. 'פי הארץ' – לבלוע קרח ועדתו"! 


וע"פ הרמב"ן הדברים מבוארים היטב – שכן מבואר שזוהי בריאה מיוחדת ולא כדברי הראב"ע שזוהי רעידת אדמה. ועוד, שהמונח "פי הארץ" מוכיח שיש כאן עניין מיוחד של בריאת פה לארץ.


והמהר"ל בספרו "דרך החיים" מבאר את המשמעות של בריאת עשרת הדברים בבין השמשות דווקא:


"דבר זה הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם, וזה מפני כי שאר בין השמשות שהוא לא יום ולא לילה, ממה נפשך אם הוא יום הרי הוא זמן של ששת ימי בראשית ואם הוא לילה גם כן הוא זמן של ששת ימי המעשה ואין כאן חידוש, אבל בערב שבת בין השמשות מצד שהוא בין השמשות של קדושה הוא יותר במדרגה משאר ימי הטבע שאינם כל כך במדרגה, ואי אפשר לומר שלא יהא נברא בו דבר שהרי אינו שבת גמור הוא, ואי אפשר שיהיה נברא בו כמו שנברא בששת ימי בראשית שהרי אינו ימי חול גם כן, ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע ואינם טבעיים כמו שנבראו בששת ימי המעשה שכל אלו דברים אינם טבעיים. וכל זה כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע כמו שהשבת מצד קדושתו הוא למעלה מן ששת ימי בראשית, ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה כי עדיין לא נכנס השבת שהוא שביתה גמורה, ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים שהרי הוא יותר במדרגה מששת ימי המעשה, ולפיכך נבראו בו אלו הדברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע, כי כל אלו הדברים הם דברים גשמיים ומצד שהם גשמיים הם דברים טבעיים, ומצד שאינם כמו שאר דברים טבעיים הם יוצאים מן הטבע ונאמר על זה שנבראו בין השמשות של ערב שבת".


נמצינו למדים, ש"פי הארץ" הוא מן הדברים שנבראו והם מעל הטבע, וכפירושם של הרמב"ן ורבינו בחיי.


והשאלה הנשאלת היא – מדוע היה צורך לברא בריאה מיוחדת כדי להעניש את קרח ועדתו?


ובעל אור החיים הקדוש מבאר (במדבר טז', לג'):


" 'וירדו... שאולה' – פירוש – שלא שלטה בהם הארץ להורגם אלא נשארו חיים ונתנתן הארץ בפיקדון לגיהנום והוא אומרו, 'חיים שאולה' ולא אמר לשאול. והגם שכל תיבה שצריכה למד' בתחילתה הטיל לה הא' בסופה עם כל זה לא לחינם יעשה כן, ויכוון שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כוח ולא מתו, ע"ד אומרם ז"ל (סנהדרין ק':) שהקב"ה נותן כוח ברשעים לקבל עונשם כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה כדי שירבה הרגשתם ואם היה אומר לשאול היה נשמע שלא היוו חיים אלא עד הגעתם לשאול ובהגיעם מתו ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול".


ומבואר – שהמגמה היתה לא להמיתם אלא להורידם "חיים שאולה"!


וכן מדויק בלשון הכתוב "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ...".


ומדייק האוה"ח שהלשון "שאולה" באה להשמיענו שירדו חיים ונבלעו בחיותם בשאול עצמו, ולא רק ירדו חיים עד השאול, אלא שעדיין פש גבן לברורי – היא גופא – מדוע? כלומר, מהי הסיבה לכך שמשה דרש שמיתתם של עדת קרח תהיה באופן משונה של בליעתם חיים באדמה?


ליישב קושי זה יש להקדים: קרח היה שייך למשפחת בני קהת שתפקידם נשיאת כלי הקודש.


ובמדרש תנחומא בפרשתנו נאמר: "חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה, שנאמר: 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' (במדבר ז', ט') ".


וצ"ע – מהו הציון המיוחד שקרח היה מטועני הארון דווקא?


בחז"ל מובא – שנשיאת הארון היתה מטלה שפגעה בלויים, כשלא נהגו בו בזהירות היתרה.


בבמדבר פרק ד' פס' יז'-כ' נאמר:


"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלויים וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו".


מציווי מיוחד זה אנו למדים שהיתה בעיה בנשיאת הארון. וז"ל המדרש רבה על הפסוקים הנ"ל (במדבר רבה פרשה ה' אות א'):


" 'אל תכריתו את שבט הלוי' – הה"ד (תהילים לג', יח') 'הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב...' – זה שבטו של לוי שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה, וכי כל הבריות אינן מייחלים לחסדו של הקב"ה? אלא ביותר שבטו של לוי שלא נטלו חלק בארץ אלא יושבים ומתפללים שתעשה ארץ ישראל פירותיה כדי שיטלו מעשרותיהם שאין להם כלום בעולם אלא חסדו של הקב"ה, הוי 'למיחלים לחסדו'... אמר ר' אלעזר בן פדת מאיזו מיתה היו ניצולים? אם ממיתה של עולם הרי אין בריה שאין מתה מהו 'להציל ממוות נפשם'? אלא ממיתת הארון. כיצד? א"ר אלעזר בן פדת ... בשעה שהיו ישראל נוסעין היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון כדי לפגוע שונאיהם... וכיוון שהיו הניצוצין יוצאין היתה האש שפה בטועני הארון היו מתמעטין והיו נשרפין ומתמעטין. ומנין שהיו שבט קהת ממועט... משפחת קהת את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות כי מבן חודש הוא מונה אותן ומוצא אותן ח' אלף, ו' מאות וכיוון שהוא בא מבן ל' שנה הוא מוצאן ב' אלף, ז' מאות ונ' – הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קיז', למה כן? אלא כשם שאמר ר"א בן פדת... מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון היו מתמעטים והיו כל אחד ואחד רצין. זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן והיה הארון כאילו מתבזה והיה הקב"ה כועס עליהם ושוב היו מתכלין. אמר הקב"ה למשה מה אני הורג בני קהת אם יטענו הרי מתמעטין ואם לא יטענו הרי כעס עליהם, א"ל הקב"ה למשה ולאהרן – עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם שלא יהו מניחין ובורחין 'אל תכריתו את שבט...' (דברים ד', יח') אלא יבא אהרן ובניו ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא הה"ד 'וזאת עשו להם וחיו...' (במדבר ד', יט')".


ומבואר – שמשה ואהרן היו צריכים למנות באופן מיוחד את טועני הארון שיהיו ראויים לכך ולא יפגעו, ועל כך בא ציווי מיוחד. וא"כ – זהו שמחדש לנו התנחומא – שקרח זכה בזכות מיוחדת להיות מטועני הארון.


ועפ"ז הדברים מבוארים היטב, שכן משה רבינו אינו יכול לדרוש עונש מיתה לעדת קרח שהרי הוא נצטווה במיוחד לדאוג לכך שלא ימותו וכמ"ש "וחיו ולא ימותו" (שם), ועל כן נענשו באופן מיוחד – שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם "וירדו חיים שאולה" (במדבר טז', לג').


ובפירושו של התוספות יו"ט על המשנה הנ"ל באבות מביא מהלך נוסף: " 'פי הארץ' – פירש הרב ברטנורא לבלוע קרח ועדתו וכן פירש הרמב"ם. וקשה – דאמר אם בריאה יברא והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה... ולדבריהם 'אם כמו' תמיהה קיימת וגם זה דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלושה דקדוקים: א. אמרו 'ופצתה האדמה את פיה', ובשעת מעשה נאמר 'ותפתח...' יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה?...


ב. זה שאמר (במדבר יז') 'וירדו חיים שאולה' ... למדרגה התחתונה של שאול... וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיעני כזאת.


ג. אמרו 'וכל העם נסו לקולם' ואין בדרך שומע קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסיבה שצועקים בעבורה... ומעתה אני אומר שקול הבקיעה... ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה, היינו – למדרגה התחתונה, ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דיבור חותך ואומר שעד המדרגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באומרו 'ופצתה', שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר 'ופתחה' ... אבל אמר 'ופצתה' מלשון פציתי פי לה'... שעניינם הדיבור... אמנם – עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי מה ששנה התנא בעניין האתון לומר 'פי האתון' ולא שהאתון נברא בין השמשות והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה עניינו באתון הדיבור שזהו נברא בין השמשות. א"כ פי הארץ גם כן על הדיבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועוד שני – 'פי הבאר' לדברי היש מפרשים שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח".


נמצינו למדים – שע"פ ביאורו של התוס' יו"ט "פי הארץ" מבטא את הנס שאירע שהאדמה השמיעה קול דיבור שאמר שהחולקים באו עד לשאול.


ויש להקשות – מדוע היה צורך שהארץ "תדבר" ותפצה את פיה לתאר את בליעתם של בלועי קרח?


ויש לבאר זאת ע"פ הידוע – שקרח היה אומן הדיבור, והדמגוגיה של קרח מתוארת במדרש תנחומא בפרשתינו וז"ל: " 'ויקח' – אין ויקח אלא משיכת דברים רכים, שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. במשה הוא אומר, 'ויקח משה ואהרן את האנשים האלה' (במדבר א', יז'), וכן הוא אומר- 'קח את אהרן ואת בניו אתו' (ויקרא ח', ב'), וכן הוא אומר 'קחו עמכם דברים ושובו' וגו' (הושע יד', ג') ... הוי 'ויקח קרח' שבדברים רכים משך ליבם".


ומבואר – שקרח, למרות שבעייתו היתה אישית, על כך שלא נתמנה נשיא על משפחתו, מצליח בכוח פיו לקחת עמו את גדולי ישראל ולצאת במחלוקת נוקבת עם משה רבינו.


וכך מתארים חז"ל במדרש תנחומא (פרשת קורח אות ב') את טענותיו של קרח "טלית שכולה תכלת מה היא שתהא פטורה מן הציצית", "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה", עד שקרח מאשים את משה "דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומליבך אתה בודאם".


ועל כן, מובן העונש של פתיחת "פי הארץ" בדיבור – לפרסם את דבר עונשם של בלועי קרח, במידה כנגד מידה, נגד קרח שבא בכוח הדיבור ויצר מחלוקת בישראל.


אך יש לבאר באופן נוסף את סיבת העונש הנ"ל:


המהר"ל בספרו "גבורות ה' " פרק כה' מבאר את עניין כוח הדיבור:


"כי הפה האדם מתחבר בו והנשמה אל החומר וכו', וכן תרגם אונקלוס (בראשית ב', ז') 'ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' – 'והוות באדם לרוח ממללא' (אוקלוס  שם) כי האדם צורתו חיבור הנשמה השכלית והגוף ביחד. ודבר זה הוא בעצמו כוח המדבר, שהוא נשמה עם הגוף וכו' וכוח המדבר, הוא גמר צורתו...".


ומבואר – שבעפר מן האדמה לחוד – לא היה כוח דיבור אלא רק בצירוף שלו אל נשמת החיים. כוח הדיבור הוא מחד גשמי, ומאידך, הוא מבטא את המחשבה, השכל (כשם שהדיבור והשכל אצל הקטן מתפתחים יחד). קרח השתמש בכוח הדיבור – להילחם נגד הרוחניות, נגד התורה, הקב"ה ומשה רבינו.


ועל כך – נענשו קרח ועדתו בבליעה באדמה, להשמיענו – שללא הכוח הרוחני הרי האדם הוא עפר מן האדמה, ואם לדעת קרח – הכוח החומרי לבד יכול לדבר, הרי שגם הארץ פותחת את פיה ומדברת, וזהו "ופצתה האדמה את פיה" (במדבר טז', ל').


עלה בידינו שהביטוי "פי הארץ" עניינו כפול: פתיחת פי הארץ לבלוע את קרח ועדתו (הרמב"ם, רע"ב) ופתיחת פי הארץ בדיבור ("ופצתה הארץ") לבטא את מקום הגעתם של בלועי קרח עד למדרגה התחתונה של השאול.

 

 

קוד השיעור: 2437

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת קרח

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב חזי כהן
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K