ניצבים אנו בעיצומם של ימי הדין.
נאמר בפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה... לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
י"מ דהיינו על התורה וי"מ על התשובה.

וצ"ע- מהו "בפיך ובלבבך לעשותו" הרי מצינו בכמה מקומות שזה ענין קשה? ודרשו חז"ל "צופה רשע לצדיק מבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו" וא"כ כוחות היצר שולטים על האדם ולולי עזרתו של הקב"ה- לא היה נוצחו ומשמע שזהו דבר קשה?
ובחובת הלבבות מביא בשם חסיד- על חייל שחזר מן המלחמה. וא"ל- חזרתי מן המלחמה. א"ל חזרת מהמלחמה הקטנה אל המלחמה הגדולה. היא מלחמת היצר.
ומשמע- שזו מלחמה קשה?

וכן כתוב בפרשת עקב "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ללכת בכל דרכיו..." והקשו בגמ'- אטו יראה מלתא זוטרתא היא? ותירצה הגמ'- אין, גבי משה מלתא זוטרתא היא. וזה צ"ע- הרי משה מדבר אל כלל ישראל? ומאי נ"מ בכך שכלפי משה יראת שמים זו מילתא זוטרתא?

ויש לבאר:
בגמ' ע"ז יז'. מובא הסיפור של ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. היה שטוף בתאוה. ושמע שיש זונה בכרכי הים. נטל כיס של זהובים ובא אליה. בשעת הרגל דבר א"ל שאין לו תקנה. הלך וישב בין ההרים וביקש הרים וגבעות, שמים וארץ וכו' בקשו עלי רחמים... אמר- אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה- רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב. בכה רבי- יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.
וצ"ע- מדוע בכה רבי?

וי"ל- שרבי בכה על הדבר הקשה ביותר שיש בחיי האדם.
ר' יונה בשערי תשובה מביא משל- לכת של ליסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת וברחו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש עדין עצור והיכהו... הלא מחתרת לפניך ואיך לא מיהרת, הימלט על נפשך.
וצע"ג- הו"ל לתת לו פרס ע"ז שלא ברח?

אלא בעצם א"ל- הכל פתוח לפניך. איך בטיפשות שלך נשארת כאילו לא קרה כלום.
וכך אצל ראב"ד- דברי הזונה זעזעו אותו. אך כיצד חוזרים בתשובה? הוא חשב שהוא מוכרח לקבל עזרה מכל מיני גורמים וכשלא קיבל- היה צריך להתיאש לכאורה? אך ראב"ד הסיק- שהוא לא צריך עזרה אלא בתוך תוכו יש את הכוחות להתמודד עם המצב החמור שלי.

וע"ז בוכה רבי- הרי הקב"ה נתן לאדם כוחות עצומים ואדם במקום להשתמש בהם- מזניחם.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהזדמן לאוצר המלך ושם היה מיזוג אויר והוא יושב ומתענג. א"ל חבירו- מה עשית? א"ל נהנתי מהמיזוג. א"ל- טיפש שבעולם, יכולת למלאות את כל כיסך ברכוש מאוצר המלך?!
וכך אצל בני אדם.

ועל כך בוכה רבי "יש קונה עולמו בשעה אחת".
על האדם לנצל את כל כוחותיו.

וזהו פשט הפסוק: "לא נפלאת היא ממך..."- לא כתוב שזה קל! אך כתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" דהיינו שהקב"ה נתן לך את כל הכוחות לשם כך.

וכ"כ ר' יונה על ענין החרטה:
ויתחרט על מעשיו הרעים... איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיני... ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע שאחרי אוכלו ואחרי שנה יגרס השופט בחצץ שיניו והייתי אכזרי על הנפש היקרה... ומה הועילה בכל קנייניה אם רעה בעיני אדוניה "איך נמשלתי כבהמות נדמתי...

והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל... ליראה מלפניו ולמשול בגוף... למה לי חיים... ועוד, כמשפט הבהמה לא עשיתי אבל שפלתי ממנה דידע שור קונהו... ואני לא ידעתי ולא התבוננתי..."

וזהו פשר בכייתו של רבי.
וזהו שאומר "כי אם ליראה"- מלתא זוטרתא היא- שהקב"ה ברא בך את כל הכוחות הדרושים לעבודתו.

הרב דסלר מביא "ישרים דרכי ה'- צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"- (מכתב מאליהו, ח"ב) כל מאורע שהקב"ה מביא על האדם- האדם יכול ללמוד ממנו ולהשתמש בו כמנוף לעבודת ה'. ולכן צדיקים- ילכו בם-

ומסופר על רבי זושא מנאפולי שהיגיע למגיד ממזריטש (תלמיד הבעש"ט) ורצה לשהות אצלו חודש. א"ל שישוב לביתו. א"ל- לפחות תלמד אותי משהו.
"אל תלמד כמה דברים מגנב- אם נכשל פ"א- מנסה שנית, עיקר עבודתו בלילה מה שגנב הוא מוכר בזול ... וכך תלמד מחינוך כל מה שמבקש בבכיה, אינו מפסיק לבכות עד שמשיג את מבוקשו.
וזהו היסוד שמכל דבר אפשר ללמוד.

אך להיפך "רשעים- יכשלו בם".
הקב"ה נתן לנו מתנה טובה- תורה. וגם בתורה מובא בחז"ל "זכה- נעשית לו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות". וצ"ע- דאם כן- עדיף שלא ילמד תורה שלא יהיה לו סם מוות? ותירץ דלא קשיא מידי- דסם המוות של התורה עדיף מסם המוות של עוה"ז. יע"ש.
וכן- הקב"ה נתן לנו מתנה- שבת. שניתן לנצלה לעליה גדולה. אך מאידך, ח"ו יכול לנצלה לדברי הבל. וה"ה- גבי א"י. יכול להגיע לדרגות נשגבות ומאידך, סכנת כוחי ועוצם ידי וכו'.
ימי אלול יכולים לשמש מנוף עצום לתורה ויר"ש. אדם יכול לקבל מבט אמיתי על כל חייו שיכול לרומם אותו ולהציב את חייו במסלול אחר.

הרב דסלר מבחין בין בחירה פרטית לעשות מצוה מסוימת או לא. לקום לתפילה, להניח תפילין... אך יש בחירה כללית- החלטה האם ללכת לישיבה וכו'. זו החלטה שיכולה לשנות את כל מהלך חייו. אך ימים נוראים שעוברים על האדם בצורה טובה- זו בחירה כללית, הימים הללו יכולים לשנות אדם מן הקצה אל הקצה.

וישנו משל- מלאך נתן לשני בנ"א "שנה" שכל מה שתעשו בה תצליחו. אחד- קיבל ע"ע ללמוד תורה ושרתה בלימודו ברכה עצומה ועלה ונתעלה בתורה ויר"ש . השני- קיבל ע"ע לצוד זבובים. וכך- יכול לעבור על אדם זמן רב. ומה עשה? תפס זבובים!
וזהו שבכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת.

ובשם הר' מקוצק מובא- לעולם לא יתבעו אותי למה לא היתי משה רבינו אלא למה לא היתי מנחם מנדל מקוצק.

לכל אחד ואחד "מקום היניחו להתגדר"- זה בפלפול וזה בהלכה, זה במוסר וזה באגדה וכו'
ובשם ר' חיים שמואלביץ מספרים- שר' ישראל מסלנט הלך לטבול והמקוה היה חם מידי וכו' ואמר ר' ישראל סלנט לבלן וכי כך מנהלים מקוה? השיבו- אתה תלמד אותי לנהל מקוה?! אמר ר' חיים שמואלביץ- מכאן מוסר השכל גדול: כ"א הוא "חד בדרא" בענייניו!
הבלן הוא בעל הבית בעניני המקוה! ובפרט ש"לפום צערה אגרא".

לכל אחד יש מקום מיוחד להתגדר בו ולכל אחד כשרונות שה' חנן אותו בהם.
ואנו מתפללים "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו... שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion