Yeshivat Kerem B'Yavneh

A land that Hashem, your G-d, seeks out

BackBack to Main Page

By: Rav Kalman Ber

מאמר לפרשת עקב

בפרשתנו קורים אנו בשבחה של ארץ ישראל:


"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך מרשית השנה ועד אחרית שנה"[1].


בביאור שבחה המיוחד של ארץ הקודש, שהתורה באה ללמדנו, נחלקו הראשונים אם השבח הוא יתרון גשמי או יתרון רוחני.  רש"י וסיעתו ביארו, שהתורה מבטיחה, כי ארץ ישראל טובה מן ארץ מצרים אשר יצאתם משם, שכן בארץ מצרים צריכים לטרוח להביא מים מן הנילוס, ונדרש עמל רב כדי להעלות את המים למקומות גבוהים, לא כן בארץ ישראל אשר למטר השמים תשתה מים:


"ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה מים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחת"[2].


נמצינו למדים, שלדעת רש"י שבחה של ארץ ישראל הוא שהגשמים יורדים בארץ זו בכל המקומות, ואין צורך להתאמץ כמו בארץ מצרים. לעומת רש"י אין הרמב"ן מבאר את היחס בין ארץ ישראל לארץ מצרים בטיב הארץ, אלא בתלות הרוחנית של עם ישראל בקב"ה, שכן ירידת הגשמים מותנית ברמה הרוחנית של העם:


"ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם: ושמרתם את כל המצווה וירשתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש, כי ה' יתן מטר בארצכם בעתו, והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים, להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד, וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה', ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה  עד מאד, לא תזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב בהריה... ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה: 'כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ולא לא תשמעו ועצר את השמים, ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה', שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר"[3].


ביאר לנו הרמב"ן, את היחס שבין מצרים לארץ ישראל, שכן בעוד שבמצרים ה' נותן את כל מחסורה אף ללא תפילה ובקשה וללא תלות במעשיהם  אשר יעשון - לא כן בארץ ישראל אשר עיני ה' בה, הקב"ה דורש את מעשיהם אשר יעשון, ועל פיהם הוא נותן להם מטר: בארץ ישראל הברכה אינה תלויה רק בעמלו של האדם,  באיזו מידה יתאמץ לתעל את הארץ בתעלות מים, אלא קיימת תלות במטר השמים הבא מלמעלה.


וכך אמרו חז"ל במדרש:


"וכך היתה הארץ שותה מתחלה (דרך נהרות) דכתיב 'ואד יעלה מן הארץ' וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. רבי חנן דציפורי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, מפני ד' דברים חזר בו הקב"ה, שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים הרעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה, הדא הוא דכתיב 'לשום שפלים למרום'"[4].


בתיאור מעשה בראשית אנו מוצאים את הנהרות המשקים את גן העדן, ורק אח"כ מדובר על גשמי מטר, ועל כך אומרים חז"ל ש"חזר בו הקב"ה שלא תהא שותה אלא מלמעלן". ואם נתמה ונשאל: וכי הקב"ה אדם הוא להתנחם? יש לומר, שפירוש הדברים כך הוא. הנהגתו של הקב"ה בעולם היא בהתאם לרמה הרוחנית של בני אנוש. בראשית ימי הבריאה בגן העדן שם האדם היה דבוק כל העת בבוראו, היתה הברכה מצויה כל העת בעולם; אך בעקבות חטאו של אדם הראשון, אחר אשר גורש מגן עדן, הוא נזקק לגירויים חיצוניים שיזכירו לו שיתלה עיניו למעלה, ושיישר אורחותיו כדי לזכות למתנת שמים. ואכן זו מעלתה של ארץ ישראל שהיא תעורר בקרבנו את הכמיהה והציפיה לתפילה לאל-חי. בכך מבינים אנו את דמיון ארץ מצרים לגן עדן:


"וישא לוט את עיניו, וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער"[5].


התורה מתארת את סדום כגן עדן וכארץ מצרים, וחפצים אנו לעמוד על הדמיון בין סדום לבין גן ה' – גן עדן, לבין ארץ מצרים. אמנם לדברי הרמב"ן נכוחים ומבוארים הדברים, כי ארץ מצרים כמו גן עדן היתה משופעת בשפע גשמי רב ללא תלות בבורא העולם, אלא שבגן עדן שימשו כל אמצעים אלו ע"מ "לעובדה ולשומרה", ובמצרים נטל האדם את כל שכיות חמדת העולם להנאתו הפרטית.


מעתה גם סדום על אף היותה בתחומה של ישראל, אך נהגו בה חוקי מצרים. היא היתה משופעת בשפע גשמי ללא תלות בבורא העולם, היתה היא מעין שגרירות של מצרים בתוככי ארץ ישראל.


"אנשי סדום לא נתגאו, אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, אמרו, וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו, אלא לחסרנו, בואו נשבית תורת רגל מארצנו"[6].


האוצרות הבלתי נדלים, אשר חנן ה' את סדום, גרם להם לראות זאת כרכושם מימים ימימה, הם לא היו זקוקים לתפילה, ולא לבקש מבורא העולם מתנת שמים. חוקי מצרים אשר נהגו בסדום, גרמו להם לבעוט בנותן הטובה, מכאן באה דרשת חז"ל:


"ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו"[7].


רצונו של לוט להגיע לסדום נבע משאיפתו לנתק את  התלות בבורא העולם, לוט חפץ בשפע גשמי גם ללא תפילה, הוא הסיע עצמו מקדמונו של עולם.


כאן המקום לשזור את פירושו של המלבי"ם לפסוקים: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים". המלבי"ם סבור, שבפסוקים אלו ביקשה התורה לבאר, למה לא השאיר ה' את בני ישראל במצרים, ולא גירש את המצרים ששעבדו מאות בשנים את בני ישראל; לכאורה אך טבעי שכגמול על עבודתם יירשו ישראל את ארצם לנחלת עולם:


"על זה משיב שלכך יצאתם מארץ מצרים, מפני שמצרים שותה מים מן הנילוס שעולה ומשקה את הארץ פעם אחת בשנה, ואינה צריכה למטר השמים, שהמטר הוא השגחי ויורד בהשגחת ה' הפרטית, וארץ שחיותה מן המטר כלם צריכים בכל עת ועת לרחמי שמים שיתן להם מטר בעתו"[8].


לאמור, לארץ מצרים ישנה תכונה המשחיתה את תושביה, כשם שקרה לאנשי סדום. ארץ שתושביה לא זקוקים לתלות עיניהם לשמים, יתמלאו גאוה כאנשי סדום; הן כך אמר פרעה "לי יארי ואני עשיתני"[9], עד כדי כך התפאר פרעה בכוח שלו ביאור, עד שעשה עצמו אליל. ולכן דווקא ארץ ישראל ניתנה לנו, "שיהיו הכל תולים עיניהם לשמים".


אך עוד לנו אחת להבין בכבשונו של עולם. הנה אם נתבונן, ניווכח לראות שכל דבר הנצרך לקיומו של עולם משמש הוא בסדר ובדיוק גדול, למשל, מערכות השמש והכוכבים הרי יכולים אנו לדעת מראש את זמניהם בדיוק נמרץ. וכך הדבר בכמות אוצרות הטבע שברא הבורא נמצאים הם בדיוק נפלא, הברזל נמצא בכמות גדולה בהרבה מהכסף והזהב, שכן הברזל נצרך יותר לאדם - ורק הגשמים הנצרכים כל כך לקיומו של עולם הם ללא סדר, ואי אפשר לדעת מראש מה ילד יום. הלא דבר הוא. וכך ניסח את התמיהה הגה"צ רבי אליהו לפיאן:


"והכלל תראה שכל דבר הנצרך לקיום העולם, שם תראה הסדר והדיוק הגדול אשר תוכל לעשות חשבון במשטרו, מציאותו, ומהלכו לזמנים ארוכים ואף לדורות. וא"כ נשאלת השאלה, הרי הגשמים והמטר זקוקים בני אדם להם מאד מאד, וכל החיים תלויים בהם, כי אילו היו הגשמים נעצרים שנה אחרי שנה, היה נעשה רעב בעולם... א"כ מה הטעם שבכל דבר אשר נצרך העולם בו ביותר, הנהיגו הקב"ה בסדר ומשטר ביותר, ולא יארע בשום אופן עפ"י דרך הטבע שהשמש לא תצא בבוקר, או שלא תשקע בערב, וכן הלבנה והכוכבים והמזלות בקביעותם... ואילו הגשמים אין אנו רואים בהם שום סדר, יש שנה שחונה ויש שנה גשומה, וכן באותה שנה עצמה, לפעמים יורדים הגשמים ברביעה ראשונה ולפעמים השניה, ומה טעם יש בזה שנשתנו הגשמים בכל סדר עולם? הלא דבר הוא"[10].


עד כאן נוסח השאלה, אשר מביאה אותנו להבין ביתר שאת את מעלת הגשמים.


 


 


"גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ"


ידוע ידענו, כי תכלית בריאת אדם עלי אדמות היא, כדי שהאדם יחבר שמים וארץ, שיחבר וירומם את הדברים הארציים לשמי שמיא. זה שאמר החכם מכל אדם "בכל דרכיך דעהו"[11], דעת מלשון חיבור, שבכל עסקיו הגשמיים יחבר האדם את מעשיו לשם שמים. לזה נתכוונו חז"ל באומרם:


"אמר ר"ש בן חלפתא, גדול שלום שכשברא הקב"ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים. ביום הראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים הה"ד בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בשני ברא מן העליונים הה"ד ויאמר אלקים יהי רקיע, בשלישי ברא מן התחתונים, ויאמר אלקים יקוו המים, ברביעי מן העליונים יהי מאורות ברקיע מן השמים, בחמישי ברא מן התחתונים ויאמר אלקים ישרצו המים, בששי בא לבראות אדם, אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים, אם אני בורא אותו מן התחתונים, הרי התחתונים רבים על העליונים, מה עשה? בראו מן העליונים ומן התחתונים, הה"ד 'ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה' ומן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים"[12].


בריאת אדם מן התחתונים ומן העליונים מטרתה להגדיר לאדם את תפקידו עלי חלד, שעליו להעלות את העולם ומלואו למקורו בסתר עליון, או אז "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגויים ה' מלך"[13]. חיבור זה בין שמים וארץ בא לידי ביטוי בגשם, הן כל יצירת הגשם בא ע"י חיבור שמים וארץ: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה[14],". אין הגשמים יורדים משמים לארץ, אם לא עולים אדים מן הארץ לשמים; ואין הארץ מצמיחה מאומה, בלי שירדו גשמים מן השמים לארץ - נמצא אפוא שתכלית הגשם היא החיבור בין השמים ובין הארץ.


ומעמיקים אנו את המחרשה, הנה הרה"ק ר' חיים מוולוז'ין פירש את הנאמר:


"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו"[15].


ופירש בספר "רוח חיים":


"וכל מעשיך יהיו לשם שמים, על דרך הכתוב 'בכל דרכיך דעהו' דהיינו שגם בתאותו הגשמית יכוין לשם שמים, ואם כן שב והיה רוחני כמו שכתוב 'כי כאשר ירד הגשם וגו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את ולחם לאוכל וגו', והנה הלשון משמע כי אם הרוה ואז ישוב, והענין כי כל הנאה אם נותנין שבח והודאה למי שברא זה, או מכוין לשם שמים, חוזרת השפע למעלה כביכול תשלום מה שירד למטה וכאילו החזרנו לו יתברך, ובכן שב הגשם למקומו"[16].


כלומר, כאשר אנו משתמשים בדבר לשם שמים לעבודת האל – אנו מחזירים את הגשם הגשמי למקורו, וזהו חיבור שמים וארץ, שלכך נבראו הגשמים. ומעתה מבינים אנו מדוע עוצר ה' את המטר דווקא כאשר אין ישראל עובדים את ה', שכן כאשר עולים האדים מן הארץ – מן הארציות, אם אדים אלו הם ממים שנתעלו מגשמיותם, או-אז חוזרים הם לרדת ממעל למטה כדי שיתמלא רצון ה', שכן יחזרו הם שוב לשורשם הרוחני. אך כאשר האדים אשר עלו למעלה, לא נתעלו ונשארו בגשמיותם, אזי אין הם חוזרים למקומם, שכן אין הם ממלאים את ייעודם ואז "ועצר ה' את השמים". חז"ל ביטאו רעיון זה במתק לשונם:


"אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, שנאמר הרעיפו שמים ממעל, ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו"[17].


תכלית הגשם היא לחבר שמים וארץ, וכאשר אין האדם מחברם, או-אז השמים לא נותנת את גשמה והארץ לא נותנת את יבולה. ובכך ניתן לנו הארה להבין את עניינה של שמחת בית השואבה.


 


"ושאבתם מים בששון"


שמחה גדולה היתה בבית המקדש עת שאבו את המים בחג הסוכות כדי לנסכם ע"ג מזבח, עד שאמרו "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו"[18]. ולאור דברינו רוצים אנו לבאר את טיבה של השמחה שהיתה בעת שאיבת המים.


אמרו חז"ל במדרש:


"מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים? כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים תחתונים בוכים וזהו שכתוב 'מבכי נהרות חבש' (איוב כח, יא), אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב"ה שנאמר 'הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה גוער בים ויבשהו' (ישעיהו מג, טו). אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר 'מקולות מים רבים אדירים משברי ים' (תהילים צג, ד) ומה הם אומרים? אדיר במרום ה' ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים"[19].


ניסוך המים הוא פיוס למים התחתונים שבכו על שנתרחקו משמי שמיא מהקב"ה. הקב"ה פייסם שיקחו מהם מים לניסוך על גבי המזבח בחג הסוכות, ויקחו מהם מלח לצרכי הקרבנות על גבי המזבח, שכן רצונם להיות "קדם מלכא".


ונפלאים דברי בעל "ייטב פנים", שפירש את הנאמר באיכה "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'"[20], שתפילתו של האדם צריכה להיות כמים – כמים הבוכים "אנן בעיין למיהוי קדם מלכא", כך על האדם לבכות שרצונו להתקרב לה'.


מעתה מתבאר לנו, כי בחג הסוכות באה תיקונם של המים התחתונים, ומהמים הבוכים הופכים הם למים שמחים. ואנו מצטרפים לאותה שמחה, ומהם למדים אנו לשאוף ולהתקרב אל ה':  "אנן בעיין למיהוי קדם מלכא". זוהי שמחת בית השואבה, שמים וארץ נשקי אהדדי, ומעת שאנו מבינים אל-נכון את משמעות שמחת בית השואבה, ולומדים כיצד לרומם את כל הארציות, או אז מובטח לנו שיתברכו גשמי השנה: "מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה"[21] , שכן ע"י שהאדם לומד מן המים התחתונים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, ע"י כך יתחברו האדים מלמטה למים שלמעלה וישפיעו שפע ברכה ומטר.



 





[1] דברים יא, י-יא.




[2] רש"י, דברים יא, י.




[3] רמב"ן, דברים שם שם. וראה בפירוש הרשב"ם שם: "כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים, כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים, שאין צריכים למטר ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלקיך בה להשקותה במטר השמים".




[4] בראשית רבה, פרשה יג, ט.




[5] בראשית יג, ג.




[6] סנהדרין דף קט ע"א. וראה בספרי "מעשה רקם", פרשת וירא, עמ' 69.




[7] בראשית רבה,פרשה מא, ז; ורש"י בראשית יג, יא.




[8] מלבי"ם, דברים יא, יא. וראה מהר"ל, גבורות ה', פרק סד, שלכן נקראת ארץ ישראל "ארץ החיים" שהיא כל הזמן יונקת ממקורה, כמו דבר חי שיונק כל הזמן.




[9] יחזקאל כט, ג.




[10] "לב אליהו" דברים, עמוד ריט, וראה שם בתירוצו.




[11] משלי ג, ו.




[12] ויקרא רבה, פרשה ט, סימן ט.




[13] דברי הימים א טז, לא.




[14] בראשית ב, ו.




[15] ישעיה נה, י-יא.




[16] "רוח חיים" על פרקי אבות, פרק ב, משנה יב. וראה ב"מנחם ציון", דרושים לפסח דף פא, להרה"ק מנחם מנדל מרימינוב שכתב: "מדקדוק הלשון משמע, שאחר שהרוה את הארץ ישוב שמה. וביאור הענין, שהגשם כשיורד מן השמים נקרא מטר שהוא דבר רוחני, עד בואו לעולם הזה מתגשם, וע"י כך הוא מוליד ומצמיח את הארץ, שהזרעים נמשכין למעלה לשורשן, וע"י האכילה בכונה נתעלה הרוחניות שבה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה", עיי"ש.




[17] תענית דף ז ע"ב. וראה מהרש"א בחידושי אגדות שם; וראה בשער הכוונות להאר"י  ז"ל, דרוש א' לפסח, שגלות מצרים נקראת "גלות הדעת", שכן במצרים אין חיבור בין שמים וארץ, ומשום כך אין ירידת גשם בארץ זו.




[18] סוכה דף נא ע"א.




[19] מדרש זה הובא ברבינו בחיי, ויקרא ב, יג ד"ה במלח. וראה רש"י, ויקרא שם; ובתיקוני זוהר יט, ב: "בגין דמים תתאין אינון בוכין ואמרין אנן בעיין מיהוי קדם מלכא, עילת העולות ובען לסלקא לעילא.




[20] איכה ב, יט.




[21] ראש השנה דף טז ע"א.



Shiur ID: 4592

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: