Yeshivat Kerem B'Yavneh

יראת שמים

BackBack to Main Page

By: Rav Meir Orlian

מאמר לפרשת עקב

בפרשתינו, משה אומר לבנ"י (דברים י:יב-יג):


''ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמור את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ''


הביטוי "כי אם", שמשמעו שאלה קלה, אינו מתאים לרשימה כ"כ כוללת של דרישות. הדרישה "ליראה את ה'" (יראת שמים) כשלעצמו הוא אידיאל גדול, וכ"ש שאר הרשימה! חז"ל עמדו על קושי זה ושאלו, "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא"? (ברכות לג:)


הרמב"ן מפרש שהביטוי "כי אם" מתיחס לסוף הפסוק -- "לטוב לך". כלומר, למרות שהקב"ה דורש ממך עבודה שלימה, אין זה משום שהוא צריך אותה לתועלתו, אלא הוא דורש את זה "לטוב לך". משה חוזר בעצם על דברי הקב"ה לאחר מתן תורה, "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם. (דברים ה:כו)


אולם, חז"ל פי' שהביטוי "כי אם" מתיחס לביטוי שמיד לאחריו (ברכות לג:):
אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר, "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי, אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו". אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן; קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול.


יראת שמים היא אמנם "כלי גדול", ולא דבר פשוט. אכן, כיוון שמשה רבינו כבר רכש מידה זו, הוא ראה אותה כ"כלי קטן" בלבד והיה יכול לומר "כי אם". וכבר הקשו המפרשים על זה, אעפ"י שלמשה עצמו יראת שמים נדמה לדבר קטן, הלא סוף סוף דבר עם בני ישראל שלא היו במדריגתו. להם, דרישה זו של יראת שמים נשאר דבר גדול!


עוד הדגישו חז"ל את חשיבותו של יראת שמים כתנאי לשמירת החכמה (שמו"ר ל:יא):
אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו, יש לי אלף מדות של תבואה, יש לי אלף מדות של שמן, ואלף של יין. א"ל חבירו, יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם? אם יש לך -- כן הכל שלך, ואם לאו -- אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו אם יש לך יראת חטא הכל שלך, שנאמר (ישעיה לג) והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא וגו'.
 
למה דווקא מידה זו כ"כ חשובה לחכמה בפרט? הסבר דבר זה טעון הבנה יסודית במושג "יראת שמים" על אופניו ודרגותיו השונים. אברנאל, מסילת ישרים, והנצי"ב מאריכים בביאור העניין. אולם, נוכל אולי לתרץ קושיות הנ"ל עפ"י א' מהדרגות הפשוטות של יראת שמים.


רש"י (ברכות ל"ג:ד"ה הכל) מגדיר את יראת שמים כבחירה להיות צדיק או רשע. יסוד בחירה זו היא עבודת ה' מתוך ישרות, כמש"כ גבי איוב, "איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע." ומאידך, מצינו בחז"ל (ברכות נ"ט.): "אמר ר' אלכסנדרי אמר ריב"ל, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר, "והאלוקים עשה שייראו מלפניו." ישרות היא היסוד ליראת שמים; עקמומיות הלב היא היפוכו.


עוד למדנו מקהלת (ז:כט) שהאדם נברא ישר מטבעו: "אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חישבונות רבים." יש לאדם נטיה טבעית לאמת וליושר, אולי מה שנקרא בימינו "מצפון פנימי." אנשים חוטאים מפני שעושים חשבונות ומבטלים את הוראת מצפונם. יראת שמים היא המידה שמבטיחה שאדם ישמור את ישרותו ולא יכנע לחשבונותיו. כשאמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הכוונה היא שיש לאדם בחירה ללכת אחר מצפונו הטבעי או אחרי חשבונותיו. משה רבינו הגיע אמנם לדרגות הגבוהות של יראת שמים, אבל כל אדם יכול להגיע פחות לדרגה הבסיסית ביותר שלו. וכיוון שהאדם נברא "ישר", נכון הדבר לומר אף לבנ"י "כי אם".


מעתה מובן ג"כ הקשר שבין יראת שמים ושמירת החכמה. לפי מידת החכמה שבאדם, יותר מסווגל הוא לבקש חשבונות ולשכנע את עצמו נגד האמת הפנימי. חכמתו נהפכת אז למקור החטא. מבחינה זו, יראת שמים היא האוצר ששומר על האדם ליישם את חכמתו להביא לידי צדקות ועבודת ה'.


וכן מובן הקשר ההדוק שבין יראת שמים ומדת הענוה, כמש"כ במשלי (כב:ד), "עקב ענוה יראת ה'". וכן מצינו ב"סולם" המפורסם של ר' פינחס בן יאיר (שהוא הבסיס למסילת ישרים של הרמח"ל), "ענוה מביאה לידי יראת חטא." (ע"ז כ:) אדם שהוא ענו אינו מחפש חשבונות כדי להרויח, אלא הוא ישר ומוכן לקבל את דברי מצפונו הפנימי. וגם מובן היטב שכיון שמשה רבינו הגיע לשיא הענוה, היה בו ג"כ מידת יראת שמים.


אולי נוכל ג"כ לקשר את פשוטו של מקרא, וכפי שפי' הרמב"ן, עם דרשת חז"ל. אמנם, כל מה שה' דורש מאתנו הוא לטוב לנו, אולם, האדם משיג את הטוב האמיתי דרך יראת ה' ועבודתו יתברך וכו', ולא דרך החשבונות השונים שאדם עושה לעצמו.


ובזה יש לפרש גם כן את דינו של ר' מאיר שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. (מנחות מג:, ועי' דעת זקנים מבעה"ת שמסביר את יסודו הלשוני של דרשה זו.) אדם שמצהיר מאה פעמים בכל יום שה' הוא מקור הטוב (והרע) בעולם, יצליח לשמור את היראת שמים שלו ולא יתפתה לנסות להרויח ע"י חשבונות ודרכים מפוקפקות.

Shiur ID: 2336

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: