Yeshivat Kerem B'Yavneh

כנגע נראה לי

BackBack to Main Page

By: Rav Aryeh Stern

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

עיון בפרשת מצורע

MS Word Download the Shiur

בפרשת מצורע מובאת פרשת צרעת הבית, וכך נאמר בפסוק (פרק יד', לד'-לו'): "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית".


פסוק זה צ"ע. ראשית, מה פשר האריכות והכפילות בפסוק- אחוזה, אחוזתכם?


ועוד, מהי המשמעות של האמירה לכהן "כַנגע נראה לי בבית"?


ופירש רש"י "כנגע נראה לי" (פס' לה')– "אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא "כנגע נראה".


ו"בעל הטורים" (שם) מצא רמז לדבר זה וז"ל:


"נראה לי" – ב' במסורה, "כנגע נראה לי" – מרחוק ה' נראה לי, זהו שאמרו חכמינו ז"ל שאפילו ת"ח ובקי בנגעים לא יאמר "נגע" אלא "כנגע", וזהו "מרחוק נראה" שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע".


אלא שצ"ע – מדוע ת"ח שיודע בבירור שאכן זהו נגע – לא יפסוק בבירור ויאמר רק "כנגע נראה לי בבית"? והן אומנם ברור שהלכתית הנגע ידון כנגע רק ע"פ קביעת הכהן, אך עדיין צ"ע מדוע לא יוכל בעל הבית – הת"ח לקבוע "נגע" נראה לי בבית?


הרב אליהו מזרחי (הרא"ם) כותב על דברי רש"י:


"ולא ידעתי טעם בזה דמה הפרש יש בין אם יאמר 'כנגע נראה לי' בין אם יאמר נגע? בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא או לטהר הווא אמינא שצריך לומר "כנגע" המורה על ספק ולא "נגע" המורה על הוודאי, מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל מה שבבית טרם שפינו את הבית, אבל כיוון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן... שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה (=כל זמן שלא הכריע הכהן לטומאה אין הבית טמא) מאי נפקא מיניה בין שיאמר אותו בלשון ודאי או בלשון ספק? אפילו אם יאמר אותו בלשון ודאי (=יאמר "נגע" ולא "כנגע") אין הנגע טמא עד שיאמר הכהן טמא הוא?


אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו "ודאי" אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד.) "למד לשונך לומר איני יודע".


ומבאר הרש"ר הירש ע"פ הרא"ם על הפס' הנ"ל: "אפי' ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית" (נגעים יב', ה') – "כאן לימדך הכתוב דרך ארץ לנהוג במידת הענוה".


ולכאורה, הנהגה זו של דרך ארץ צ"ע – וכי כל ת"ח שנשאל – יאמר "איני יודע"?


ע"מ להגדיר זאת – יש להביא את דברי הגמ' במסכת קידושין דף ל': "תנו רבנן "ושננתם" – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד". ופירש"י "והן מחודדים בפיך" – "חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד".


ולכאורה נראה שישנה סתירה בין הסוגיות.


מחד, אמרינן "למד לשונך לומר איני יודע", ומאידך, אמרינן "אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד"?


וצ"ל – שכאשר הת"ח צריך לפסוק ולהחליט דבר שהוא בסמכותו, עליו להיות שנון וחד, ולומר את הכרעתו מיד, אך כאשר הת"ח נשאל בדבר שההחלטה אינה מסורה בידו ועליו רק לחוות דעתו, אז – "למד לשונך לומר איני ידוע".


ולכן בנ"ד – בעה"ב – שאין בסמכותו לטמא את הבית, צ"ל רק "כנגע נראה לי בבית, שכן הסמכות נתונה בידיו של הכהן.


ובתוס' בקידושין ל' ד"ה "אל תגמגם ותאמר לו, מביא שתי קושיות:


א. "והא דאמר באלו מציאות (ב"מ כג':) דצורבא מרבנן משני בדיבוריה במסכת? אומר ר"ת דהיינו אם שואלים אותו אם למדת מסכת זו אל יתגאה לומר שלמדה, כלומר "למדתי הרבה", אבל אם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכת צריך שיהיו מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר.


ב. "ולא דמי להא דאמר מר (מסכת דרך ארץ זוטא פ"ג) "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז"? דהיינו במילי דעלמא, ואפילו בדברי תורה לא יאמר יודע אני דבר להתפאר בו בכך אלא מה שיודע יורה וילמוד לתלמידים".


נמצינו למדים מדברי תוס', שלהורות פסק הלכה אכן על הת"ח לפסוק באופן מוחלט וברור משא"כ בענייני דעלמא, או אפי' בענייני תורה כשאין הדבר נדרש למעשה אלא רק להבליט את ידיעותיו.


ומכאן, למדנו פרק בדרך ארץ, שעל האדם ללמד עצמו לנהוג בדרך הענווה. וצ"ע – מדוע מסר חשוב זה של מידת הענוה נלמד דווקא בעניין הצרעת? וצ"ל – שהתורה באה ללמד אותנו את התיקון לקלקול הצרעת.


ואכן רש"י על אתר (יד', מט') ביחס לטהרת המצורע מבאר את הטעם לכך שלוקחים "עץ ארז ואזוב ושני תולעת". וז"ל: "ועץ ארז" – "לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, "ושני תולעת ואזוב" – מהו תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב". ומבואר שהנגעים באים על האדם בגלל גסות הרוח, והיינו – הגאוה.


מקורו של רש"י היא הגמ' במסכת ערכין דף טז' וז"ל הגמ': "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין". ובגמ': "ועל גסות הרוח" – דכתיב – "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלוקיו" (דברי הימים ב' כו', טז') "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב' כו', יט').


מקור הגמ' הוא הפסוקים בדברי הימים ב' פרק כו' (ד', יד'), העוסקים בעוזיהו מלך יהודה. בראשית הפרק מתוארת הצלחתו הרבה של עוזיהו המלך. וז"ל הפסוק: "ויעש הישר בעיני ה'... ויהי לדרש אלוקים בימי זכריהו המבין בראות האלוקים ובימי דורשו את ה' הצליחו האלוקים ויצא וילחם בפלישתים... ויעזרהו האלוקים על פלשתים ועל הערבים... ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים כי מקנה רב היה לו ובשפלה ובמישור איכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה, ויהי לעוזיהו חיל עושה מלחמה יוצאי צבא... ויכן להם עוזיהו לכל הצבא מגינים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני קלעים ...".


ואולם, בהמשך מתאר הכתוב את התדרדרותו של עוזיהו וז"ל הפסוק (טו', כג'): "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלוקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה'... ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלוקים. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטורת. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה', ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו ... וישכב עוזיהו עם אבותיו ויקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא וימלוך יותם בנו תחתיו".


מפשוטי המקראות עולה ההבחנה החדה בין ההצלחה שהיתה לעוזיה בראשית דרכו ובין סוף ימיו העגומים של עוזיהו, וכל זאת בגלל ש"גבה לבו" ורצה להקטיר קטורת ככהן. והצרעת היא אחד הביטויים לגסות הרוח.


ולאור זאת, מובן המסר בפרשתינו – כאשר יש צרעת בביתו של האדם זה מעיד על גסות הרוח וממילא ברור שעליו לאמר רק "כַנגע נראה לי בבית" – אפי' אם הוא ת"ח – דזהו התיקון לחטא גסות הרוח.


ועפ"ז יובן הקושי בו פתחנו. הפסוק אומר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" (ויקרא יד', לד') – אז הכל יהא כשורה, כי אתם מכירים בכך שאני בורא עולם, הוא שנתתי לכם את הארץ. אך כאשר "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", והיינו – שאדם מרגיש שהבית הוא שלו בחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', יז')– זוהי גסות הרוח שעליה בא נגע הצרעת.


ובשם ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל מובא שיש לפצל את הפסוק: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – אז הכל יהא בסדר אך כשזה יהפך להיות "בבית ארץ אחוזתכם" – אז "ונתתי נגע צרעת". והתיקון הוא בכך שבעה"ב יבא אל הכהן ויאמר לו "כנגע נראה לי בבית", שזהו ביטוי של ענוה לתקן את גסות הרוח.


ובמדרש במדבר רבה פרשה ז' מובא: " א"ר יהודה הלוי ב"ר שלום על י"א דברים הצרעת באה, על קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו ועל גסות הרוח ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל לשון שקר ועל הגניבות ועל שבועת שקר ועל המחלל שם שמים ועל עבודת כוכבים, ר' יצחק אמר על עין רעה, ורבותינו אומרים על מי שמנאף בדברי תורה".


ומוסיף המדרש: " 'ועל גסות הרוח' – זה נעמן שנאמר (מלכים ב', ה') 'ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול' מהו גדול? שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל ועל ידי כך נצטרע. 'ועל הנכנס בתחום שאינו שלו' – זה עוזיהו שביקש להיכנס בתחום הכהונה, ומה כתיב בו (דברי הימים ב', כו') 'והצרעת זרחה במצחו' ".


ולפי דברי המדרש – שיחס לעוזיהו את הקלקול של "הנכנס בתחום שאינו שלו" (בניגוד לדברי הגמ' שיחסה לעוזיהו את הקלקול של גסות הרוח) – צריך לומר, שגם בנ"ד בעה"ב באומרו "כנגע נראה לי בבית" – מתקן את קלקולו ולא נכנס לתחום הכהונה, שהכהן הוא זה שבידו להחליט לטמא את הבית משא"כ בעה"ב שיכול רק לחוות את דעתו בלשון ספק.


ונראה שזוהי משמעות הגמ' במסכת סנהדרין דף צב': "א"ר אלעזר לעולם הוי קבל וקיים (פירש רש"י – הוי עניו ותחיה, קבל – לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל). א"ר זירא – אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו ש"מ ". ופירש"י – "כנגע נראה לי בבית" כתיב דמשמע נראה ממילא, ועוד דכתיב "לי" ולא לאורי – נמצא שאפילתו הצלתו, שכל זמן שאין כהן רואהו – אין מטמא בנגעים.


וזהו בדיוק המסר של ענייננו, וכנ"ל.


באופן שונה מבאר המדרש בויקרא רבה פרשה יז' וז"ל:


" 'בבית ארץ אחוזתכם' (ויקרא יד', לד')– זה ביהמ"ק שנאמר (יחזקאל כד', כא') 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם' ". "ובא אשר לו הבית" – זה הקב"ה שנאמר (חגי א', ט') "יען ביתי אשר הוא חרב". "והגיד לכהן" – זה ירמיה שנאמר (ירמיה א') "מן הכהנים אשר בענתות". "כנגע נראה לי בבית" – זו טינופת עבודה זרה. וי"א זה צלמו של מנשה, הה"ד (יחזקאל ח', ה') "והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה בביאה ...", אמר ר' ברכיה כתיב (ישעיה כח', כ') "כי קצר המצע מהשתרע" – אין המיטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה כאחת ...".


ולפי המדרש הנ"ל – פסוקינו עוסקים בעניין חורבן הבית. דמכיוון שהכניסו ע"ז לביהמ"ק – הקב"ה מצוה על ירמיה את חורבן הבית. ומסיים המדרש: "יכול לעולם? ת"ל "ולקחו אבנים אחרות" (ויקרא יד', מב') שנאמר (ישעיה כח', טז') "ולכן כה אמר ה' אלקים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פינת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש".


ממדרש זה עולה כיוון חדש בפרשת נגע בתים, ומבטא כאן רמז לחורבן ביהמ"ק, ותקומתו מחדש.
ולפירוש זה צ"ע מה אומר הקב"ה "כנגע נראה לי בבית" ולא "נגע נראה לי בבית" הרי מדובר בחטא עבודה זרה והרי ודאי הוי נגע ממש!?


ולכן י"ל – שחטא בישראל אינו מהותי שכן "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד'.). וממילא – גם בישראל עוע"ז – הרי הם אינם מתנתקים בכך מהקב"ה ולכן לעולם הנגע הוי רק "כנגע" – דמוי נגע ולא נגע ממש. ואע"פ שבעטיו של חטא זה נחרב ביהמ"ק – מ"מ, אין כאן ניתוק מוחלט מבורא עולם.


יסוד זה מופיע גם בספרו של ר' צדוק הכהן מלובלין בפירושו על פרשת עקב.
וז"ל ב"פרי צדיק":


"כתיב בפרשה זו ב' פעמים "ממרים הייתם עם ה' " - זה אינו מובן, דהיה צריך לומר ממרים הייתם או "ממרים הייתם לנגד ה' ".


אך הפירוש הוא שזה לא אמר לחסרון רק אמר "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצריים וכו' (דברים ט', ז')".


דשם במצרים היה חטאם ששכחו בה' לגמרי שהיו משוקעים כעובר בבטן אמו מה שאין כן אחר שיצאו ממצרים זכו שאף שעשו חטאים מכל מקום ממרים הייתם עם ה', היינו – שהשי"ת לא נשכח מאיתם לגמרי אפילו בשעת העבירה על דרך מה שנאמר "בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה" (ברכות סג'). א"ר פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי, והיינו – אף שעובר עבירה מפורשת על לאו דלא תגנובו – מ"מ כיוון שאינו שוכח את השי"ת ומאמין בה' בשעת מעשה "דקרי רחמנא" על זה נאמר והוא "יישר אורחותיך" – שהשי"ת יישר אורחותיו ולא ידח ממנו נידח ויהיה לו תיקון. וכן נראה מפירוש הרמב"ם ז"ל על סוף ברכות שכתב לפרש "בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע וכו' ואפילו בשעת העבירה והכעס והאף שכל זה הוא יצר הרע כמו שאמר בכל דרכיך דעהו ואפילו בדבר עבירה".


משמע שמפרש שעל כל פנים בשעת עבירה ישים אל לבו להאמין בה'.


ומסיים ר' צדוק:


"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי" (תהילים כד', ג')– שבשעת החטא גם כן לא נסתר השי"ת מנגד עיניו, יהיה עם ה' ובטוח הוא שיהיה "והוא יישר אורחותיך" – שהשי"ת יתקן דרכיו"!


והדברים נוקבים עד מאוד, ומוכח שהחטא בישראל הוא חיצוני ואינו מהותי, ולכן יתכן שגם בשעת העבירה עצמה – החוטא יהיה מחובר אל הקב"ה.


וממילא מובן לשון הפסוק "כנגע נראה לי בבית" גם ע"פ המדרש שדורש זאת על חטא ע"ז של ישראל.

Shiur ID: 2480

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: