[1]א. הסתירה ביחס לראש השנה

על הפסוק שאנו רגילים לומר בכל יום בתקופה זו לאחר התפילה – "לדוד ה' אורי וישעי" (תהלים כז, א) – דרשו חז"ל (ויקרא רבה כא, ד): "'אורי' בראש השנה". וכן כתוב בתיקוני זוהר (תיקון לו) שראש השנה הוא בבחינת אור: "ויהי אור - ראש השנה". מהרז"ו בפירושו למדרש שם מציין את הפסוק בתהלים (פט, טז) "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון". יש להבין: מהו עניינו של יום הדין שהוא מכונה בשם "אור"? כיצד מתיישב מושג האור, המבטא גילוי, בהירות ונחמה, עם מהותו של יום הדין הנורא?

קושי זה מתעצם כאשר אנו מתבוננים בהלכה. מצד אחד, ראש השנה הוא יום חרדה ואימה, כפי שאומרים בסליחות: "רועדים וזוחלים מיום בואך", ו"מי לא יירא מיום הדין הנורא?"

הגמרא במסכת ראש השנה (לב, ב) מביאה את הדו-שיח הידוע: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כיסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" לכאורה זהו יום של פחד גדול, יום שבו "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

ומן העבר השני, פסקו רבותינו להלכה שיש חובת שמחה בראש השנה. מקור הדברים בדברי הגאונים המובאים בטור (אורח חיים, סימן תקצז): "אוכלין ושותין ושמחין ואין להתענות בו כלל". דרשו זאת מהפסוק "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" – ומכך שראש השנה הוגדר בתורה כ"חג".

עוד למדו כן מהגמרא במסכת סוכה (נה, ב) המקשרת את הפסוק "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם" לראש השנה, שהוא ראש חודש, ומגדירה אותו כיום שמחה. הלכה זו נפסקה להלכה בטור ובשולחן ערוך, שאוכלים, שותים ושמחים בראש השנה, ואסור להתענות בו.

יסוד השמחה ביום זה מוצא את ביטויו גם בספר נחמיה. כאשר שבו גולי בבל ונתקהלו בראש השנה, קראו בתורה והחלו לבכות מתוך חרדה וחרטה על עונותיהם. פנה אליהם נחמיה ואמר להם: "אל תתאבלו ואל תבכו... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, ט-י).

שתי מגמות הופכיות אלו – החרדה והרטט מזה, והאכילה, השתייה והשמחה מזה – דורשות ביאור עמוק: לשמחה זו מה עושה ביום שבו ספרי חיים ומתים פתוחים?

ב. בין אור המשפט לחשכת השכחה

כדי להבין את מהות השמחה שביום הדין, עלינו להעמיק במשמעותו של עצם המשפט לפני בורא עולם.

במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מובא מאמרו של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן, כי שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: ספרם של צדיקים גמורים, ספרם של רשעים גמורים וספרם של בינוניים.

הגמרא מביאה שתי דרשות למקור הדברים: רבי אבין דורש זאת מהפסוק בתהלים (סט, כט) "ימחו מספר חיים ואם צדיקים אל יכתבו", ורב נחמן בר יצחק דורש זאת מדברי משה רבינו לאחר חטא העגל: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב).

על דרשתו של רבי אבין מקשה ה'פני יהושע' קושיה עצומה: דוד המלך מתפלל על הרשעים ואומר "ימחו מספר חיים ואם צדיקים אל יכתבו" – כלומר, שלא ייכתבו לא בספרן של צדיקים, לא בספרן של בינוניים, ואף לא בספרן של רשעים. מה פשרה של בקשה זו? אם יימחקו גם מספר הרשעים, היכן ייכתבו? הרי אין קטגוריה רביעית במציאות! מהר"ם שיף מוסיף ומקשה: מדוע שדוד המלך יתפלל שלא ייכתבו אפילו בספר הרשעים? מוטב שייכתבו שם!

התשובה לקושיות אלו טמונה ביסוד עמוק המופיע במסכת סנהדרין (קח, א). הגמרא שם קובעת כי "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינם עומדים בדין", שנאמר "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו, ג). לכאורה, העובדה שאינם עומדים בדין נשמעת כהטבה או כהקלה, אך באמת מדובר בעונש הנורא מכל. חז"ל משתמשים בביטוי "נמצא חוטא נשכר"  – העמידה בדין לפני מלך מלכי המלכים היא עצמה שכר וזכות עצומה!  מי שאינו נידון, מושלך אל תהום השכחה והחידלון, אל החושך המוחלט, כפי שנאמר: "ורשעים בחושך ידמו" (שמואל א' ב, ט), לא ייזכר ולא ייפקד ולא יעלה על לב לעולם.

לעומת זאת, מי שהקדוש ברוך הוא חפץ בקרבתו ורוצה בתשובתו – נידון לפניו. הדין והמשפט הם ביטוי לקשר בל ינתק, להשגחה פרטית תמידית ולעובדה שהאדם חשוב ומשמעותי לפני בוראו. לפיכך, "אור המשפט" הוא האור המאיר את מציאותו של האדם ומעלה אותו לזיכרון לפני ה'. זוהי השמחה הגדולה של ראש השנה: השמחה על כך שאנו זוכים לעמוד לדין, להיזכר ולהיפקד, ולא ליפול אל החושך והשכחה.

ג. תכיפות הדין כביטוי לקרבת אלקים

הבנה זו, לפיה עצם הדין הוא זכות וקרבה, משתקפת היטב במחלוקת התנאים במסכת ראש השנה (טז, א). רבי יוסי אומר: "אדם נידון בכל יום ויום", שנאמר "ותפקדנו לבקרים". רבי נתן הולך רחוק יותר ואומר: "אדם נידון בכל שעה ושעה", שנאמר "לרגעים תבחננו".

ה'שפת אמת' (בחידושיו שם) מביא בשם הראשונים קושיה מתבקשת: וכי יעלה על הדעת שלדעת רבי יוסי ורבי נתן אין ראש השנה נחשב ליום הדין הכללי? הרי מפורש במשנה ש"בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון"? אלא, התנאים מוסיפים על דברי המשנה שישנן מדרגות רוחניות גבוהות יותר. אדם הנמצא במעלה רוחנית עליונה, זוכה שהקדוש ברוך הוא דן אותו בכל יום ובכל שעה.

זוהי מעלה שמעוררת פליאה, כפי שזעק איוב: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו!" (איוב ז, יז-יח)  – וכי האדם כה גדול וחשוב בעיניך עד שאתה בוחן ופוקד אותו בכל שעה?  על מעלה זו התפלל שלמה המלך בחנוכת המקדש: "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים... לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א' ח, נט).

כדי להמחיש זאת, מביאה הגמרא במסכת יומא (עו, א) את שאלת תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה לכל השנה כולה? הרי כל עסק המן הוא נס גמור, ומדוע לא להורידו בבת אחת?  השיב להם רשב"י במשל למלך בשר ודם שהיה לו בן יחיד. קצב לו המלך את מזונותיו פעם אחת בשנה, ונמצא הבן מקביל פני אביו רק פעם אחת בשנה. מה עשה המלך? קצב לו מזונותיו דבר יום ביומו, ונמצא הבן מקביל פני אביו בכל יום ויום.

כך גם עם ישראל במדבר: בכל יום היו תלויים בחסדי שמיים ולא ידעו אם יהיה להם אוכל למחר, ומתוך כך היו מכוונים את לבם ומקבילים פני אביהם שבשמים בכל יום ויום. זוהי אינה ענישה, אלא הנהגה של חיבה יתרה, המבקשת לשמור על קשר רציף ובלתי אמצעי בין הבן לאביו.

על הפסוק "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" (שמות טז, ד), כותב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' יסוד נפלא. הגמרא במסכת יומא (עה, א) מתארת כי המן ירד באופן שונה לכל קבוצה: לצדיקים ירד על פתח בתיהם, הבינוניים יצאו ולקטו מחוץ למחנה, ואילו הרשעים היו צריכים ללכת מרחק רב כדי ללקט ("שטו העם ולקטו").

הנצי"ב מבהיר שלא מדובר היה בקבוצות קבועות ומיוחסות מראש. אלא, בכל יום ויום, לפי מעשיו של האדם באותו היום, כך נקבע אופן ירידת המן שלו. אם באותו יום חטא או התרחק, הדבר קיבל ביטוי מיידי בירידת המן. זוהי זכות נפלאה – להיות "נידון בכל יום", לקבל משוב חי ותמידי המראה לאדם היכן הוא עומד בקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא.

ד. קללת הנחש

לעומת זכות הדין התמידי, נתבונן בקללתו של הנחש הקדמוני. נאמר לנחש: "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד). חז"ל (יומא שם) דרשו: "עולה לגג – מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו". רבים שואלים: וכי איזו מין קללה היא זו שפרנסתו של הנחש מזומנת לו בכל מקום ובכל עת בלא כל מאמץ?

התשובה חושפת את עומק הטרגדיה שבניתוק. הקדוש ברוך הוא נתן לנחש את מזונותיו בשפע ובאופן קבוע כדי לומר לו: "טול את מזונותיך ואל תראה פניי לעולם. אינני רוצה לדון אותך, אינני רוצה לשמוע את תפילתך, ואינך עולה על לבי עוד". זוהי הקללה הגדולה ביותר – חוסר עמידה בדין, המבטא ריחוק ומיאוס מוחלט.

מנגד, אנו מוצאים את שבט לוי, שעליו נאמר במלאכי (ב ה): "בריתי הייתה אִתו החיים והשלום, ואתנם לו מורא וייראני, ומפני שמי נִחת הוא". במסכת קידושין (ע, ב) מובא: "אם ראית כהן בעזות מצח (שהוא כעסן) – אל תהרהר אחריו, שנאמר (הושע ד, ד) 'ועמך כמריבי כהן'". הכהנים היו בעלי מריבה ומתח פנימי. מדוע? משום שלא הייתה להם נחלה בארץ ולא פרנסה קבועה; הם היו צריכים לחזר בבתי הגרנות ולבקש את מתנות הכהונה. מתח זה, של חוסר ודאות יומיומי לגבי המחר, הטביע בהם חרדה תמידית שהפכה אותם לעיתים למתוחים וכעסנים.

והדבר תמוה: האם זה השכר המגיע לבעלי התורה ומרביציה, שיהיו נתונים בחרדה קיומית תמידית אם יהיה להם אוכל למחר? אלא, שזהו עומק הברית בין הקב"ה לכהנים: "ואתנם לו מורא וייראני". הקדוש ברוך הוא מונע מהם את הביטחון החומרי הטבעי כדי להעניק להם מורא מפניו. חוסר הוודאות מחייב אותם לעמוד בכל יום בתפילה ובקשר חי עם הבורא, ומתוך כך הם זוכים ליראת שמיים טהורה ושלמה.

על כך נאמר במכילתא (פרשת בשלח): "ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן". בפשטות הכוונה היא שהתורה ניתנה רק למי שפרנסתו מובטחת לו ברווח ובשלווה, כי מי שטרוד במזונותיו קשה לו לעסוק בתורה. אבל המימרא הזו מובאת בשם רשב"י החולק על רבי ישמעאל שאמר "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ועל כן נראה שהכוונה הפוכה לגמרי: התורה ניתנה דווקא למי שחיים כ"אוכלי המן" – מי שתלויים בכל יום בחסדי שמיים, שאינם יודעים מחר מה יאכלו ומה ילבשו, ודווקא מתוך התלות והעמידה התמידית בדין ובקשר עם ה', הם זוכים להשיג את התורה לאמיתה וליראת שמיים טהורה.

ה. חדוות ה' היא מעוזכם

לאור זאת, אנו מבינים את פשר השמחה הגדולה של יום הדין. המשפט הוא בירור האמת, והאמת היא אור ("קומי אורי כי בא אורך... ועלייך יזרח ה'"). מי שאינו זוכה לאור המשפט, נמצא בחשיכה ("הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים"). העמידה של עם ישראל בראש השנה תחת אור המשפט והתורה היא מקור לשמחה עצומה, שכן היא מעידה על היותנו בנים אהובים הנזכרים ונפקדים לפני אביהם, שלא כמו אלו שנאמר עליהם "ורשעים בחושך ידמו".

יתרה מכך: השמחה עצמה היא הכלי להינצל בדין. כפי שנאמר בנחמיה: "כי חדוות ה' היא מעוזכם" – השמחה ביום ראש השנה, הנובעת מהידיעה שאנו נפקדים ונזכרים על ידי הקדוש ברוך הוא. היא היא המעוז, המקלט וההצלה שלנו.

הבנה זו שופכת אור חדש על הפסוקים בתוכחת כי תבוא: "ובאו עליך כל הקללות האלה... תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מה-מז). וכי יעלה על הדעת שעונשים חמורים כל כך באים רק בשל חסרון במצוות השמחה? אלא שהתורה מגלה לנו כאן את שורש ההידרדרות. חסרון השמחה בעבודת ה' מעיד על כך שישנו פירוד ונתק בין רצון האדם לרצון קונו. העצב והחטא נובעים מנקודה אחת: כאשר רצון ה' והרצון שלנו נחווים כשני דברים נפרדים ומנוגדים.

בפרקי אבות שנינו: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו". הגאון מוילנא מפנה לדברי הגמרא במסכת מועד קטן (טז, ב): "'צדיק מושל יראת א-להים' (שמואל ב' כג, ג) – אני גוזר גזירה וצדיק מבטלה". מכוח מה יש לצדיק כוח לבטל את גזירותיו של מלך מלכי המלכים? מסביר הגר"א: משום שהצדיק הגיע למדרגה של איחוד רצונות מוחלט. רצונו ורצון הקדוש ברוך הוא התאחדו והיו לאחד. ברגע שישנו איחוד רצונות, מתבטלים כל הדינים וכל הגזירות ממילא.

זוהי התפילה הנשגבת שאנו נושאים בראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". האיבר המסמל את הרצון הוא הלב, ובקשתנו היא שהלבבות שלנו יהיו שלמים ומאוחדים עם רצונו של הקדוש ברוך הוא. ברגע שהרצונות מתאחדים, אנו מקבלים עלינו את מלכותו בשמחה וברצון, ובלשון התפילה: "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

כאשר עם ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע" במעמד הר סיני, יצאה בת קול ואמרה: "מי גילה רז זה לבני, שמלאכי השרת משתמשים בו?" (שבת פח, א). מהו הדמיון למלאכים? אצל מלאכי השרת אין לבטים, אין קונפליקטים ואין רצון עצמי נפרד; כל מציאותם ורצונם אינם אלא לעשות רצון קונם. בהקדמת נעשה לנשמע, ביטלו ישראל את רצונם העצמי והתאחדו באופן מלא עם הרצון האלוקי.

על האבות נאמר (שמו"ר ו, ד) שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה, כי "האבות הן הן המרכבה" (בר"ר מז, ו) - כשם שהמרכבה בטלה כלפי רצונו של הרוכב, ואין לה דעת משל עצמה, כך האבות הקדושים ביטלו את רצונם לרצונו של מקום.

כפי שביארנו, השמחה השלמה מושגת כאשר נעשה כל רצונו של האדם. ברגע שהאדם חש כי חסר לו משהו, שעדיין לא נתמלא כל רצונו - הוא עצוב. נחמיה אומר לעם ישראל: "אל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם" - מי ששמח בכך שהקב"ה זוכר ופוקד נפש כל חי, ממילא מתקיים בו "עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך", והוא נוצח בדין.

זהו ה"אור" המיוחד המאיר בראש השנה, הממלא כל אחד מאיתנו בשמחה עצומה. כאשר אנו מתייצבים לפני הקדוש ברוך הוא ביום הדין, איננו עומדים כרחוקים החרדים מגזירת המלך, אלא כבנים השמחים על עצם המפגש והזכירה. מתוך שמחה זו אנו עושים את רצוננו כרצונו, ממליכים אותו עלינו בלבב שלם, וזוכים שהדין יתהפך עלינו לרחמים ולחיים טובים ולשלום.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion