תחילת חודש אלול מכניסה אותנו לאווירת התשובה.

החלק האחרון של התשובה זה ה"קבלה לעתיד", ובזמן הזה מתחילים לחשוב איזה קבלה טובה אקבל לשנה הבאה.

אלא שיש קושי מסויים, רבים מקבלים קבלה, אך מתקשים להחזיק לאורך זמן בקבלה הטובה.

יתכן שניתן ללמוד מהפרשה עצה טובה כיצד להפוך את הקבלות לחלק בלתי נפרד מחיינו.

התורה מצווה עלינו במינוי שופטים "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יקוק אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק".

רש"י לומד שהציווי לשפוט משפט צדק אינו מופנה לדיינים, אלא לציבור שממנה את השופטים "מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק".

התורה מסיימת "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר יקוק אלהיך נתן לך".

ומסביר רש"י "כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".

בספרי, שהוא מקור דברי רש"י, ישנה הבטחה אפילו גדולה יותר במידה ונמנה דיינים "מלמד שמנוי הדיינים כדיי הוא להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב".

יש לכאורה לתמוה, ונקדים, ישנם מצוות שהם מטרה עצמית וישנה מצוות שהם רק אמצעי למטרה.

רוב מצוות דאורייתא הם מטרה עצמית, אמנם בפשטות האיסור של "בל יראה" חמץ אינו מטרה עצמית, אלא גדר כדי שהאדם לא יעבור איסור אכילת חמץ.

אדם שבודק חמץ ומבערו מביתו ובסוף בפסח הולך לחבירו ואוכל חמץ, לא השיג את מטרת המצוה.

נראה שגם מינוי הדיינים הוא רק אמצעי שעל ידו יוכלו לשפוט דין צדק, אין עניין למנות דיינים אם בפועל "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

ואם כן יש לתמוה על לשון הספרי ורש"י, מדוע הדגש הוא על מינוי הדיינים, ולא על השפיטה עצמה. היה ראוי לומר שכדאי הוא דין הצדק להושיב את ישראל על אדמתם?

תשובה לשאלה ניתן למצוא בדברי השב שמעתתא בהקדמתו שמביא את קושיית רבי יצחק עראמה "בעל העקידה" המשווה בין שני סיפורים בתנ"ך.

מצאנו שני סיפורים שבהם התייחסו לאורחים בצורה מחפירה עד כדי אונס, ואילו העונש בשני הסיפורים שונה "ועוד יש לי להפלא וכי משוא פנים יש בדבר, מה נשתנו בעלי הגבעה (פילגש בגבעה, שופטים י"ט) מאנשי סדום, שאלו (אנשי סדום) נענשו במידת הדין עזה וקשה, ואלו (אנשי הגבעה) לא די שלא נענשו אלא שנענשו ישראל על ידם (שבתחילה ישראל נפלו לפניהם במלחמה)".

בעל העקידה מאריך להשוות בין שני הסיפורים, ומציין שדווקא מעשה פילגש בגבעה חמור יותר:

"ולא עוד אלא שאלו (אנשי סדום) לא הספיקו לחטא (שעוד קודם לכן הוכו בסנוורים), ואנשי הגבעה חטאו והרשיעו לעשות.

ואולם בעבור זאת באמת גדול עון בת עמי מחטאת סדום, כי הסדומיים היו ראשונים לעבירה ובעלי הגבעה ראו בקלקולם הכתוב בתורה ולא לקחו מוסר".

בעל העקידה כותב שיש שתי אפשרויות מדוע אנשים חוטאים, והוא מחלק בין ה"חוטא" ל"רשע".

החוטא הולך אחר תאוותיו, ואילו הרשע, לא רק שאינו כובש את יצרו, אלא שגם שכלו מעוות, והוא מפתח אידיאולוגיה שלימה בצדקת חטאו.

וזה גם ההבדל בין אנשי הגבעה לאנשי סדום.

אנשי הגבעה הלכו אחר תאוותם, אך לא היה להם חוקים מעוותים, אלא שיצרם גבר עליהם, ואילו אנשי סדום היו אנשי חוק, והחוק דרש להתייחס לאורחים בצורה מבזה.

כאשר אדם נופל יש לו אפשרות לחזור בתשובה, אך כאשר יש לאדם חוקים מושחתים, האפשרות לחזור בתשובה קשה יותר.

בכך מסביר השב שמעתתא בהקדמתו את הקשר בין מינוי שופטים לירושת הארץ:

"ואפשר שזהו כוונת ספרי כדאי הוא מינוי הדיינין, היינו המינוי בעצמו, אף אם לא ישמעו בעת מן העתים לקול המורים, קרובים הם להושע בתוכחת הזקנים כמ"ש בעקידה על אנשי גבעה".

הדיינים, ובכלל המסגרת שומרים על האדם שגם כאשר הוא נופל הוא יוכל לקום, אך כאשר המסגרת היא שלילית אין מה שיעזור לאדם לחזור בתשובה.

עפ"י רעיון זה ניתן להסביר נקודה נוספת בפרשה שלנו הקשורה לעבודת בית הדין.

התורה אומרת שבמידה ויהיה ספק בדבר הלכה יעלו לביה"ד הגדול שבירושלים ומשם תצא הוראה לישראל:

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יקוק אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר יקוק ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

רש"י מביא את דברי הספרי המפורסמים (בשינוי מעט) "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל".

ויש לתמוה, מדוע צריך לעשות הפוך מהאמת? (ובאמת הירושלמי חולק על הספרי וכותב "דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל").

הר"ן (דרשות יא') כותב שהיה ניתן ליישב שעיקר המצוות אינם בעצם המצוה, אלא רק בשמיעה לציווי התורה, ולכן גם אם החכמים אומרים על ימין שהוא שמאל אין בזה כל חסרון, העיקר שהאדם שומע לציווי.

אמנם הר"ן כותב שאין זו דעתינו "אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו, מזיק אלינו, ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו".

ואם כן מקשה "לפי זה הדעת, אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור".

ומתרץ הר"ן "אלא כמו בטבע אנחנו צריכים לשמוע אל הרופאים, ולמה הרי הם טועים? אלא שעל פי הרוב הגדול הם צודקים, וכן על החכמים, על הרוב הגדול הם צודקים".

ובצורה מפורשת כותב החינוך (תצו') "וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי".

ולדרכינו נסביר שחשוב לשמור על המסגרת גם כאשר לפעמים יש בזה הפסד, משום שעל פי רוב המסגרת שומרת על האדם, וטוב לסבול חסרון אחד של המסגרת כדי שהאדם ירוויח את היתרונות הגדולים שלה.

רעיון זה מאיר לנו את הדרך בעבודת התשובה, כשם שמינוי הדיינים והכפיפות לבית הדין הגדול יוצרים מסגרת ששומרת על העם כולו, כך עלינו ליצור לעצמנו מסגרת אישית, חברותא, רב, סדר לימוד או תזכורות מעשיות שתעזור לנו לעמוד בהחלטות שקיבלנו. המסגרת איננה מגבילה אותנו, אלא להיפך מאפשרת לנו לגדול ולשוב תמיד גם אם נכשלנו.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion