המשנה[1] בתחילת פרק שני בקידושין אומרת "האיש מקדש בו ובשלוחו", ולכאורה יש פה יתור, הגמ' שואלת "השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא?" ומיישבת "אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא".

ומכאן המקור להלכה בשו"ע או"ח ר"נ, א':

"ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים ורב זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת"

הביה״ל מביא את קושיית החו"י שמקשה על הגמ' "איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל״ת שבתורה?"

וכוונתו לגמ' בב"מ ל' "דתנו רבנן: "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד?... או שהיה זקן ואינה לפי כבודו... לכך נאמר והתעלמת מהם", ומכאן שזקן ואינה לפי כבודו פטור ממצוות עשה, כ"ש כאן שיהיה פטור שהחיוב הוא רק מדרבנן, א״כ למה אותם חכמים התעסקו במלאכות אלו לכבוד שבת?

אומר הביה״ל שבאמת כבר השו"ע תירץ את זה באומרו "ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת".

ומסביר הביה״ל שלא שייך להשוות אבידה לכאן, אדם שרואה רב גדול מסתובב עם בהמה הוא לא יודע שאותו רב עכשיו משיב אבידה, אלא זה נראה סתם שהרב מסתובב עם בהמות, וזה כמובן פחיתות כבוד לרב[2], אומנם כשאדם רואה שרבו עסוק לחתוך סלט דק דק ביום שישי, ברור שזה לכבוד שבת, וכאן מתרבה כבוד הרב שמשקיע זמנו לכבוד שמיים.

אך לפי"ז יש קושי אחר, הגמ' בשבועות ל: פוטרת רב גם מללכת להעיד בדיני ממונות:

"ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול. הני מילי בממונא, אבל באיסורא - "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה"', כל מקום שיש בו חלול ה' - אין חולקין כבוד לרב"

וקשה, הרי אדם שהולך להעיד ניכר שיש כאן מצוה, ושעושה לשם שמים, שהרי חובה להעיד- "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו", א"כ למה פטור מצד ביזיון הרי זהו כבודו שמכבד את ה' ?

ולולא דברי הביה״ל היה נראה לחלק אחרת, שכל הפטור של זקן ואינה לפי כבודו זה דווקא בבין אדם לחבירו, כהשבת אבידה או עדות, אך בבין אדם למקום כהכנה לשבת אין פטור.

ואפשר להסביר זאת בשני דרכים:

1. מצוות בין אדם למקום חמורות יותר, והטעם כיוון שמצוות בין אדם לחבירו אפשר למחול עליהם, מה שאין כן בין אדם למקום, וכמו שראינו בגמ' עצמה שאם העדות בדברים הנוגעים לאיסורא הרב מחוייב להעיד.


2. הבעיה של הביזיון הוא שאני מכפיף עצמי כלפי מי שאני מבצע בשבילו את המצוה, ז"א אם אני משיב לו את האבידה נראה כאילו אני כפוף אליו, וכן בעדות. אך כשאני עסוק בכבוד שבת אני עושה למען ה', אין כבוד גדול יותר להיות נכפף לרבש״ע.

הבעיה עם תירוץ זה שהביה״ל נותן עוד דוגמא של רב שמחל על כבודו וקיים מצוה,

הגמ' בקידושין ע׳ אומרת שר״נ עסק בעצמו בבניית מעקה. בשלמא לתירוץ הביה״ל מובן, כיוון שניכר שלשם ה', שהרי בניית מעקה היא מצוה, אך לתירוץ השני שחילקנו בין בין אדם לחברו לבין אדם למקום יהיה קשה, שבפשטות מצות מעקה היא מצוה בין אדם לחבירו, "כי יפל הנפל ממנו"..., א״כ איך התעסק במצווה זו[3]?.

לכן נראה ללכת בדרכו של הביה״ל, וננסה לתרץ את הקושיא מעדות בדרך אחרת.

אפשר לומר שישנם שני סוגים של בזיונות, ונפרט, ללכת עם אבידה זה לא מעשה של ביזיון בעצמו, הרי עיננו הרואות שהרבה אנשים הולכים עם חפצים, אז למה אנו אומרים זקן ואינה לפי כבודו? אלא שאומנם לכל אדם זה לא ביזיון אך לרב זהו ביזיון, נסו לתאר גדול דור הולך עם חבילה על כתיפו... אך יש סוג אחר של ביזיון, ללכת להעיד זה מעשה שמצד עצמו יש בזיון, כל אדם שהולך להעיד אז הבי״ד חוקר ובודק אותו לראות שהוא לא משקר, פחיתות הכבוד הזאת שבי״ד חושבים שאתה משקר ולכן חוקרים אותך שייכת בכל אדם.

מעתה נאמר שוודאי הביה״ל צודק שבמקום שניכר שעושה לשם מצוה אין ביזיון, אך כל זה דווקא כאשר הביזיון נובע מהסיבה הראשונה, שהמעשה הוא "ארצי" שאדם רגיל עושה, אומנם לרב יש בזה ביזיון, ובזה אם יש בזה מצוה ממילא המעשה הוא כבר "חשוב", שמתאים גם לרב.

אך אם הביזיון לא תלוי בחשיבות המעשה, אלא שהמעשה מבזה מצד עצמו, אף אם יהיה ניכר שהוא מעשה של מצוה יש כאן ביזיון, ועל זה הביה״ל בכלל לא דיבר.

אפשר ליישב את קושיית החו״י שהקשה מהשבת אבידה לשבת בדרך נוספת

יש להקשות עוד קושיא, כיצד אותם חכמים הקדישו זמנם בשביל הכנות לשבת, הרי כלל נקוט בידינו "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע״י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה)? השעה״צ מתרץ שני תירוצים:

1. במצוה המוטלת על גופו אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו ומבטלים תורה. [אין נראה שהכוונה שהוי כתפילין שצריל לעשות בגופו, שאז מה שייך מה שמסיים השעה״צ שבזה מצוה בו יותר מבשלוחו, הרי מצוה בגופו א״א בכלל לעשות ע"י שליח (ואכמ״ל) אלא נראה שהכוונה שמוטל עליו באופו אישי, כמו מצות מעקה שאע"פ שלא בגופו, ס״ס מוטל על בעל הבית לעשות את המעקה. ז״א יש שלושה גדרים: א. מצוה בגופו- כתפילין. ב. מצוה המוטלת עליו- כמעקה וכבוד שבת. ג. מצוה שאינה מוטלת עליו באופן אישי- כגמ״ח]


2. כאן זה דין מיוחד בכבוד שבת דחמירא לכן מבטלים תורה, מה שאין כן בשאר המצוות.

אומנם נראה שאפשר לתרץ תירוץ שלישי דומה לתירוץ הראשון של השעה״צ:

3. מצות כבוד שבת היא מצוה בגופו ממש, כתפילין ואכילה בסוכה. ולכן ודאי שמבטלים תורה לזה, שהרי א״א לעשותה בידי אחרים.

לפי"ז א״ל שמה שכבוד שבת לא נדחה מפני כבוד הבריות כיוון שכבוד שבת זו מצוה בגופו ולכן חמורה מאבידה שהיא רק מצוה המוטלת עליו[4].

הקושי עם התירוץ השלישי הוא שלכאורה הוא סותר את הגמ' שהבאנו בהתחלה, הגמ' אומרת שעדיף שהאיש יקדש בעצמו כיוון ש"מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא" משמע שרק מצוה יותר בעצמו ולא חיוב אך גם כבוד שבת אפשר ע״י שליח???

אלא שא"ל שבאמת כבוד שבת זו מצוה בגופו וא"א כלל ע"י שליח, אומנם כוונת הגמ' לומר שמה הטעם שמצוה בו יותר מבשלוחו? כיוון שמראה בזה כבוד המצוה, והוכחה לכך שיש כבוד המצוה בעשיה בגופו הוא כבוד שבת ששם חכמים אפילו קבעו חובה לכבד את השבת בגופו, א״ל שהגמ' לא מביאה ראיה למצוה בו יותר מבשלוחו, אלא מביאה ראיה שיש כבוד בזה שאדם עושה בעצמו, וממילא נראה מזה שמצוה בו יותר מבשלוחו.

(פורסם באשכולות 140 # קרח תש"ע)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion