"ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג), דרשו חז"ל, "כתינוק הבורח מבית ספרו" (מדרש ילמדנו, הובא בתורה שלמה קי). מיד לאחר מכן מסופר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה". סמיכות זו מתבארת עפ"י דברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"ב הכ"א) "אין מחשבת עריות מתגברת בלב האדם אלא בלב פנוי מן החכמה". כשבורחים מהר סיני, נופלים לזרועות התאווה.

באגרת ששלח הרב קוק זצ"ל לחותנו 'האדרת', הביע את חששו מפני עליית רמת החיים ותוצאותיה וכך כתב: "אגלה אוזן הדרת גאונו... דמיסתפינא מהך דספרי האזינו 'ותמלא ארצו' וגו', והוא בסמך על הפסוק 'שמנת עבית כשית', שהוא ג' דורות לפני ביאת המשיח. ואדוני יבין מחשבתי. מ"מ יעשה הקב"ה למען שמו, ויקרב קץ ישעו, ונשגב ה' לבדו במהרה בקרוב" (שו"ת אורח משפט, או"ח סו"ס מח).

הרב רומז לדברי הספרי בפ' האזינו עה"פ "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב טו). לפי שובען מורדין. וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה. וכן אתה מוצא באנשי המגדל וכו'. ד"א אלו ג' דורות שלפני ימות המשיח, שנא' 'ותמלא ארצו כסף וזהב. ותמלא ארצו סוסים. ותמלא ארצו אלילים'" (ספרי דברים, שיח). וכך נאמר בנביא "ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. ותמלא ארצו סוסים אין קצה למרכבותיו. ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו, וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם" (ישעיהו ב ז-ט).

לכשננתח את האמור בדברי הנביא ישעיהו, שהביא הספרי, נמצא ג' שלבים בהידרדרות המוסרית. בתחילה מתמלאת הארץ בכסף וזהב. ריבוי הממון משמש לרכישת מוצרי צריכה רבים – סוסים, מרכבות ומכוניות, ומכאן לא רחוקה הדרך לשלב השלישי שבו הכסף והזהב הופכים לאלילים שהאדם סוגד להם. זה היה חששו של הרב ואותו הביע לפני האדר"ת חותנו.

"לתאוה יבקש נפרד" (משלי יח א), דרשו חז"ל, זה לוט. לוט היה בעל תאווה שנכשל בבנותיו, ומי שהוא תאוותן הוא אנוכי, וע"כ הוא נפרד, כמ"ש אברהם ללוט "הִפרד נא מעלי" (בראשית יג, ט), "ויפרדו איש מעל אחיו" (שם שם, יא), ודרשו חז"ל "אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו". רות נכדתו מתקנת חסרון זה, ובהיותה בעלת חסד נאמר עליה "ורות דבקה בה" (רות א, יד), ואף הוסיפה "עמך עמי ואלוקיך אלוקי".

"מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ותן אותו בינך ובין העיר" (ברכות לב ע"ב).

על הדימוי של המחיצה למחבת, כתב הרב קוק  בעין אי"ה (פ"ה אות עו), שבשר ניתן להכשיר לאכילה ע"י בישול, צלייה או טיגון. הטיגון הוא הטעים ביותר, אך לצורך אבות המזון, אין צורך בו, וניתן לאוכלו ע"י צלייה או בישול. הטיגון נחשב אפוא למותרות, וע"כ המחבת, המותרות, היא המחיצה המבדילה בין ישראל לקב"ה. "כי אם היו בני אדם מלמדים עצמם בסיפוק, היה מספיק לכל תוצאות הארץ, כדברי חובת הלבבות בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי". וכך אמר ר' מנחם מנדל מקוצק על הפסוק "אנכי עומד ביניכם ובין אלקיכם" (דברים ה, ה), שהאנוכיות היא המבדלת ביניכם ובין ה'.

הכול יודעים שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, אך מה גרם לשנאה? על כך נאמר בתוספתא בסוף מנחות "לפי שאהבו את הממון ושנאו איש את רעהו". אהבת הממון גורמת לאנוכיות ולבסוף אף לשנאה. והוסיף הנצי"ב (דברים ד יד): "ועדין הוא מרקד בינינו".

בהמשך הפרשה נאמר "אספה לי שבעים איש... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (יא, טז) - בהתגברות הגשמיות, אין תקנה אלא בהתגברות הרוח.

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site