[1]התורה מאריכה בתיאור השתלשלות העניינים בתהליך נישואיו של יצחק אבינו ע"י עבד אברהם. חז"ל אומרים שהעבד הוא אליעזר, ודורשים על הפסוק "אֻלי לא תאבה האשה" - "אלי כתיב", שאליעזר רצה שבתו תינשא ליצחק. אך אברהם אבינו סירב לבקשתו, ונימוקו עמו, ש"אין ארור מידבק בברוך".

וצריך ביאור מה פשר הסירוב, הרי אליעזר היה נאמן ביתו של אברהם, והיה צדיק ותלמיד חכם, כמו שדרשו על הפסוק "המושל בכל אשר לו" - המושל בתורת רבו, וכן "דמשק אליעזר" - שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים (יומא כח ע"ב), והוא אחד מאלו שנכנסו לגן עדן בחייהם ולא מתו (כלה רבתי ג, כג ועוד). ומדוע שלא ישא יצחק את בתו?

עוד יש להבין, מה שאמרו חז"ל "שלושה נזדווגו להם זיווגיהם על הבאר: יצחק יעקב ומשה" (שמו"ר א, לב) - מהו עניינו של זיווג על הבאר דווקא.

נראה ליישב שאלות אלו, ע"י הקדמה בהבנת ההבדל שבין שלושה סוגים של מאגרי מים - בור, מעיין ובאר:

א. היתרון של הבור, הוא בכך שהוא מקבל וכונס לתוכו את כל המים שמכניסים לתוכו, וזו מעלת הקבלה מאחרים. חסרונו הוא בכך שאינו מייצר ונובע, ומה שיש בתוכו הוא רק מה שקיבל מבחוץ.

ב. לעומתו, המעיין נובע ומייצר מים מעצמו, אך חסרונו הוא שאינו מקבל דבר מאחרים.

ישנם מספר יתרונות למעיין מבור: הבור (המקוה) מטהר רק כאשר המים מכונסים במקום אחר ב-40 סאה, לעומת מעיין המטהר בכל שהוא במים זוחלים. כמו כן, בור שהשתנו מימיו - פסול לטבילה, לעומת מעיין שהשתנו מימיו, שכשר.

ג. אמנם ישנו מאגר מים שלישי, והוא הבאר. לבאר יש את שני היתרונות גם יחד: היא גם מקבלת ממי הגשמים (כמו בור), וגם מייצרת מעצמה (כמעיין).

גם בבני אדם ניתן להבחין בין שלוש הדרגות הללו:

א. בור - יש אדם שהוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה". זהו אדם המקבל את כל חכמתו מאחרים ומשמרה בקרבו, אך אינו מייצר מעצמו. זוהי בחינת "חכמה".

ב. מעיין - מי שהוא בבחינת "מעיין המתגבר", הוא מחדש ומייצר התורה מעצמו, אך החסרון הוא שאינו מקבל מאחרים. זו בחינת "בינה" - להבין דבר מתוך דבר. חסרון זה התבטא אצל ר' אלעזר בן ערך, שהוא היה "מעיין המתגבר" (אבות ב, ט), אך מסופר בגמרא (שבת קמז ע"ב) שלאחר ששכח תלמודו, בא לקרוא בתורה, ובמקום לקרוא "החדש הזה לכם" קרא "החֵרש היה לִבם". טעות זו באה לבטא שמי שלא הורגל לקבל מהאחרים הרי הוא כחרש אשר לא ישמע.

ג. אדם הדומה לבאר - הוא בעל שני היתרונות: מצד אחד הוא כמו בור - יודע לקבל מאחרים, ומצד שני הוא כמו מעיין - מייצר ומחדש מעצמו. זו בחינת "דעת", חיבור החכמה עם הבינה.

נשוב לאליעזר עבד אברהם. אליעזר היה בבחינת בור; אכן היה לו את כח הקבלה - "דולה ומשקה מתורת רבו". אך אברהם אומר לו שאינו יכול להדבק בו, כי אינו "ברוך". בספר נפש החיים (ש"ב פ"ב) מבאר, שהמילה ברוך היא לשון תוספת וריבוי, ודומה למבריך נטיעות: כשם שהמבריך לוקח חוטר מהעץ וממנו מצמיח עץ נוסף, כך המברך משפיע ומוסיף טובה בעולם [כשאומרים "ברוך אתה ה'" - מתכוונים לבקש שהשפעת השפע של ה' תמשיך]. לאליעזר לא היה את התכונה הזו של "ברוך", של הנביעה וההשפעה.

בגמ' בנדרים (פא ע"א) נאמר שהארץ אבדה על שלא ברכו בתורה תחילה. מפרש הט"ז (או"ח סימן מז) שהכוונה לברכת "לעסוק בדברי תורה", בדרך טורח ויגיעה; הבעיה היתה שבאותו הדור אכן למדו תורה, אבל התייחסו ללימוד זה כאל חכמה שמקבלים בלבד, ולא טרחו ועמלו לחדש בתורה [ובדרך רמז יש להוסיף, שאחרי ברכת התורה אומרים את פסוקי ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך", ללמדנו שהלימוד יהיה בבחינת "מבריך"- לחדש בתורה].

מעתה מבואר מעלתו של הזיווג על הבאר, משום שבזיווג צריך להיות בחינת "באר": גם לקבל מהאחר (לשמוע את הצד השני), וגם לייצר דבר חדש, להשפיע ולתת לצד השני. וזוהי בחינת "דעת", כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", שהוא החיבור הראוי והנשגב שבין בני הזוג ["כי ידעתיו" - לשון אהבה (רש"י בראשית יח, יט). וכידוע אהבה בגימ' 13 - הגיל בו האדם נעשה בחור: עדיין צריך לקבל מאחרים, אך מסוגל גם לתת ולהשפיע].