ישיבת כרם ביבנה

ממשה ליהושע

הרב זאב רונס

ויסמוך ידיו


לאחר שה' אמר למשה שיעלה להר העברים לראות את הארץ "וראיתה אותה ונאספת אל עמיך"[1], משה מבקש מה' שימנה מנהיג חדש לעם ישראל: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה...".


משה נצטוה לקחת את יהושע "וסמכת את ידך עליו". ידך, לשון יחיד.


בפועל, התורה אומרת "ויעש משה כאשר ציוה ה'", הוא לוקח את יהושע "ויסמוך את ידיו עליו". ידיו, לשון רבים. אומר על כך רש"י[2]:


ויסמוך ידיו עליו – בעין יפה יותר, ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומילאו חכמתו בעין יפה.


יש להבין, איך היה מותר למשה לשנות מציווי ה' ולסמוך עליו את שתי ידיו? וכן, אחרי שכאמור משה שינה מציווי ה', איך התורה מעידה ש"ויעש משה כאשר ציוה אותו ה'", הוא הרי לא עשה כפי שנצטווה?! ובכלל, איך סמיכת הידיים של משה הפך את יהושע לכלי מלא וגדוש בחוכמה?


בכדי להבין את העניין, ניזכר בסיפור אחר של שינוי בסמיכת ידיים.


בברכת יעקב לבני יוסף - אפרים ומנשה, יעקב סומך את ידיו על ראשי הבנים אך הוא שיכל את ידיו ושם את ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור.


הנצי"ב (בפרשת ויחי מח, יד) מסביר שיעקב בכוונה העמיד את מנשה לימינו ושם עליו את יד שמאל ואילו את אפרים העמיד לשמאלו ושם עליו יד ימין.


היה מכווין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל, ורק את ידיו שכל שיהיה להיפך, וטעמו של דבר ... שלא היה אפרים קודם למנשה אלא בעניינים רוחניים, מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע, אבל בהליכות עולם היה מנשה קודם וגדול מאפרים ... והנה היד משמשת את הראש והדעת, והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ... מש"ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית, ושיכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית...


לדברי הנצי"ב, הרגל מסמל את החיבור לקרקע ואילו היד את החיבור לראש, לשכל ולשמים. כדי שעם ישראל ימלא את ייעודו בעולם של הפצת שם ה', הוא צריך לגדול בתורה, אך הרי 'אם אין קמח אין תורה'. וממילא, יש אנשים בעם ישראל שעיקר תפקידם בתורה ואחרים שדואגים לקמח, בכדי לאפשר את קיום התורה. מנשה עומד ליד רגל ימין של יעקב, כי הברכה הגשמית שלו היא גדולה וחזקה משום שזה עיקר עניינו, אך הוא גם זקוק לברכה רוחנית אשר אותה הוא קיבל ביד שמאל. אפרים לעומתו, מקבל את יד ימינו של יעקב, הברכה הרוחנית שלו היא חזקה ועיקרית אך הוא נעמד ליד רגלו השמאלית של יעקב. גם הוא זקוק לברכה גשמית בכדי להתקיים, אך היא חלשה וטפלה לעומת הברכה הרוחנית.


סיפור זה של ברכת יעקב לאפרים ומנשה, קשור לפרשת פנחס לא רק בגלל הדמיון בסמיכת הידיים, אלא באופן עמוק ומשמעותי יותר.


חומש הפקודים


כידוע, ספר במדבר נקרא בפי חז"ל חומש הפקודים (יומא פ"ז משנה א) על שם המפקד בו פותח הספר בפרשת במדבר והמפקד הנוסף בפרשתנו פרשת פנחס.


הנצי"ב בהקדמתו לספר במדבר מסביר מדוע עניין הפקודים הוא כ"כ משמעותי בספר, יותר משאר העניינים שבו ( מרגלים, קרח ועדתו, ברכות בלעם ועוד).


משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפרשת חוקת.


בהיות ישראל במדבר היה הנהגה ניסית, מעל דרך הטבע, ואילו בארץ, היה הנהגה טבעית. השינוי והמעבר בדרכי ההנהגה התחיל בשנת הארבעים להיותם במדבר כהכנה לכניסתם הקריבה לארץ. המעבר בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית בא לידי ביטוי בהבדל במפקד של פרשת במדבר לבין המפקד בפרשתנו. וזה בכך, שבפרשת במדבר בו המפקד מתקיים בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, השבטים מובאים בסדר הדגלים ואפרים מובא לפני מנשה ואילו בפרשת פנחס בו המפקד מתקיים בשנת הארבעים, הסדר הוא הפוך, קודם מנשה ואז אפרים. וזהו עיקר עניינו של ספר במדבר, המעבר בין המדבר לארץ ישראל. הנצי"ב מביא על כך דרשה של חז"ל:


וע"ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" - זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. מה שאין כן, בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה. ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה, כמו ההולך בחשכת לילה.


פרשת במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים, באותו זמן נהנים ממן מהשמים, חיים תחת ענני הכבוד ולומדים תורה מפיו של משה, באותו זמן, אפרים קודם. זהו זמן שכל הדגש הוא על לימוד התורה והעניינים הגשמיים הם טפלים ולכן אפרים בא לפני מנשה. בפרשת פנחס כשההנהגה האלוקית עוברת להנהגה טבעית ומתכוננים לכניסה לארץ, אז מנשה בא לפני אפרים. עם הכניסה לארץ צריך להילחם ולכבוש אותה, צריך לנחול וליישב אותה, צריך לעבד את שדותיה ולנטוע בה עצי מאכל – כמובן שאת הכל יש לעשות מתוך תורה, אך בתקופה זו יש להבליט את חשיבותו של מנשה ולכן הוא קודם.


מלך ונשיא


הגרי"ז (חידושי הגרי"ז, פרשת וילך) מביא שלמשה רבנו היו שני תפקידים. הוא היה מלך והיה גם ראש הסנהדרין. הוא היה מלך כמו שכתוב "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה ועיין באב"ע ובחזקוני ועוד). והוא היה ראש הסנהדרין ככתוב "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" – ומשה על גביהם (כלשון המשנה בסנהדרין).


המלך אחראי על ענייני המדינה, על הצבא ועל הכלכלה ואילו ראש הסנהדרין אחראי על התורה.


ישנו הבדל מהותי בין מינוי המלך למינוי ראש הסנהדרין, את המלך ממנים ע"פ נביא וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים[3]:


אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא.


ואילו לגבי ראש הסנהדרין אין צורך בנבואה וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין[4]:


הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו.


משמע אם כן, שהציבור ממנים בעצמם את ראש הסנהדרין.


כאשר משה מבקש מה' "יפקוד ה' אלוקי הרוחות... איש אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". מה הוא מבקש שה' ימנה, מלך, ראש הסנהדרין או שניהם?


נראה ברור שמשה אינו מתכוון למינוי של נשיא ואב בית דין. הרי כאמור, לזה לא צריך לחכות לפי ה'. בהכרח הכוונה של משה הוא שה' יאמר לו את מי למנות כמלך, שהרי מינוי המלך תלוי בנבואה, בהקב"ה. ובאמת הספורנו מפרש את בקשת משה לאיש "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם"[5] בדברים שקשורים באופן בולט למלך, שכן מפרש:


אשר יצא לפניהם - בעניין המלחמה. ואשר יוציאם - בענייני הנהגת המדינה.


אלו בוודאי מתפקידי המלך.


כעת, בשנת הארבעים כאשר ההנהגה האלוקית השתנתה להנהגה טבעית, מבין משה שהגיע הזמן להחליף גם את המנהיג של עם ישראל. כפי שכעת מנשה קודם לאפרים בסדר השבטים במפקד, כך גם, כעת תפקיד המלך תופס מקום נכבד יותר מאשר תפקיד ראש הסנהדרין. מבין משה שהגיע הזמן למינוי מלך חדש, מלך שמתאים לעמוד באתגרים החדשים שיעמדו בפניהם בארץ ישראל.


יתכן שמשה קיווה שה' ימנה את אחד מבניו למלך (משה בוודאי ידע שבניו אינם מתאימים להיות מראשי הסנהדרין... [6]) ואם לא אחד מבניו, יתכן שמשה ציפה שה' יאמר לו למנות אדם משבט מנשה למלך ואז משה היה ממנה את יהושע לאב בית דין.


כאשר ה' אומר למשה "קח לך את יהושע... וסמכת את ידך עליו" הכוונה למנות את יהושע למלך על ישראל שאת זה יש לעשות דוקא ע"פ נבואה, דוקא ע"פ ה'[7].


משה כמובן עושה כאשר ציוה ה', הוא ממנה את יהושע למלך, אך כפי שמשה היה לא רק מלך אלא גם נשיא, ראש הסנהדרין. כך משה מחליט שגם יהושע יתמנה לא רק למלך אלא גם לראש הסנהדרין[8]. זהו אולי כוונת רש"י "ויסמוך ידיו עליו" – סמכו בשתי ידיים, בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטוה, הקב"ה אמר לו 'וסמכת את ידך' והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו מלא וגדוש ומילאו החוכמה בעין יפה". שתי ידי משה מסמלות את שני התפקידים אותם ממנה על יהושע, מלכות ונשיאות. המינוי הנוסף שממנה משה את יהושע, לאב בית דין, ממלא את יהושע בחוכמה שהרי המינוי לאב בי"ד נותן לאדם סייעתא דשמיא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[9].


גם משה רבנו היה מלך, אך הוא היה מלך בתקופה של הנהגה ניסית ועל כן לא היה פער כל כך בין שני ה"כובעים" והתפקידים שלו. בתקופתו, כשעם ישראל היו רעבים, הוא הוריד להם מן מהשמים. כשהם היו צמאים, הוא הוציא להם מים מהסלע, בזמן מלחמה הוא, הוא הרים ידיו כלפי מעלה והיו ישראל "משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים והיו גוברין"[10].


המלך וראש הבית דין היו להם תפקידים זהים כמעט. אך עם הכניסה לארץ,  שני התפקידים יקבלו משמעות שונה בתכלית וההבדל בין תפקידי המלך לתפקידי ראש הסנהדרין יהיה ניכר וברור. הרי בארץ ישראל יצטרכו ללמוד איך לגדל גידולים בחול של המדבר עם טפטפות וחממות, שם יצטרכו ללמוד איך להתפיל מים מהים ולהופך אותם להיות לראויים לשתייה. בארץ צריך ללמוד להילחם ממש עם טנקים, מטוסים ותותחים. זה כבר סיפור אחר לגמרי...


בתחילה, משה חשב למנות את יהושע, גדול הדור לתפקיד אב בית הדין, אך למלך הוא חשב שיש למנות אדם אחר. כאשר ה' אומר למשה למנות דוקא את יהושע למלך, מבין משה שכמו שלא היתה סתירה אצלו בין היותו מלך וגם אב בי"ד כך גם אין סתירה בכך שיהושע יאייש את שני התפקידים. הרי יהושע נכנס לארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש. הארץ עצמה קדושה והעיסוקים בענייני הארץ כולם עיסוקים של מצווה וקדושה.


ובאמת בפרשת ויחי כשיעקב אומר ליוסף[11]:


יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ...


כותב רש"י:


 ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו - שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל.


המנהיג שבסופו של דבר יכניס את עם ישראל לארץ, יהיה אמנם משבט אפרים והוא יהיה גדול בתורה, אך יהיו לו שני תפקידים שונים:


א. "ינחיל את הארץ"- שזה כולל יציאה למלחמות ולמבצעי כיבוש וטיפול פיזי באנשים ב. ילמד תורה לישראל.


אפרים ומנשה חיו בגלות, במצרים, שם באמת החילוק הוא ברור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אך עם הכניסה לארץ המצב משתנה שהרי גם העיסוקים של בניית ויישוב הארץ הם עיסוקים של קודש ומצווה.


כך כתב ה'חתם סופר'[12] בעניין מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י בפסוק "ואספת דגניך"[13]:


נראה לי דר' ישמעאל איירי בא"י ורוב ישראל שרויים על אדמתם, שהעבודה בקרקע עצמה מצוה משום יישוב ארץ ישראל, להוציא פירותיה הקדושים לעם ישראל, ובועז שהיה גדול הסנהדרין היה זורה גורן השעורים בעצמו, משום המצוה, שאל"כ הוי כאילו יאמר לא אניח תפלין מפני שאני עוסק בתורה, ה"נ יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר שאפילו שאר אומנויות שיש בהם משום יישוב ארץ ישראל הכל בכלל מצוה.


בארץ ישראל עבודת הקרקע היא עצמה מצוה וחלק מעבודת ה'. בארץ ישראל, לא רק שתפקידי המלך ותפקידי אב בית הדין אינם סותרים, אדרבה, הם משלימים אחד את השני.


בדומה לכך, כתב הראי"ה קוק[14] בעניין המלחמות של כלל ישראל בארץ ישראל:


ונראה שאע"פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה' שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה', הוא שייך לה יותר משאר כל העם.


דברי סיום


אנחנו זוכים לחיות בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. אנחנו חיים בתקופה של הנהגה טבעית מצד אחד, אך שהשגחת ה' גלויה וברורה לעיני כל המתבונן ומלחמות ישראל יעידו על כך. אנו משתדלים לקדיש את עיתותנו לתורה אך עוסקים גם בבניין המדינה מתוך אמונה שזאת גם כן עבודת ה'. אנו שואפים להיות כמו יהושע שהנחיל את הארת ולימד תורה את ישראל. כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה" אנו מתכוונים גם לכך שלא יהיה שום פער בין תפקיד ה"מלך" או ראש הממשלה לביו תפקיד ראש בית הדין או גדול הדור. אולי הם יהיו שני אנשים שונים, אך שניהם צריכים לגשת לתפקידם  עם אותה אמונה ואותה השקפה.


זכורני בהיותי אברך בכולל בבכרם ביבנה, ראיתי פעם במוצש"ק קבוצת חסידים מהלכים בין שבילי הישיבה. אחד החסידים שאל אותי על בית מסוים אם הוא בית ראש הישיבה. כשהשבתי בשלילה, הוא שאל - של מי הבית? עניתי שהוא של אחד מאברכי הכולל. הוא תמה מאד ושאל - איך יתכן, הרי הבית מלא בספרי קודש ואתם הרי משרתים בצה"ל וא"כ איך זה שאינכם מתקלקלים בצבא?!


השבתי שמי שחושב שגיוס לצה"ל זה בגדר 'יהרג ואל יעבור', הרי שאם הוא יתגייס הוא ודאי יתקלקל. אבל מי שחושב שבגיוס לצה"ל הוא הולך ללחום מלחמת מצווה ועושה בכך את רצון ה', מדוע שיתקלקל?! אדרבה הוא רק מתחזק!


השיב החסיד: "מעולם לא חשבתי על זה בצורה כזו"...


 אשרינו שאנו מקיימים את רצון ה' בלומדינו בישיבה ובשירותינו בצבא!


 


 


 


 


 



 





[1] במדבר כז, יג




[2] שם פס' כג




[3] פרק א הלכה ג




[4] פרק א הלכה ג




[5] במדבר כז, יז




[6] במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא: "אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה".




[7] ובאמת מצאנו בספר יהושע פרק א פסוק יח - כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת..." והגמרא בסנהדרין לומדת מכאן שהמורד במלכות חייב מיתה. רואים שיהושע היה אב בי"ד מהמשנה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים- א"כ יהושע היה מעל הזקנים.




[8] עיין בעניין זה ב'אסופת מערכות' למו"ר ראש הישיבה, הרב ח"י גולדוויכט זצ"ל. פרשת פנחס מאמר 'שיכל את ידיו' עמ' רסח-רעא.




[9] על הפסוק "אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט" (תהלים פרק פב, א) אומר האלשיך הקדוש "בקרב הדיינים ישפוט עמהם, ומה שיצא ממשפט האמת, ממנו הוא שמדריכם לפי הכנתם בל תצא תקלה מתחת ידם". ועיין באיגרות קהילת יעקב ח"ב סי' סג: "העוסקים בזיכוי הרבים זוכין לסייעתא דשמיא הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לפי כישרונותיו".


מסופר שכאשר מינו את ה'נודע ביהודה' לרב בקהילתו, היו שהתנגדו למינוי ובניסיון להכשילו, הפנו אליו עשרות שאלות הלכתיות. הרב ענה כשורה על כל השאלות מלבד שאלה אחת בה הכרעתו הייתה מוטעית. כשנודע לרב על טעותו הוא אמר שברור לו שהמציאו את השאלה ושהמקרה הנידון לא קרה באמת במציאות. כשהתברר שהרב צדק בכך, שאלו אותו מניין הוא ידע. הרב ענה שכשהרב פוסק בשאלה שהיא 'למעשה', יש לו סייעתא דשמייא מיוחדת שלא יטעה כי "אלוקים ניצב בעדת קל ובקרב אלוקים ישפוט"...




[10] ראש השנה דף כט עמוד א




[11] בראשית פרק מח, יט




[12] בחידושיו על מסכת סוכה דף לו – בעניין 'אתרוג הכושי כשר'.




[13] מחלוקת זו בברכות דף לה ע"ב




[14] שבת הארץ חלק ג, עמ' 255-254 (על הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק יג, הל' יב-יג)


 



 

 

השיעור ניתן בכ"ב תמוז תשע"ח

קוד השיעור: 8220

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת פנחס

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
משה יעקב גמליאל
ע K
ר' מתן סבג
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K