ישיבת כרם ביבנה

בדין מהנה את חברו

הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה

מקרה א'


ראובן הזמין מונית מהמרכז לירושלים במחיר 300 שקלים. בדרך ראה אדם ממתין בתחנה והציע לו לנסוע יחד עמו לירושלים, והלה אכן הצטרף לנסיעה. כשהגיעו לירושלים, אחר שראובן שילם לנהג, ביקש מן הנוסע השני להשתתף איתו במחיר עלות הנסיעה, ואותו אדם השיב לראובן, שאינו מוכן לשלם, משום שחשב שראובן רצה להזמין אותו לעלות בחינם ולא תיאר לעצמו שידרוש כסף.


האם ראובן יכול לדרוש השתתפות בתשלום הנסיעה מן הנוסע השני.


מקרה ב'


קבוצה גדולה שכרה מתחם שיט 'קיאקים', במחיר 150 שקלים לשעה לאדם. אדם אחד אמר לבעלים שהמחיר גבוה מידי, ולחץ עליו עד שהסכים להוריד את המחיר ל-100 שקלים לשעה. בעקבות הצלחתו, דרשו גם שאר חברי הקבוצה לקבל מחיר של 100 שקלים, וכך אכן היה. טען ה'חלוץ' הראשון כלפי חבריו, שכל אחד מבני הקבוצה צריך לשלם לו 20 שקלים כשכר, משום שרק בזכות עזרתו קיבלו כולם את ההנחה.


יש לברר, האם יוכל לדרוש משאר הקבוצה שכר על מה שגרם להורדת המחיר שישלמו.


תשובה


ראשית, ודאי שיש בסיס לתביעה, שאדם הנהנה מחברו צריך לשלם לו על ההנאה, שכך כותב הרמ"א (חו"מ, רסד, ד):


כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר "בחינם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך", אלא צריך ליתן לו שכרו.


והנה, נאמר בגמרא בב"ק (כ ע"א), שאדם שפלש ללא רשות לבית חברו, אם הבית אינו עומד להשכרה, ובעה"ב דורש ממנו תשלום על התקופה שגר בביתו ללא רשות - אם ע"י מגוריו גרם לחיסרון, כגון שהשחיר הכתלים, יכול בעה"ב לדרוש תשלום מלא עבור השכירות. אבל אם לא גרם שום נזק לבית, קי"ל ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור מתשלום. מכל מקום, בגמרא מבואר שיש חובה לשלם על הנאה מרכוש חברו,[1] אלא שאם המהנה אינו חסר מאומה - אזי פטור הנהנה מתשלומין.


עתה נצייר מקרה נוסף: שני אנשים נסעו בספינה, והספינה נתקעה בסלע והתחילה לשקוע. הנוסעים הצליחו להימלט, אבל היתה על הספינה כספת עם רכוש יקר של ראובן ושמעון. אמר ראובן ללוי: אתה יודע לשחות, לך תציל את הכספת לפני שתשקע במים. אמר לו: תן לי תשלום מסוים ואעשה זאת. נתן לו את סכום הכסף והציל את הכספת. כשהביא את הכספת, אורו עיניו של שמעון, ודרש את רכושו שבכספת. דרש ממנו ראובן: תן לי חצי מהסכום ששילמתי כדי להציל את הרכוש. ענה לו שמעון: הרי בין כך ובין כך היית מציל את הכספת, וזה דין של זה נהנה וזה לא חסר, ולמה שאשלם לך?! על נידון כגון זה כותב הרמ"א (חו"מ שם):


יש מי שפסק, מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פ' הגוזל). ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל של חבירו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהן - חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר. כן נ"ל.


כתב הרמ"א, שיש לברר מה הייתה כוונת ראובן כששכר את חברו להציל הכספת. אם כששכרו לא ידע שיש לאדם אחר רכוש בכספת, והלך להציל רק את שלו, א"כ כשנודע לו שהיה לאדם נוסף רכוש בכספת - לא יוכל לתבוע ממנו את שכר הוצאתו עבור הצלת הכספת, דהוי "זה נהנה וזה לא חסר", אך אם ידע כשהוציא את הוצאתו שיש למישהו נוסף רכוש בכספת - יוכל לדרוש תשלום על הוצאתו בהצלת הכספת.


ויש בדברי הרמ"א כאן חידוש גדול, דלכאורה אם זנוזל"ח פטור, מאי נפק"מ שדעתו להציל עבור שניהם, בפשטות בכל מצב אמור להיות פטור שמעון מתשלום לראובן.


עכ"פ לפ"ז יוצא לכאורה במקרה א' דלעיל, דאע"פ שמדובר במקרה של "זה נהנה וזה לא חסר" - אם תכנן מראש כשהזמין את המונית להעלות עוד טרמפיסט, יוכל לחייב את חברו להשתתף בתשלום הנסיעה.


שיטת הנתיבות


אלא שבנתיבות המשפט (שם, ס"ק ו) כתב חילוק יסודי שמשנה את כל התמונה.


נשוב למקרה של הכספת. מה היה הדין אילו היה יודע ראובן ששמעון מעוניין בהצלת רכושו - האם יכול היה לחייבו מראש בהשתתפות בהוצאות הצלת הכספת? הנתיבות מוכיח שכן, משום שבשו"ע נכתב, שאם הייתה שיירה שחנתה במדבר ובאו ליסטים ודרשו מאנשיה תשלום, ואמרו להם שאם לא ישלמו כך וכך יהרגו אותם, ואחד סירב לשלם - משום שידע שבכל אופן השאר ישלמו כי אינם רוצים להיהרג - ההלכה היא שכופים את כולם לשלם.


ממילא, אומר הנתיבות, מדוע כתב הרמ"א שאם ירד על דעת שניהם יכול לתבוע הוצאות מהשני? - משום שלכתחילה יכול היה לתבוע את ההוצאות לפני ההצלה של הכספת, ולכן גם אם הציל את הכספת ללא דעת חברו, יוכל לתבוע לאחר מעשה את כספו מחברו. אמנם במקרה שלא יוכל לתבוע את חברו לפני המעשה - מבאר הנתיבות שגם אם יעשה מדעת שניהם, לא יוכל לתבוע את חברו לתשלום, שכן לשיטתו, כל יכולתו לתבוע חברו תשלום אחר מעשה, נובעת מיכולתו לגבות תשלום לפני מעשה.


ולכן בעניין המונית, לדעת הנתיבות, כיוון שלא יכול היה לכפות על חברו לנסוע במונית - שהרי יש בידו לנסוע באוטובוס וכיו"ב - לא יוכל לתבוע תשלום השתתפות.


שיטת השבות יעקב


אמנם נראה שיש בזה חולקים.


בשו"ת מהרי"ק (שורש ד) דן במקרה הבא: מושל רשע, שהטיל מס על תושבי עיר אחת, ואיים שאם לא ישלמו יפגע בכל העיר, ואנשי העיר אכן שילמו את המס. אח"כ תבעו אנשי אותה העיר מהערים הסמוכות לשלם גם, שהרי לולי היו משלמים - גם הערים הסמוכות היו בסכנה. כתב על כך מהרי"ק והביאו הרמ"א (חו"מ קסג, ו) להלכה, שאכן כל אנשי העיירות שיש לחוש שהיו בסכנה חייבים לשלם.


ותמה על כך בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קנח, הובא בפת"ש קסג, כו), דלכאורה זה סותר את דברי הרמ"א בסימן רסד, שאם אדם הוציא הוצאות על דעת עצמו, אינו יכול לתבוע את חברו להשתתף בתשלום, משום ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", והרי כאן הוציאו העיר הוצאות על דעת עצמן, וא"כ מדוע יכולים אנשי העיר לתבוע ערים אחרות להשתתף בתשלום?


וביאר השבו"י, שיש לחלק בין יחיד לבין ציבור. בציבור יש כלל ש"קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא" - כל אדם מטיל את האחריות על האחר לעשות המלאכה, וכיוון שבמקרה של המושל לכל הקהילות הייתה סכנה ציבורית אם לא ישלמו, כולן יכולות להסתכן, וממילא גם אם שילמו על דעת עצמן, כיוון שיכלו גם לפני מעשה לכפות על שאר העיירות לשלם, יכולות לכפות עליהן לשלם גם אחר מעשה. אבל בסימן רסד, לדעת השבות יעקב, לא ניתן היה לכפות על השני לשלם על הוצאות למציל הכספת, שכן לא הייתה סכנה, ואם ירד על דעת עצמו לא היה יכול לגבות מחברו תשלום אחר מעשה, ואעפ"כ, אילו הציל על דעת שניהם, למרות שלא יכול היה לכפות על חברו לשלם, מ"מ יכול לחייבו אחר מעשה.


ומסביר השבות יעקב, שכל מה שאמרו "זה נהנה וזה לא חסר פטור", היינו דווקא כשאינו מתכוון לעשות פעולה לטובת חברו בשעת המעשה, אבל אם מתכוון לעשות פעולה לדעת חברו בשעת המעשה, גם אם לא יכול היה לכפות עליו לשלם לפני המעשה, צריך לשלם.


נמצא לפ"ז במקרה של המונית, שלדעת השבות יעקב אם תכנן מראש - כשהזמין את המונית - להעלות עוד טרמפיסט, יוכל לחייב השני להשתתף בתשלום הנסיעה, למרות שלא יכול היה לכפות על חברו להעלות על מונית, ודלא כהנתיבות.


לסיכום: כשאדם אינו יכול לכפות את השני לשלם, והוציא על דעת שניהם - האם יכול לתבוע תשלומי הנאה? לפי הנתיבות אינו יכול לתבוע, ולפי השבות יעקב יכול לתבוע.


למעשה


במקרה של המונית, אם מראש לא חשב לאסוף 'טרמפיסטים' בדרך, ותוך כדי הנסיעה רצה לחסוך כסף, כיוון שכשהזמין את המונית דעתו הייתה עבור עצמו - לכו"ע לא יוכל לגבות מהשני כסף. אבל אם מראש כשהזמין את המונית, חשב שיהיו אנשים בדרך שיעלה אותם למונית, הדין יהיה תלוי במחלוקת הנתיבות והשבות יעקב: לנתיבות פטור מלשלם לו, כי לא יכול היה לכפות מראש להשתתף בהוצאות המונית, אבל לשבות יעקב מי שעלה למונית צריך להשתתף בתשלום, אלא א"כ התנה מראש שלא ישלם.


והוא הדין לגבי הקיאקים - אם אמר שהוא משיג הנחה עבורם והם שתקו - לנתיבות פטורים מתשלום, כי לא שייכת כאן כפייה להשתתף, אבל לשבות יעקב חייבים.


להלכה אי אפשר לחייבם בבי"ד לשלם, כי יכולים להגיד קים לנו כנתיבות. אבל היות והרבה מהפוסקים סוברים כדעת השבו"י, לכן לכתחילה - אם הם שואלים מה דינם - יש לפסוק להם לשלם.


(פורסם באשכולות 460 # בחוקותי תשע"ח)



 





[1] למשל: אדם שאירע קֶצֶר חשמלי בביתו וביקש מחברו לעשות לו טובה ולתקן החשמל, הדין הוא שיכול השכן לתבוע כסף עבור התיקון. וכפי שכתב הרמ"א לעיל "כל אדם שעושה פעולה... אלא צריך ליתן לו שכרו". ויתירה מכך, אפילו אם היה בא חשמלאי מעצמו, היה יכול לדרוש תשלום.



 

 

השיעור ניתן בכ"ד אייר תשע"ח

קוד השיעור: 8093

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

שיעורי עיון בדיני ממונות
(זמן קיץ תשעח)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P