ישיבת כרם ביבנה

שינוי רשות

משה יעקב גמליאל

על מימרא דריש לקיש בשתי פרות שבעטו זו בזו ברשות הרבים – פסק ההלכה ומקור המימרא*


הפרק השני ממסכת בבא קמא מרחיב את מושג ההעדאה. אם בשור לקרנו אמרה תורה שהוא תם עד שהועד בבעליו שלש פעמים, ועד אז ישלם חצי נזק, הרי שבפרק זה נראה שאף הבהמה בשינה ורגלה מועדת מתחילתה. השינוי למה שאיננה מועדת לו, די בו כדי לפטור ממחצית דמי הנזק ולהכלילו בנזקי הקרן. וכך מגדירה זאת המשנה:[1] "הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות"; "אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק". המשנה מסיימת בהסתייגות: "במה דברים אמורים – ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים – פטור".


האמוראים[2] נחלקו בהבנתה של הסתייגות זו. מהלכות נזקי השן הוא לפוטרה ברשות הרבים; אבל חצי נזק המשולם על כסות או כלים איננו חיוב תשלומי שן אלא חיוב תשלומי קרן השור, וכך פסקו שמואל ורבי יוחנן, שאין היא פטורה ברשות הרבים אלא על הפירות והירקות. אבל רב רואה את ההסתייגות כפוטרת מכל נזקי אכילה ברשות הרבים, משום ש"כל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור" – נזקי קרן, ה"משונה", שכוונתו להזיק, הם דוקא כשנעשו שלא מן הדין; אם הניזק הוא שגרם לכך, אין הוא יכול לתבוע תשלומי נזק. הגמרא מציינת שגם ריש לקיש פוסק כרב, ותולה את דבריו במימרא אחרת שלו: "שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה – פטורה, רבוצה במהלכת – חייבת".


מעתה בודקת הגמרא אם הפסיקה כשמואל בדיני וכר' יוחנן לגבי רב בהבנת המשנה תשלול את הפסיקה כריש לקיש בשתי פרות. הגמרא שואלת את השאלה לגבי ר' יוחנן דוקא,[3] ומתרצת שהשינוי בשתי פרות חמור יותר מאשר השינוי בהנחת כסות וכלים ברשות הרבים, ולכן גם ר' יוחנן יפטור את הפרה המהלכת שפגעה ברבוצה.


הכלל שטבע רב – "כל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור" – חוזר ומופיע בסוגיה אחרת באותו פרק, וגם שם הוא מסתייע מדבריו של ריש לקיש.


שם[4] הגמרא עוסקת בשאלה מי מתחייב כאשר אדם משסה כלב שאינו שלו באדם אחר. רבא אומר שאף אם נאמר שבעל הכלב מתחייב, כאשר המשסה שיסה את הכלב בעצמו, הוא איננו מקבל תשלומי נזק. רבא מנמק זאת באותה הסברה, וכאן רב פפא מסייעו משמיה דריש לקיש. רבא אינו מקבל את הסיוע וחולק על ריש לקיש: "אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה 'כי אית לך רשותא לסגויי עלי; לבעוטי בי לית לך רשותא'".


אם כן, שלש מחלוקות הן: רבא מחייב בשתי פרות, ופוטר במשסה כלב בעצמו; ר' יוחנן פוטר בשתי פרות – כריש לקיש, ומחייב בכסות וכלים ברשות הרבים; ורב פוטר אף בכסות וכלים.


ר"ח בסוגיית אכלה כסות וכלים מנסה להכריע במחלוקת זו. לפי כללי הפסיקה כשמואל בדיני וכר' יוחנן לגבי רב וריש לקיש, ברור שיש לחייב בכסות וכלים ברשות הרבים; אבל את דברי ריש לקיש בשתי פרות הוא מקבל – כמו שטורחת הגמרא ומעמידה אליבא דר' יוחנן. הוא מציין שרבא מחייב אפילו בשתי פרות – אבל נראה שהוא נוטה כדברי המכריע, ולא כשיטת רבא המחמירה.


בפרק המניח[5] מביאה הגמרא פעם שלישית את דברי ריש לקיש בשתי פרות, ומנסה לסייעו ממשנה העוסקת בשני בני אדם הנושאים קורה וחבית. שם מביאה הגמרא את סברת רבא, "לבעוטי בי לית לך רשותא", כדי להבדיל בין דברי ריש לקיש לדין המשנה. אף שלמסקנת הגמרא אין סיוע לריש לקיש מדברי המשנה, ר"ח חוזר ומעיר שיש לפסוק כר"ל, שהרי הגמרא טורחת ומעמידה את דברי ר' יוחנן כמותו. על רבא ודבריו הוא אומר "לא משגחינן ביה", אבל מביא גם שיטת "יש אומרים", ש"כיון דרבא בתרא הוא הלכתא כוותיה". אם כן ר"ח עצמו פוסק כר' יוחנן וכר"ל, ומביא שיש פוסקים כרבא.


בנמוקי יוסף מובאת תמיהתם של פוסקים[6] על הרי"ף בסוגיה זו. בסוגיית אכלה כסות וכלים[7] הוא מביא את הסבר הגמרא המיישב את שיטת ר' יוחנן עם פסיקת ריש לקיש, אבל בסוגיית משסה כלב בעצמו[8] הוא מביא את כל דברי רבא ומסיים "וכן הלכה" – שלא כריש לקיש.


פוסק שניסה ליישב סתירה זו הוא הרא"ש.[9] הרי"ף מביא את תירוץ הגמרא לדברי ר' יוחנן, ומכאן מסיק הרא"ש שלדעת הרי"ף הסיבה היחידה לכך שהמניח כסותו וכליו ברשות הרבים יקבל תשלומי נזק, היא העובדה שמדובר בהתנהגות סבירה – אבל "אי הוה משנה פטור אף אם בעטה בהן" – אם כן, טענת "לית לך רשות לבעוטי בי" להיכן הלכה? הוא מיישב ש"יש חילוק בין בעלי חיים לדבר אחר"; תלמידו, בחידושיו לב"ק,[10] מגדיר בלשון בהירה יותר: "אין בהמה רבוצה נדרסת ברגלי אדם וברגלי בהמה, אבל כלים שעשויין לידרס... משנה הוא, והוה לן למ[י]דן בהו 'כל המשנה...' אלא דאמרינן 'עביד איניש...' ועל זה הוצרך הרב אלפסי ז"ל להביא טעם זה".


הגר"א[11] איננו מקבל את הסברו של הרא"ש. בהסתמך על לשון השו"ע, שאיננה מביאה את ההסבר ש"דרך בנ"א להניח כליהם וכסותן", הוא כותב שדברי הרא"ש דחוקים ואינם מובנים, ולא קיי"ל כר"ל כלל. תפיסתו העקרונית של הגר"א – שדברי ר"ל נדחו מהלכה לגמרי – באה לידי ביטוי דוקא בפסיקה אחרת של הרא"ש: בפרק המניח[12] כותב הרא"ש שאמנם הגמרא העמידה את דברי משנת קורה וחבית באופן המתיישב עם דברי ר"ל, אבל כיון שהרי"ף הכריע כרבא ולא כר"ל נדחתה האוקימתא ג"כ, ולכן פסק הרי"ף כסתם המשנה.


ר"י מלוניל בחידושיו לרי"ף[13] לא קיבל גם את הדחיה הזו. הוא מקבל את האוקימתא הזו בדברי ר"ל, ומפרש לפיה את דברי כל האמוראים בסוגיה זו. על פי אוקימתא זו, גם רבא מודה ש"כל המשנה ובא אחר ושינה פטור" גם בשתי פרות, וכגון שדרסה עליה אבל לא בעטה בה. כך הוא מפרש את דברי רבא, "כי אית לך רשותא לסגויי עלי" – כלומר, יש רשות לדרוס על גביה גם כאשר אין צורך בכך, משום "כל המשנה" – "לבעוטי בי לית לך רשותא", כיון שיש יחס בין השינוי שעשה הראשון שלא ברשות לשינוי שעושה השני ברשות.


את התירוץ הזה, של העמדת האוקימתא למשנה גם למסקנת הגמרא, קיבלו גם התוספות,[14] כדי להסביר מדוע הוצרכנו לשתי מימרות של ריש לקיש. הם מבינים שיש בבירור אפשרות "לסגויי באידך גיסא", כמו שמפרשת הגמרא בפרק המניח,[15] ולכן יש חידוש כאשר הוזקה הפרה המהלכת ברבוצה.


בתוספות תלמיד ר"ת[16] מוזכרת רק מחצית הצריכותא: אכן כסות וכלים הוא חידוש, לפטור את הבהמה האוכלת אותם; אם לא כן, היינו פוטרים אותו בגלל סברת ר' יוחנן, ד"עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי". אבל שתי פרות, מה חידוש יש בו? בכך מסתלק תלמיד ר"ת מן האוקימתא בפרק המניח, אלא שמתעוררת אצלו קושיא אחרת – מפני מה לא השמיענו ר"ל את חידושו בכסות וכלים, ואנן שמעינן בשתי פרות!


מסקנתו של תלמיד ר"ת היא מחודשת מאד: "בעל כרחין צריך למימר, חדא מכללא דחברתה איתמר". על אף הלשון המפורטת במימרא דשתי פרות, דברים אלו הם מסקנת הגמרא מתוך דברי ר"ל בכסות וכלים, ולא דברי ריש לקיש עצמם.


ואמנם, דבריו מוצאים בסיס בדברי הירושלמי: [17] תחילה מובאת מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בפירוש הסיפא במשנה, אם היא על כולה או על רישא דרישא: "ריש לקיש אמר על הראשונה הושבה, רבי יוחנן אמר על כולה הושב'". מכאן אכן מסיק הירושלמי "מילתיה דריש לקיש אמר, בעטה מהלכת ברבוצה פטור; מילתיה דרבי יוחנן אמר בעטה מהלכת ברבוצה חייב".



(פורסם באשכולות 397 # וירא תשע"ז)





* סוגיה זו ביררתי לפני כמה שנים עם החתן אשר שמואל הכהן וייס. ועתה שניתי פרק זה וחידשתי בו דברים.




[1] משנת ב"ק ב, ב; יט ע"א.




[2] ב"ק כ ע"א.




[3] בעל "לחם משנה" מתייחס לכך (חידושי כת"י, נדפס בקובץ "אהל ישעיה" על ב"ק); לדעתו הסיבה היא הקשר בין ר"ל לר' יוחנן. בסוף דברינו נראה את נוסח הירושלמי, שאיננו כולל את רב ושמואל כלל, ואת נוסח השאלה שם.




[4] ב"ק כד ע"ב.




[5] ב"ק לב ע"א.




[6] סביר להניח שכוונתו לרא"ש שקדם לו. הרי"ף עצמו איננו בכלל ה"יש אומרים" שמזכיר ר"ח, שהרי ר"ח קדם לו.




[7] ח ע"ב, סימן לו מהרי"ף. הרמב"ם הביא גם הוא הסבר זה (נזקי ממון ג, ג).




[8] יא ע"א, סימן מו. גם כאן הלך הרמב"ם בעקבות הרי"ף, וממילא הסתירה ברי"ף משתקפת ברמב"ם; בספר אבן האזל, שהאריך בשתי ההלכות, צויינה עובדה זו במסגרת ביאורו המקיף לסוגיות אלה. לא השתמשתי בדבריו כאן, אבל אציין שהוא דן בהרחבה בשאלת השיוך של הנזקים המוזכרים בסוגיות אלה לאבות הנזיקין השונים – קרן, שן, ורגל, בור, ואדם. באמצעות השיוך הזה (שיש להתבונן בו לאור תפיסת הגרי"ז הלוי בספרו), הוא מגדיר ומבאר את ההבדלים בין המקרים השונים שהגמרא עוסקת בהם.




[9] פסקי הרא"ש ב"ק ב, יד.




[10] חידושי תלמיד הרשב"א והרא"ש, ב"ק כד ע"ב.




[11] חו"מ שצא, ב ס"ק [ה] ובליקוט שם.




[12] פסקי הרא"ש לב"ק ג, י. ההסבר המפורט נמצא בפלפולא חריפתא שם [ת]; אני רואה לנכון לציין את הצורה בה הוא מבין את השימוש באוקימתא: לדעתו, האוקימתא איננה צורת ההבנה של המשנה, כאשר דברי ר"ל מוכיחים שזה פירושה, אלא להיפך: הגמרא מציעה פירוש למשנה באופן שלא יסתור את דברי ר"ל, ובפירוש זה נשתמש כדי להבין את דברי המשנה כאשר נפסוק כר"ל (ואולי, האופן בו ר"ל עצמו פירש את המשנה). דחיית דברי ר"ל מן ההלכה פוטרת אותנו מהצורך להידחק לאוקימתא שבגמרא.




[13] בסוגיית אכלה כסות וכלים הוא מתייחס לכך באריכות, ובקצרה בסוגיית משסה כלב. ר"י מלוניל קדם לרא"ש.




[14] מלבד התוספות הנדפסים (כ ע"א, ד"ה ואזדא), וכך בתוספות שאנץ ובתוספות רבנו ישעיה שבשיטה מקובצת (שם). בתוספות רבנו ישעיה (נראה שכוונת תוספות שאנץ לומר את אותם הדברים עצמם) מוזכר פירוש אחר, ש"הוזקה מהלכת ברבוצה" הכוונה היא שחזרה הרבוצה ובעטה במהלכת, דבר התלוי בסוגיית שני שוורים שחבלו זה בזה. אני מזכיר סוגיה זו, שאף היא נדונה בספר אבן האזל, מפני שיש לה השלכות לסוגייתנו בכמה אופנים.




[15] שאלת האפשרות לעבור "באידך גיסא" מוזכרת בפרק המניח בלבד, ולכן אני מבין שהיא תלויה בהעמדת האוקימתא שם.




[16] תוספות תלמיד ר"ת כ ע"א, ד"ה כסות.




[17] ירושלמי ב"ק ב, ג. אמנם דברי הירושלמי נראים כראיה לדברי תלמיד ר"ת, אבל יתכן שאין כאן אלא מחלוקת בשיטת הפסיקה: לדעת ר"ת, שאף על האגדות אנו סומכים "במקום שאין מכחישים תלמוד שלנו" (ספר הישר – תשובות ר"ת, מה,ג), יש ליישב את שני התלמודים; לדעת שאר הפוסקים מדובר כאן במחלוקת בין הבבלי לירושלמי (כך למשל רואה זאת ר' יוסף צבי דינר בהגהותיו לסוגיה).



 

 

השיעור ניתן בט"ז חשון תשע"ז

קוד השיעור: 7354

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בעניין המימרא דריש לקיש בשתי פרות שבעטו זו בזו ברשות הרבים – פסק ההלכה ומקור המימרא (זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K