ישיבת כרם ביבנה

שאלת גשמים

ר' אריאל דוד

א. נאמר במשנת תענית (א, ג): "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". ובגמרא שם (י ע"א): "אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל".


חשיבות הגשם לאדם בכלל וליושבי ארץ ישראל בפרט, ארץ אשר "למטר השמים תשתה מים", היא רבה. ובכל זאת, מאז מתחילים ימי הגשמים אנו מתעכבים מלבקשם 15 יום. בשמיני עצרת אנו מתחילים להזכיר גבורות גשמים בברכת מחיה המתים, ואת שאלתם בברכת השנים אנו דוחים עד ז' במרחשון.


הטעם לדחייה נעוץ בדאגתם של חכמים לעולי הרגל החוזרים אל ביתם לאחר החג. היות וההליכה למקום הרחוק ביותר, קצה הארץ, ארכה 15 ימים, וגשמים היו מכבידים את הדרך, תקנו חכמים לדחות את שאלת הגשמים עד שאחרון העולים ישוב לביתו.


ב. אך מה קורה לאחר החורבן? האם גם אז ראוי להתעכב עם שאלת הגשמים כשהארץ זקוקה לגשם? הריטב"א סובר שהתקנה בטלה כשאין מקדש ויש לשאול גשמים החל משמיני עצרת: "[בזמן החורבן] מודו דמשעה שהתחיל להזכיר מתחיל לשאול, ומתחיל להזכיר מיום טוב האחרון... ובערב למוצאי יום טוב שהוא חול ויש בו שאלה מתחיל לשאול". לעומתו, הביא הר"ן (ב ע"א בדפי הרי"ף) סברא לקיים את התקנה גם לאחר החורבן: "לפי שהיו מתאספין בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני העולים הללו ראוי שנאחר השאלה, שהיא היתה עיקר התקנה". הר"ן מעיד על שימור המנהג לעלות לרגל בשלושת הרגלים גם לאחר החורבן, ומשום כך הוא מותיר את התקנה על כנה[1] - וכך לכאורה מנהגנו כיום.


ג. ויש לשאול: מה הדין בימינו, כאשר כדי לעלות לירושלים או לשוב ממנה אין צורך 15 ימים אלא לכל היותר יום אחד? מה גם שגשם ממוצע כבר איננו גורם מעכב או מקשה על הנסיעות והטיסות. האם ראוי להשיב את שאלת הגשמים אל שמיני עצרת?


תשובה אפשרית היא שאכן גשמי ארץ ישראל הם מתנת הבורא ותלויים במעשינו, והיות וארצנו זקוקה למים (גם היום, בעידן התפלת מי הים. ואכמ"ל) ראוי היה להקדים את התפילה על המטר - אלא, שכפופים אנו לבית הדין הגדול שקבע את ההלכה הזו ואין בידינו כרגע לשנות.


אך נתבונן. לפי הריטב"א, לאחר החורבן חזרה שאלת הגשמים לשמיני עצרת, ואין הוא מצריך סנהדרין. ולפי הר"ן, שזמן השאלה נשאר בז' מרחשון מפני שעדיין עולים לרגל (ובאותם תנאי נסיעה כמו בזמן הבית), משמע שלולא כן היתה חוזרת השאלה לזמנה - כלומר שהדבר לא תלוי בסנהדרין אלא עשוי להשתנות עם חילופי הזמנים.


ד. ואולם, כמדומה שלא נתנו את לבנו מספיק לאמור במשנה. הרי רבן גמליאל חי לאחר החורבן, וכיצד הטעים את דעתו ברווחת עולי הרגל? הר"ן יאמר שאדרבה, מכאן הוכחתו שהמשיכו לעלות לרגל לאחר החורבן. אך על הריטב"א קשה, שנראה שהדין אינו משתנה בזמן החורבן?


ה. סוגיה קשורה לנידוננו מצויה בגמרא בבבא מציעא (כח ע"א): "ועד מתי חייב להכריז [על השבת אבידה]?... רבי יהודה אומר: שלוש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה ויכריז יום אחד". הגמרא מקשה על הקביעה שמשך זמן ההליכה מירושלים לסופה של א"י הוא שלושה ימים, ממשנתנו בתענית, בה עולה שהזמן הוא 15 יום.


רב יוסף חילק בין מקדש ראשון למקדש שני. במקדש ראשון מספר עולי הרגל היה רב, ובשל העומס ארכה הדרך 15 יום. אך בבית שני שהיו מעט עולי רגל, הספיקו 3 ימים. גם אביי חילק בין בית ראשון לשני אך בצורה הפוכה. בבית ראשון מספר עולי הרגל היה רב והשיירות היו הולכות ביום ובלילה, ולכן הספיקו ב3 ימים. אך בבית שני היו מעט עולים לרגל והשיירות היו הולכות ביום בלבד (מפחד הדרכים וכו'), ולכן הוצרכו ל15 יום.


לפי תירוצו של רב יוסף, אמר רבן גמליאל את דינו ביחס לבית ראשון. וקשה, שהרי חי זמן רב לאחר מכן. על שאלה זו כבר השיב בהגהות יעב"ץ (ב"מ שם), שבכל מקרה ר"ג אמר הלכה שלא התאימה לתקופתו, מפני שהוא חי לאחר חורבן בית שני (ונוסיף שכן הוא בדעת רבי יהודה, שלפי אביי דיבר על בית ראשון ולפי רב יוסף על בית שני, והוא חי זמן רב לאחר שניהם)[2].


בכל מקרה, המשותף לשני התירוצים בגמרא הוא לפי רב יוסף ואביי היו תקופות בהם שאלו גשמים 3 אחר סוכות והיו תקופות ש15, וכמו כן היו זמנים שהיו חייבים להכריז על האבידה 7 ימים והיו זמנים ש13. שההתחשבות בזמן ההגעה הדרוש לעולי הרגל, תלויה בתנאי התחבורה שבכל תקופה ותקופה, ובהתאם לכך נקבעות ההלכות.


ו. סוגיה חשובה מאוד לנידוננו היא המחלוקת על זמן רביעה ראשונה, בדף ו ע"א. לא זכיתי להבינה (זו מחלוקת במציאות או בסברא? מה היחס בינה ובין הסוגיות האחרות? ועוד), ואשמח לדעתכם.


חורף (ר)טוב!



(פורסם באשכולות 396 # לך לך תשע"ז)





[1] העלייה לרגל בזמן החורבן בתקופות מסויימות היא עובדה מציאותית שא"א לחלוק עליה (ראו למשל שיהש"ר ח, יא). כנראה הריטב"א סבור שעליה זו אינה משאירה את התקנה על כנה, או משום שהיא זניחה יחסית בכמותה, או משום שרק עליה שהיא חובה הלכתית יכולה לדחות את שאלת הגשמים.


נעיר שלכאורה הסבר הגמרא את דעת רבי יוחנן בדף ד ע"ב: "כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים", מוכיח כדעת הריטב"א. וכנראה הדעה בר"ן תתרץ שסוגיה זו סותרת את הסוגיה בדף י ע"א שפוסקת כר"ג, והיא נדחית מההלכה (בדומה לביאור הגר"א על או"ח קיז, א).




[2] ומכאן לכאורה תשובה לדברי הגר"א שהובא לעיל בהערה 1, שמכך שפסקה הגמרא כר"ג אין זה מוכיח שכוונתה שגם לאחר החורבן שואלים בז' במרחשון (אמנם יש צדדים נוספים מדוע לומר כדברי הגר"א שם, ואכמ"ל).



 

 

השיעור ניתן בי' חשון תשע"ז

קוד השיעור: 7352

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיוני - מסכת תענית בעניין בקשת גשמים (זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2