ישיבת כרם ביבנה

קנין לזמן

אסף משניות

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

פתיחה


סוגיית קנין לזמן הינה סוגיה ארוכה ומרכזית, בה דנו בהרחבה גדולי הדורות, וקצרה היריעה מלדון בכל דבריהם. כמו כן, השפעתה של סוגיה זו על חיינו היום-יומיים חשובה ביותר, ומרכזית ביותר, שכן היא נוגעת בתחומי חיים רבים. אין מטרתו של מאמר זה להקיף את הנושא כולו, אלא רק לדון בשורשיותו ובכמה אקספקטים הנובעים ממנו.


 


קנין לזמן בסוגיות הגמרא


ישנן שתי סוגיות מקבילות העוסקות בעניין הנותן מתנה לזמן, מהן נלמד תוקפו של קנין לזמן. הסוגיה המרכזית מופיעה במסכת בבא בתרא, דף קלז ע"ב:


אמר רבא: אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא. קא משמע לן: דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי, כל אימת דהות אזלא למיגזריה הוה קפיד עילוה, אקניתיה ניהליה כל שני חייו, אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן; אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא? אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר, אבל לעצמו לא. אמר רבא אמר רב נחמן: שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, הקדישו והחזירו - ה"ז מוקדש ומוחזר. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה? אמר ליה: ומאי חסריה? אלא אמר רב אשי: חזינן, אי אמר ליה על מנת שתחזירהו - הא אהדריה, אי א"ל על מנת שתחזירהו לי - מידי דחזי ליה קאמר ליה.


מדברי הגמרא מוכח בפשטות, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ולא רק שהקנין חל, אלא לוּ המקבל לא יעמוד בתנאי שהנותן העמיד, כלומר אם לא יחזיר לו את המתנה - מתברר למפרע שמעולם לא היה קנין, כי המקבל עבר על דעתו של המקנה בתנאי הקנין.


הסוגיה השנייה שעוסקת בנושא הינה הסוגיה במסכת סוכה דף מא ע"ב. הסוגיה בסוכה עוסקת בעיקרה בעניין חיוב דאורייתא שארבעת המינים יהיו בבעלותו של הנוטל, וכדרך אגב מציגה הגמרא את סוגיית קנין לזמן בתוך המעשה דרבן גמליאל:


מנא הני מילי? דתנו רבנן: ולקחתם - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. לכם - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו? - מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא.


הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה (פרק ג הלכה ט)[1], הסמ"ג (סימן פב), הטור והשו"ע (חושן משפט סימן רמא סעיף ו)[2] פסקו כדברי הגמרות הללו. בנוסף, השו"ע בסימן ריב (סעיף ד) פוסק מפורשות שקנין לזמן הוי קנין.


 


גדר קנין לזמן


נחלקו הראשונים והאחרונים בהגדרת הקנין:



  1. שיטת הר"ן



הגמרא במסכת נדרים דף כט ע"א[3] דנה בסוגיית ביטול קדושה. כלומר מה הדין כאשר אדם הקדיש חפץ לזמן מסוים, כיצד הוא יכול לרדת מקדושתו, והרי מעלים בקודש ואין מורידין? במרכז הדברים מוצגת מחלוקת אביי ורבא:


הרי נטיעות האלו קרבן כו': ולעולם? אמר בר פדא: פדאן חוזרות וקודשות פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו. נקצצו, פודן פעם אחת ודיו, ועולא אמר: כיון שנקצצו שוב אין פודן. א''ל רב המנונא: קדושה שבהן להיכן הלכה? ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט? א''ל רבא: מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף? קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי. א''ל אביי: קדושת הגוף לא פקעה בכדי? והתניא, שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים - כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים, אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי. הכא במאי עסקינן דאמר לדמי.


לפי הרא"ש, טעמו של רבא לחלוקה בין קדושת דמים (לגבי נטיעות) לקדושת הגוף (קידושי אישה לזמן) נובעת מהעובדה שאין זה המקרה היחיד שבו יש שוני בין קדושת דמים לקדושת הגוף[4]. גם לעניין פדיון יש הבדל, כאשר קדושת דמים ניתן לפדות ואילו קדושת הגוף אי אפשר לפדות.


אך לדעת אביי אין הדבר כן, וישנה ברייתא מפורשת שממנה רואים שגם קדושת הגוף יכולה לפקוע, כאשר מדובר בהקדשה לזמן קצוב.


הר"ן נותן טעם אחר בתוך דברי אביי:


אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה - אפשר דאביי דמקשה הכי פליג נמי וסבירא ליה דהאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלמחר נפקא בלא גט, ואפשר דנהי דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי בהאומר לאשה מודה דלמחר לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי.


הר"ן מסביר בשתי דרכים שונות את דברי אביי, כאשר הרעיון המנחה אותו בשני הפירושים הוא שכל קנין לזמן הינו קנין פירות בלבד. כלומר, אין כאן בעלות על גוף החפץ כלל, והחפץ עצמו נשאר בידי בעליו המקוריים.


להבנת שיטת הר"ן נראה לי להסביר בדבריו את החלוקה הבאה[5]: ישנן שתי חלוקות מקבילות הנוגעות לענייני בעלות והקדשה: החלוקה הראשונה הינה בתוך ענייני הקדש, כאשר ישנן שתי דרכים להקדיש דבר. הדרך הראשונה היא להקדיש את שוויו של החפץ המדובר, הדרך השנייה היא הקדשץ החפץ עצמו להקדש. לפי הדרך הראשונה אין להקדש שום בעלות על גוף החפץ, אלא שלבעלי החפץ ישנו חוב כלפי ההקדש.


החלוקה השנייה היא בדבר בעלות. כאשר ישנם שני סוגי בעלויות. הסוג הראשון הינו בעלות בגוף החפץ עצמו, ואילו הסוג השני ישנה רק בעלות על פירות החפץ. שתי החלוקות הללו מקבילות האחת לשנייה, וקיימת אפשרות שאדם יקדיש חפץ בהקדש גוף ולא בהקדש דמים, אבל לסייג את הבקדשה לפירות החפץ בלבד- וגם זה נחשב הקדש הגוף. זה אפשרי לאור העובדה שמדובר בתי חלוקות שונות. נראה לומר שלשיטת הר"ן כמו שקנין לזמן הרי הוא קנין פירות- כך גם הקדש לזמן הוא הקדש דמים.


לפי טעמו הראשון של הר"ן, האישה שנתקדשה לזמן יוצאת בסוף הזמן בלא גט, וזאת מפני שקדושתה פוקעת מאליה. על פי דבריו ניתן להסביר גמרא נוספת, במסכת בבא מציעא דף עט ע"ב, בדבר חזרת קרקע ביובל:


דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל - שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות - מי שאין שם יובל - נצמתת, יש שם יובל - אינה נצמתת, יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל - אינה נצמתת. - סוף סוף, לכי מטו שיתין שנין קא הדרא ארעא למרה, וקא כליא קרנא! - אלא, הכא במאי עסקינן - בזמן שאין היובל נוהג. - הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג, ומכלינן קרנא - נצלחיה לציבי ונשקליה! - אי משום הא - לא קשיא, זמנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק לה ארבע וחמש שנין מקמי יובל.


מגמרא זו עולה, שרק קרקע הנמכרת לצמיתות (או קרקע הנמכרת סתם, שזה כעין צמיתות), חוזר בשנת היובל, אבל קרקע שנמכרה לזמן קצוב אינה חוזרת ביובל ונשארת בחזקתו של הקונה עד לסוף תקופת הקנין. הרמב"ם, בהלכות שמיטה ויובל (פרק יא הלכה ב) פוסק את דברי הגמרא הנ"ל:


והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות.


על פי דברי הר"ן, נוכל להעניק טעם לדברי הגמרא, מלבד גזירת הכתוב. קרקע שנמכרת לזמן למעשה רק פירותיה נמכרים, אבל גוף הקרקע נשאר בבעלותו של המוכר. משום כך אין הקרקע צריכה לחזור אל המוכר ביובל - היא הרי כבר בבעלותו, מכיוון שמעולם לא היתה העברת בעלות על הקרקע מהמוכר לקונה. ומשום שלקונה יש רק בעלות על פירות הקרקע, אין הוא מחזיר את הקרקע ביובל.


אך על דברי הר"ן יש להקשות כמה קושיות: ראשית, מהגמרא עצמה בנדרים. לו נאמר שקנין לזמן הרי הוא קנין פירות - יוצא שהאישה מעולם לא היתה מקודשת לבעל, אלא רק פירותיה. לעומת זאת, מדברי הגמרא נראה שלזמן הקידושין האישה עצמה, כמכלול, מקודשת לבעל[6].


קושיה נוספת שיש להקשות על הר"ן היא מהגמרות שראינו לעיל בדבר הקניית האתרוג לזמן. לפי הסברו של הר"ן, יוצא שר' יהושע ושאר התנאים המוזכרים בברייתא קנו רק את פירות האתרוג, ולא הייתה להם בעלות על גוף האתרוג עצמו. יוצא מכאן שאין הם ברכו על אתרוג שלהם, והדבר נכון גם על דברי רבא בגמרא בבא בתרא. חשוב לציין, שגם לו נסביר שאין זו דעת הר"ן להלכה, אלא רק הסברו בשיטת אביי, עדיין יהיה קשה, מכיוון שעל שיטת אביי קשה ממעשה התנאים[7].


לפי טעמו השני של הר"ן, מודה אביי לרבא לעניין קידושי אישה, אך יחד עם זאת הוא חולק על הנחת היסוד שקדושת הגוף לא פוקעת מאליה משום שישנו מקרה, כמו שאדם מקדיש בהמה לקרבן לזמן מוגבל - שלאחר אותו זמן, הבהמה אינה מוקדשת יותר.


הקצות החושן (סימן רמא סעיף ד), מסביר את החילוק שבהסברו השני של הר"ן:


ואף על גב דכתב הר"ן בנדרים דף כ"ט (ע"א, ד"ה אמר ליה אביי) גבי היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט, וכתב שם משום דכל קנין שאינו קנין עולמית אעפ"י שהוא קנוי לזמן לגוף מכל מקום קנין פירות מיקרי וע"ש, היינו דוקא התם לענין אישות בעינן קנין עולמית, אבל גבי אתרוג הוי שלו אפילו אינו קנוי לגוף אלא לשעה, דהא קנין עולמית בממון גם לזרעו אחריו וגבי אחריך לפלוני נפיק באתרוג.


יוצא מדברי הקצות, שרק לגבי אישות אין את האפשרות לקנין לזמן, אבל לגבי חפץ כלשהו נאפשרות זאת. הטעם לכך, לפי הקצות, הוא שחפץ שנמכר לזמן והקונה מת תוך כדי הזמן - החפץ עובר לבעלות יורשיו. לעומת זאת לגבי אישה אין הדבר כן.


אך תירוץ זה של הר"ן, הגם שבסברה הינו הגיוני יותר מהסברו הראשון, נראה כדחוק ביותר בתוך דבריו של אביי עצמו: "א''ל אביי קדושת הגוף לא פקעה בכדי? והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי". לפי לשון הגמרא נראה שאביי מכוון את דבריו כנגד דברי רבא בכללותם, ולא נראה מדבריו שהוא מודה לרבא לגביי קידושי אישה.



  1. שיטת הרא"ש והריטב"א



הרא"ש על הסוגיה בסוכה שהצגנו לעיל (פ"ג סי' ל), מציג הגדרה אחרת בעניין קנין לזמן, וז"ל:


למה ליה למימר החזירו לר"ג, דהא אפילו לא החזירו לו יצאו כולן, דר"ג נתנו לרבי יהושע במתנה גמורה וכל אחד לחבירו? מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזירו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא, וכן היתה מתנת ר"ג, ולהכי תנא והחזירו לר"ג, דאם לא החזירוהו לו לא יצאו אף על פי שכל אחד לא החזירו לר"ג כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף. וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה.


מדברי הרא"ש עולה, שקנין לזמן הרי הוא כקנין גמור, לכל דבר ועניין, רק שמדובר בקנין על תנאי, כאשר התנאי הוא שבסוף זמן הקנין, המקבל או הקונה יקנה חזרה את החפץ לבעלים המקורי. הסיבה לכך היא שלאחר שהבעלים הקנה את החפץ לאדם אחר, אין לבעליו המקורי שום חלק בחפץ המוקנה. משום כך, על הקונה להקנות חזרה את החפץ לבעלים המקורי בתום זמן הקנין. בדרך זו הולך גם הריטב"א בקידושין (ו ע"ב, ד"ה ה"ג).


אך על דרך זו יש להקשות מדברי הברייתא בנדרים המוזכרת לעיל:


והתניא, שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים - כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים.


מהברייתא נראה, שפקיעת הקדושה של השור מתרחשת מעליה, ללא מעשה של הפקעת הקדושה ע"י המקדיש. לעומת זאת, הרא"ש מחייב שהמקדיש או המקנה יעשה מעשה בעצמו על מנת להפקיע את הבעלות, דבר שלא עולה בקנה אחד עם דברי הברייתא.


עוד יש להקשות מהברייתא, לפי הסברו של הרא"ש עצמו קודם לכן בשיטת רבא, אין אפשרות לפדות קדושת הגוף, ואם כן - כיצד יעשה המקדיש מעשה על מנת לפדות את השור?


בנוסף, לפי זה לא ברורה קושייתו של אביי, מכיוון שהבעל חייב להוציא את האישה בגט, גם כאשר מדובר בקידושין לזמן, ומשמע מזה שאביי מודה לדברי רבא. אם כך, נקשה על הרא"ש את הקושיה שהקשינו על תירוצו השני של הר"ן - מדברי אביי נראה שהוא חולק על כל דברי רבא, ואין הוא מודה לו בדבר קידושי אישה.



  1. שיטת הקצות החושן



הקצות עצמו, בסימן המוזכר לעיל, מעלה שיטה נוספת להגדרת קנין לזמן:


אמנם לולי דברי הרא"ש והריטב"א יראה לענ"ד, דמתנה על מנת להחזיר הוא כמשמעו, ואין בו תנאי הקנאה אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן... אלא שלא מצאתי לי רב בזה, ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה, והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שם כתב תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק וז"ל, ואותה ששנינו (סוכה מא ע"ב) אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו, אף על גב דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב (ויקרא כג, מ) לכם משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד... ויעלוז לבי שכוונתי לדעת רב קדמון"


נראה לומר, שסברתו של הקצות היא שקדושת הגוף יכולה לפקוע מאליה. מכיוון שאין הגבלת הזמן מעכבת את בעלות הקונה על החפץ בשעת הקנייה עצמה- קנין לזמן תקף. אלא שישנו תנאי אחר, שלא קשור לקנין עצמו, שלפיו ישנו צורך להחזיר[8] את החפץ לבעליו המקורי.


לפי סברה זו נוכל להעמיד את כל הסוגיות עליהם דיברנו מוקדם יותר במאמר:



  1. הסוגיה במסכת בבא בתרא: "אמר רבא אמר רב נחמן: שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, הקדישו והחזירו - ה"ז מוקדש ומוחזר. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה? אמר ליה: ומאי חסריה? אלא אמר רב אשי: חזינן, אי אמר ליה על מנת שתחזירהו - הא אהדריה, אי א"ל על מנת שתחזירהו לי - מידי דחזי ליה קאמר ליה". מהסיפא של הגמרא נראה כשיטת הקצות, שכן לו נפרש שקנין זמן הוא כקנין פירות, כיצד יכול הקונה להקדיש את החפץ, והרי אין לו כלל בעלות על החפץ בכדי להקדישו? לעומת זאת, לפי שיטת הקצות אין שום דוחק בסוגיה. אם המקנה התנה "תחזירהו" אין הכוונה בהכרח לבעלותו של המקנה, אלא לרשותו של המקנה, ומשום כך ההקדש תופס. לעומת זאת, אם התנה "תחזירהו לי" הכוונה היא לבעלותו של המקנה, ולכן ההקדש מתבטל - כי הפר את תנאי הקנין שלו[9].

  2. הסוגיה במסכת סוכה: בפשטות, הבנת מעשה התנאים נראה כדעת הקצות, שכן הגמרא שואלת לשם מה נאמר שהתנאים החזירו את האתרוג לרבן גמליאל, והרי זה פשוט, ותשובתה היא שהפיסקה אכן מיותרת, אלא היא מלמדת שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ולא שהם נדרשו להקנות לרבן גמליאל את האתרוג חזרה. בנוסף, לשון הגמרא, שאומרת שהתנאים החזירו, ולא הקנו חזרה את האתרוג, גם מחזקת את שיטת הקצות ודוחקת את שיטת הראש[10]. ואם כוונת הברייתא היתה שהתנאים הקנו את האתרוג בחזרה לרבן גמליאל- היה על הברייתא לכתוב זאת מפורשות ולא לכתוב שרק החזירו את האתרוג.

  3. הסוגיה במסכת בבא מציעא לגבי שמיטה ויובל: על אף שע"פ שיטת הר"ן מובן מדוע קרקע שנמכרה לזמן אינה חוזרת ביובל, הגמרא עצמה למדה את דין זה משום גזירת הכתוב. לכן, על אף שישנה עדיפות מסויימת לדעת הר"ן בסוגיה זו, אין מכאן ראיה לשיטה זו או קושי לשיטת הקצות.

  4. הסוגיה במסכת נדרים: הסבר הקצות מעניק את ההסבר הפשוט ביותר לגמרא עצמה. שכן לפי הסבר זה מובן מהלך הגמרא: "והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי. הכא במאי עסקינן דאמר לדמי". לפי הסבר הקצות, באמת לשיטת אביי האישה היתה אמורה לצאת בלא גט, שכן קדושת הגוף פוקעת גם היא מאליה - והראיה לכך היא מהברייתא. ומשום כך מתרצת הגמרא שהמקנה הקדיש את הבהמה לעניין דמים בלבד.[11]      



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")



 





[1] לשון הרמב"ם: "הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה. בֵּין שֶׁהִתְנָה לְהַחְזִיר מִיָּד בֵּין שֶׁהִתְנָה לְהַחְזִירָהּ לִזְמַן קָצוּב. אוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם. אוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל פְּלוֹנִי. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקַע. וְאוֹכֵל פֵּרוֹת כָּל זְמַן הַמַּתָּנָה".




[2] לשון השו"ע: "הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, בֵּין מִיָּד בֵּין לִזְמַן קָצוּב, אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַנּוֹתֵן אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַמְקַבֵּל, הָוְיָא מַתָּנָה לַזְּמַן הַקָּצוּב, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, וְאוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן; וְהוּא שֶׁמַּחֲזִירָהּ לַנּוֹתֵן לַזְּמַן הַקָּצוּב, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחֲזִירָהּ, נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה".




[3] התחלת הסוגיה בדף כח סע"ב.




[4] פירוש הדברים, שישנו הבדל עקרוני בין אדם שהקדיש חפץ מסוים, שלמעשה הוא מקדיש את שווי החפץ, לבין אדם שמקדיש את גוף החפץ עצמו, כמו אדם המקדש אישה או אדם המקדיש בהמה לקרבן.




[5] לא מצאתי זאת במפרשים אחרים, אך נראה לי שזו שיטתו.




[6] מהלשון "הרי את אשתי" משמע שהיא אשתו לכל עניין שהוא, כלומר לבעל במקרה הזה יש בעלות מלאה על האישה למשך פרק הזמן שקידש.




[7] חשוב לציין שהר"ן עצמו מסברה סובר שטעם זה לא נכון-מכיוון שלא הגיוני שאישה תצא בלא גט




[8] אין צורך בהקנאה אלא רק בהשבה.




[9] צריך לומר שגם לשיטת הרא"ש והריטב"א ניתן להעמיד סוגיה זו




[10] גם גמרא זו ניתן להעמיד כשיטת הרא"ש, אך במקרה זה מדובר יהיה בדוחק בדברי הגמרא




[11] הגמרא עצמה דוחה תירוץ זה, אך ממשיכה לנסות להעמיד את הברייתא בדרכים שונות ומתרצת בסופה מה שמתרצת, והרוצה יעיין במקורם של דברים.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7239

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P